לפני כשלושת-אלפים ושמונה-מאות שנה, בעולם שטוף אלילות, קם ילד בן שלוש, הביט סביבו ושאל: מי מנהיג את העולם? מי עשה ויצר את כל אלה? הילד הצעיר הגיע להכרה בקיומו של א-ל אחד, שברא ומנהיג את העולם. לילד הזה קראו אברהם, הלוא הוא אבי העם היהודי.

יש משהו סמלי בעובדה שההכרה הזאת האירה דווקא במוחו של ילד. לפעמים האמיתות הגדולות ביותר הן גם הפשוטות ביותר. אנשים מבוגרים ומשכילים נוטים לעיתים לסכך את עצמם ללא צורך בתאוריות מורכבות ומפותלות, בשעה שכל מה שדרוש להם הוא מחשבה פשוטה וישרה של ילד. להבדיל, גם בסיפור 'בגדי המלך החדשים' נזקקנו לילד שיצעק כי המלך עירום.


שיירת העגלות

ראו אילו תאוריות פותחו כדי להסביר את חידת היקום ואת עובדת קיומה של הבריאה. הררי ספרים נכתבו בנושא, ושום שאלה מהותית לא נפתרה. על השאלה הפשוטה, ששואל ילד קטן: מי ברא את השמים ואת הארץ? – העמיסו סיפור פנטסטי בן מיליארדי שנים, שמתחיל ב'מפץ הגדול'. אבל השאלה הבסיסית נותרה ללא תשובה: ומי ברא את החומר הדחוס שבו התחולל אותו 'מפץ גדול'?

מספרים כי בכפר קטן ונידח הונחה מסילת-ברזל, ויום אחד התעוררו תושבי הכפר למחזה שלא מן העולם הזה – שיירה של שלושים עגלות, הנוסעות זו אחר זו בלי סוסים! התכנסו תושבי הכפר והחליטו לשגר את חכם הכפר לעיר הגדולה כדי לברר איך יכולות העגלות לנסוע בלי סוסים.

חזר האיש ממסעו, אסף את תושבי הכפר, ואמר: "הגעתי לעיר הגדולה והתחלתי לחקור איך נוסעות העגלות. התברר לי שהעגלה השלושים מחוברת בכבל מיוחד לעגלה העשרים ותשע, וכאשר העגלה העשרים ותשע נוסעת, היא גוררת עמה את העגלה השלושים". התושבים הריעו למשמע הרעיון הגאוני, אבל אז קם מישהו ושאל: "ואיך נוסעת העגלה העשרים ותשע?".

השיב חכם הכפר: "גם את זה חקרתי, ומצאתי שיש כבל המחבר את העגלה העשרים ותשע לעגלה העשרים ושמונה, וכשהיא נוסעת, היא גוררת עמה את העגלה העשרים ותשע ואת העגלה השלושים". דבריו נענו בהבעות התפעלות, אבל כעבור דקה נשמעה שוב שאלה: "ואיך נוסעת העגלה העשרים ושמונה?".

הסביר החכם שגם שם יש כבל שמחבר בינה ובין העגלה ועשרים ושבע, וכך הסביר איך נוסעות כל העגלות. "ואיך נוסעת העגלה הראשונה?", נשאלה השאלה. חכם הכפר גירד בפדחתו ופלט: "זאת לא הצלחתי לברר". התושבים הגיבו בקריאות בוז. התפרץ החכם: "אינכם מתביישים? גיליתי איך נוסעות עשרים ותשע עגלות, ורק עגלה אחת איני יודע איך היא נוסעת, וככה אתם עושים לי?!"...

אנחנו צוחקים מהבדיחה, אבל במה שונות ממנה כל התאוריות על התפתחות היקום, כאשר אף אחת מהן אינה נותנת תשובה לשאלה הבסיסית – "מי ברא אלה!". כל התאוריות הללו נועדו ליצור מסך עשן, שיגרום לנו לשכוח את שאלת-היסוד, שעליה אין תשובה.


אקראיות אינה יוצרת

עצם הניסיון לטעון שהיקום המורכב והמופלא התפתח מעצמו – הוא עלבון לאינטיליגנצייה. בלי שום יד מכוונת, השתוללו בעולם ברקים וראקציות כימיות, והופ! – נעשה אדם. הלוא אין גיחוך גדול מזה. האקראיות אינה בונה דבר, אלא להפך, וכאן מנסים לטעון שבאורח אקראי לגמרי התפתחו חיים מופלאים כל-כך.

ההכרה בבורא עולם – כוח עליון, אין-סופי ובלתי-מוגבל – אינה עניין של אמונה דווקא. שכל ישר של ילד מוליך ישירות אליה. אברהם אבינו גילה את האלוקים, ובעקבותיו כולנו יודעים כי יש בורא לעולם, יש יד מכוונת, יש תבונה עליונה ובלתי-נתפסת העומדת מאחורי כל הבריאה. את האמונה אנחנו צריכים כדי להגיע להכרה עמוקה לאין-ערוך.