גיל קופטש, NRG

לקראת מוצאי שמחת תורה נחרדתי כששמתי לב, שוב, שהשמחה ממני והלאה. כברסלבי (free style)  מיד אחזו בי דאגות קשות, מה יהא על השמחה? כיצד עלי לצבור אותה, שתספיק לי לכל החורף, לפחות עד חודש אדר? ואם לא לשמוח עכשיו, אימתי? 
   
למזלי, מלאך השם נגלה אליי, או יותר נכון שלח לי SMS . המלאך, ישי לפידות שמו, אתם אולי מכירים אותו כסולן להקת אוף שימחעס. "אני נוסע לכפר חב"ד", כתב לי, "יש לי איזה גיג קטן שם בבית כנסת, וזו הדמנות בשבילך לראות הקפות חסידיות."

התעלמתי מזה שאני לא ספונטני וקפצתי על המציאה. כעבור כחצי שעה, באוטו,  אמרתי לישי שאולי מיהרתי מדי לצאת, ולא התלבשתי כיאות וחבל, כי אני לא רוצה להתבלט. ישי העיף מבט אלכסוני במכנסי הדייגים הצבעוניים שלי, דמויי השימלה ובחולצת הסחבה שלי עטורת הסמלים הפטישיסטים של גלשנים, גלים ובחורות.
   
"לא, אתה לא תבלוט", פסק, "אתה תרגיש שם כמו דג במים". "לא בטוח שזה טוב" חשבתי לעצמי, "ידוע שהקרפיונים בסביבת כפר חב"ד נורא נלחצים כשהחגים מתקרבים."

השעה הייתה מאוחרת, הההקפות עמדו להסתיים וישי האיץ ברכבו. "אם יהיה לנו מזל." אמר "נצליח להגיע להקפה שביעית".

נשענתי אחורה, דרוך. נכון לחוויה המסעירה, אולי בשבילכם, הקוראים האמונים, מדובר בעוד חוויה  חד שנתית מבית היוצר של  היהדות. אבל בשבילי זהו גם ארוע אנתרופולוגי, גם דתי וגם נפשי.

אנתרופולוגי - כי ראיתי כבר טקסים של שריפת מתים על הגנגס, וחגיגות נישואים בכפרים אפריקאיים, אבל אף פעם לא ראיתי הקפות בכפר חב"ד. דתי - כי  הפעם מדובר בדתי שלי, והארוע מתרחש בבית התפילה. נפשי - כי זו חגיגה לזו שאהבה נפשי , לתורה אהובתי.
 
קצת לפני חצות, ועדיין כפר חב"ד עולץ. הרחובות המובילים לבית הכנסת שוקקים, ילדים,  צעירים,  משפחות ומגבעות. הכל בעירבובייה רעשנית. ובתוך בית הכנסת הגדול - מסיבת טראנס מטורפת.  אנשים קופצים, מנפנפים בידיהם, זועקים בגרונות ניחרים. מדלגים ומסתובבים, שרים ושותים. חלפתי על עשרות בקבוקי וודקה ריקים, עד שהגעתי לאחד שהיה חצי מלא, שם נעצרתי לתדלוק ראשוני.

סומא מן האור ומן ההמון הסתתרתי אחרי גבו הרחב של ישי שפינה את הדרך בדרכו לבמה, וזרק שלומות לכל עבר. הוא רוק סטאר במגזר. אין ספק.

ליד עמדתו של הסאונדמן, עצרנו לתדלוק משנה . עראק אשכוליות.  אחר כך עברנו לתחזוקת יי"ש שוטפת בעזרתו המבורכת של איש הסאונד, אורי, איש מקצוע לעילא ולעילא, שהתנצל על האיכות הטכנית.

"אי אפשר לכוון את המכשירים." הצטדק, "האדמה פה רועדת, הקירות זזים, האנשים פה בווליום מטורף."
  

החבר קופטש מכובד בהקפה

אבל זה לא הפריע ללהקה על הבמה, ליד ארון הקודש, להפליא בניגוניה. בתוך בית הכנסת, תופים וגיטרות חשמליות. איזה מראה משובב.  והזמר, איזה פרפורמר... מלהיב את הקהל בהילולים ובתשבחות. מיק ג'אגר של ההקפות.

לפתע עצרה הלהקה מנגן והקהל פסק מלהשתולל. "ועתה להקפה אחרונה יעלו ויבואו...גיל קופטש". נרעדתי. מה? מי? אני? ספר תורה? לסחוב? זה  כבד. זה אחריות, וזה גם אינטימי . למה אני צריך לעשות את זה פה לפני כולם? ובטח יש פה כמה שלא אוהבים את מפעלי התרבותי. אולי ישימו לי רגל להכשילני? אבוי! אם התורה תיפול לי מהיד יהיה עלי לצום 40 יום. ואני ציפלון, לא אעמוד בזה.

מייד נתחדשה המוסיקה, ונלקחתי אל מתחת לארון הקודש. בידיי הופקד ספר, עטוף מעיל בצבע ירוק. צנוע, בלי הרבה פעמונים ומשכיות כסף. ישר התאהבתי בו. חיבקתי אותו. ימיני תחת ראשו ושמאלי מחבקת: "הו, התורה, התורה. אהובתי.. כמה כוח ואושר טמון בך. כמה שייכות וחיות.

בניגוד לרבים מהמגזר התמים, אינני חושב שהתורה ירדה מהשמיים בכריכה רכה ועליה סמל של 'צה"ל', היישר אל שולחן ההשבעה בטקס סיום הטירונות.
נראה לי יותר שנכתבה ונערכה במשך שנים ע"י אנשים. מוכשרים שזכו, ובכך אין לי ספק, להשראה אלוקית גדולה. וכל זאת מבלי להוריד את ערכו של הכתוב. נהפוך הוא - היצירה הזאת נעשית עוד יותר כבירה בעיני. אלוהית! 

ובשמחת תורה רוקדים סביב הטקסט הזה. דתנו היא הדת היחידה בעולם, בה רוקדים סביב ספר. מחבקים אותו ומנשקים אותו. ממבט מבחוץ זה נראה מוזר. מין סגידה לחפץ. ממבט מבפנים זה נראה טבעי - הערצת החוכמה והידע, האותיות והפסוקים שיש להם תכונה של אספקלריה מאירה. ההבנה שהמסמך הזה הוא סלע קיומנו שהיא צורנו בעולם הזה. וגם צירנו. הציר שסביבו מסתובב העולם.  הציר שסביבו עושים את ההקפות.

והנה השיירה זזה ומתפרדת ומתפצלת ורוקדת ושועטת והספרים מונפים אל על ולצדדים לעבר עזרת הנשים. ואני רוקד איתה, עם התורה..

ואני מתחיל להבין איך שבתאי צבי, בשיגעונו, החליט להתחתן עם התורה. שהרי איזו בת זוג זו? איפה אמצא עוד אחת כזו? שמבינה לליבי ? שמייעצת לי בשעות קשות, שלא חוסכת ממני ביקורת, שמחבקת אותי... איזה אושר, איזה אושר..