לנסוע לרבי ולשמור על הישיבות / הרב מנחם ברוד

השבוע התחלנו לראות את ראשוני השבים מהשהייה בחודש תשרי בחצרות קודשנו. מסופר שחסידים בדורות עברו היו מבקשים להביט מקרוב בעיניים שראו את פני קודשו של הרבי. כיום הנוסעים אינם רואים בעיניים הגשמיות, אבל בכל-זאת אפשר לראות עליהם שחזרו מד' אמותיו של הרבי. פנים מאירות, תנועות מלאות חיוּת, ועננת אושר האופפת אותם. הם זכו להיות אצל הרבי בחודש השביעי!

הנסיעה לרבי חיונית כיום אף יותר מבעבר. היא הביטוי המוחשי ביותר לעובדה שחסידות חב"ד חיה ותוססת ושהרבי מוסיף להנהיגה. העיניים הגשמיות אינן רואות את פני הקודש והאוזניים הגשמיות אינן שומעות את השיחות והמאמרים, ובכל-זאת אנחנו נוסעים לרבי וחוזרים מהרבי. לאלפי השבים מבית-חיינו ברור בפשיטות הגמורה ביותר שהם היו אצל הרבי.

ובכל-זאת הנני מרשה לעצמי להעלות על סדר היום נקודה הדורשת התייחסות בכל הקשור לנסיעת התמימים, תלמידי ישיבות חב"ד, כבר בימים הסמוכים לח"י אלול.

אקדים ואומר, כי אני מצד עצמי לא הייתי מעז להביע דעה בעניין. 'בעלי-בתים' אינם אמורים להתערב בענייני הישיבות. עם כל הכבוד לנו, כהורים, היחידים המוסמכים לקבוע את ענייני הישיבות הם ההנהלות. אולם בשבועות האחרונים נזדמן לי לשוחח על כך עם שניים מן הדמויות המרכזיות בעולמן של ישיבות תומכי-תמימים בארץ, והם ביקשוני להיות להם לפה ולהעלות את הדברים.

מהפך בנסיעה

בשלושים השנים האחרונות התחולל מהפך בנושא נסיעת תמימים לרבי לחודש תשרי. כאשר למדנו בישיבה הקטנה בלוד, באמצע שנות הלמ"דים, הייתה נסיעת תלמידים צעירים נדירה ביותר. מכל הישיבה נסעו יחידים ממש לחודש תשרי. בתשרי תשל"ז, בהיותנו כבר בישיבה הגדולה בכפר-חב"ד, זכיתי לנסוע לראשונה לרבי. אם אינני טועה, נסע עמי עוד בחור אחד בלבד מהשיעור שלנו.

המשפיע ר' מענדל פוטרפס הוא ששינה את התמונה והמריץ את הבחורים לנסוע לרבי. הוא היה מדבר על כך בהתוועדויות והחדיר בתמימים את התחושה שחייבים להיות אצל הרבי בחודש תשרי. היו שטענו שאולי צריך להתכונן יותר ולא למהר לנסוע בלי הכנה מתאימה, אבל ר' מענדל היה משיב, שאם נחכה עד שנהיה מוכנים, נשקע יותר ויותר בבוץ. להפך, נבוא אל הרבי והוא כבר יחלץ אותנו מהביצה.

כך החל לעלות בתלילות מספר התמימים שנסעו לרבי לחודש תשרי. בשנות המ"מים והלאה זו כבר נהפכה לנהירה גורפת, ומאז כל תמים מחפש דרכים ואמצעים להגשים את משאת-נפשו ולהיות בבית-חיינו בחודש תשרי.

כאן החלה להיווצר בעיה. כל עוד נסע לרבי מספר קטן של תמימים, הוסיפו הישיבות להתנהל כרגיל. מכל שיעור נסעו כמה תלמידים, אבל מסגרת השיעור נותרה שלמה. גם אולם הלימודים היה מלא. אך כאשר שיעור התלמידים הנוסעים הגיע לארבעים-חמישים אחוזים, הדבר גרם התרופפות כללית בסדרי הישיבה. דווקא בימים היקרים ביותר – ימי הסליחות ועשרת ימי תשובה – נוצרה בישיבות אווירה של 'סוף זמן'.

אלה שנסעו לרבי, אכן זכו לחודש תשרי עשיר ומלא התעלות רוחנית, אבל מי שנשארו בארץ נפלו בין הכיסאות ונשארו ללא מסגרת מסודרת. ושוב – מדובר בימים יקרים מפז, ימים שבהם אמורים התמימים לתת את כל כוחם לתורה, לתפילה ולעבודת ה'.


יש מידה למסירות-הנפש

כאן נכנס לתמונה גורם נוסף. השלוחים ברחבי העולם, המשוועים לכוחות-עזר בימים העמוסים של חודש תשרי, פנו להנהלות הישיבות בבקשה: הואיל וממילא הסדרים אינם מלאים בימים האלה, אולי התמימים שנשארו בארץ יצאו כדי לפעול בקהילות נידחות.

לוּ היו אלה ימים של סדרים רגילים בישיבה, היו הבקשות הללו נדחות על הסף. מבצעים עושים התמימים רק בין הסדרים ולא על חשבון סדרי הישיבה. על-אחת-כמה-וכמה בימים חשובים וקדושים כל-כך, כימי הסליחות ועשרת ימי תשובה. אבל במציאות הקיימת חשבו הנהלות הישיבות שאולי מוטב להתיר לתמימים לנסוע לשליחות, מלהימצא בישיבה באווירה של התרופפות.

שילוב שני הגורמים הללו יצר למעשה מצב שבו הישיבות מתרוקנות מתלמידיהן כבר בימי הסליחות. כמה עשרות אחוזים מהתלמידים נוסעים לרבי, ועוד כמה עשרות אחוזים נוסעים לשליחות, וממילא אין כמעט תלמידים שנשארים בישיבה. זו מציאות בלתי מתקבלת על הדעת.

גם היציאה הגורפת של התמימים לשליחות בחודש החגים אינה פשוטה כלל וכלל. אמנם חונכנו למסירות-נפש, ובכלל זה למסור את הרוחניות שלנו בעבור יהודי שני, אבל גם למסירות-נפש יש מידה ושיעור. יש תמימים שמצאו את עצמם במקומות נידחים, ולא עלה בידם להשיג מניין מתפללים בראש-השנה, ובחלק מתפילות יום-הכיפורים. יש מקומות שכאשר התמימים הגיעו אליהם ופתחו את ארון-הקודש, מצאו בו ספר-תורה פסול.

אולי יהיו מי שיטענו כי זוהי תמציתה של מסירות-נפש – ובלבד להצית את הניצוץ היהודי בלב יהודים נידחים ולזַכות עוד יהודי בתקיעת שופר. לעניות דעתי, וכך סבורים רבים וטובים, הלכו כאן רחוק מדיי. תמים בישיבה גדולה אינו אמור למסור עד כדי כך את נפשו. יש גבול.


שליחות בישיבה

כאמור, שוחחתי בעניין עם שני אישים בכירים בעולם הישיבות, ודעתם אף הייתה נחרצת מזו שהבעתי כאן. שאלתי אותם אפוא מדוע לא משנים את המצב. שניהם השיבו שזה דבר שאינו יכול להיעשות על-ידי ישיבה אחת, אלא רק בהחלטה כללית של כל ישיבות חב"ד בארץ. לכן עודדוני להעלות את העניין לפני הציבור, כדי לקדם דיון כללי בסוגיה ולהגיע להחלטות שיקיפו את כלל הישיבות.

זה בהחלט עניין לא פשוט. האם אפשר להגביל את התמימים בבואם לנסוע לרבי? האם אפשר לכרות את הפעילות הנפלאה של מנייני תפילה בימים הנוראים בקהילות יהודיות נידחות? אלה שאלות שהנהלות הישיבות, אולי בשיתוף ועד רבני חב"ד, צריכות לדון בהן. בהחלט אפשר לקבוע גבולות וסייגים ולמצוא את נקודת האיזון בין כל הערכים והצרכים.

הנה הצעה אחת מני רבות אפשריות: אפשר לקבוע, למשל, שרק עשרים אחוזים מהתלמידים יקבלו רשות לנסוע לרבי לפני ראש-השנה. ישיבה יכולה לעמוד בהיעדרות של עשרים אחוזים, מבלי שתיווצר בה אווירת התרופפות. אפשר להטיל גורל בין החפצים לנסוע, או לקבוע מפתח אחר שעל-פיו ייקבע מי ייכלל באותם עשרים אחוזים. הללו ייסעו לרבי לפני ראש-השנה, וכל האחרים ייסעו ליום-הכיפורים.

אין ספק שהחלטה מסוג זה היא החלטה כואבת, אבל אם התמימים מוכנים למסור את נפשם למען יהודי נידח בביילורוס או באזארבייג'אן, ודאי יוכלו משפיעיהם לשכנעם שראוי למסור את הנפש גם בעבור חבריהם לספסל הלימודים, שאינם יכולים לנסוע. בכל שנה יידרשו מקצת התלמידים למסור את רוחניותם – השאיפה להיות אצל הרבי בראש-השנה – כדי שתישמר מסגרת הלימודים בישיבה, וכדי שמאות תמימים לא יאבדו את העושר הרוחני הנפלא הטמון באווירת תומכי-תמימים בימי הסליחות, בראש-השנה ובעשרת ימי תשובה.

אין כאן חלילה פגיעה בהתקשרות לרבי, אלא בדיוק להפך – זו ההתקשרות האמיתית לרצונו הק' של הרבי, שרוצה כי בימים הקדושים האלה יהיו הישיבות מלאות רוח-חיים של תורה ועבודה. התמימים הנשארים בישיבות הם שלוחים למלא את רצון נשיא הישיבה, ומיד בתום השליחות, לקראת יום-הכיפורים, יצטרפו אף הם לחבריהם שכבר נמצאים בד' אמותיו של נשיא הדור.

זו, כאמור, הצעה בלבד, וההחלטה היא בידי הנהלות הישיבות. אבל כדאי להתחיל לדון בדברים כבר עכשיו, כדי שהדברים יהיו ברורים לכל התלמידים הרבה לפני חודש תשרי הבעל"ט.

חורף בריא.