לב חדש / מעשה שהיה

זלמן רודרמן

אל אולם בית-הכנסת נכנס אורח זר, בעל שער שיבה. בעוד הכול רוקדים ועולזים בשמחת-התורה נותר הוא, האורח, במקומו. לפתע ניגש אליו אחד החסידים, איש לבבי שגם בזקנו נזרק הלובן, והציע לו להצטרף למעגל. האורח סירב בנימוס. "חלש אני ואינני חש בטוב", הסביר כמתנצל.

"אם כן", ענה החסיד, "על-אחת-כמה-וכמה צריך אתה לרקוד!".

האורח, שלא ירד לסוף דעתו של איש-שיחו, תלה בו עיניים תמהות. "רואה אני כי דבריי חידה הם בעיניך", הטעים החסיד, "ובכן, הבה אספר לך מעשה שהיה ותבין את כוונתי". כך עמדו להם השניים בצד מעגל הרוקדים והחסיד סיפר:

בעיירה ליובאוויטש התגוררה משפחה שאביה נפל למשכב. האיש לקה בהתקף-לב חמור ביותר וסכנה של ממש נשקפה לחייו. רופאיו הורו לו להישאר מרותק למיטתו והזהירוהו לבל יתאמץ. כל מאמץ מצדו, הזהירו, עלול לדרדר את מצבו עד כדי מוות.

כאשר הגיעו ימי החגים, ראש-השנה ויום-הכיפורים, ימים שבהם שוהה כל יהודי בבית-הכנסת ושופך את לבו לפני אביו שבשמים, נאלץ יהודי זה להישאר בביתו ולהתפלל לבדו, דבר שהסב לו צער עמוק ביותר.

כך היה גם כאשר הגיעו ימי חג-הסוכות. ימים אלה חלפו גם הם, וכמותם יום שמיני-עצרת, ונפשו של היהודי עגומה. כאשר הגיע שמחת-תורה, לא יכול האיש לשאת עוד את צער הבדידות והניתוק מבית-הכנסת. החליט אפוא לקום ממיטתו וללכת להקפות.

אשתו, שהייתה עדה כל החודש לסבל הנפשי הרב שעבר עליו, לא מצאה בעצמה את הכוח לעצור בעדו, אף שהכירה בסכנה הכרוכה בדבר.

בית-הכנסת הקרוב ביותר לביתם היה בית-מדרשו של רבי שלום-דובער (הרש"ב), שעמד במרחק עשרות מטרים מביתם, אך בשל קושי ההליכה וההכרח לעצור ולנוח כל כמה פסיעות, יצאו בני-הזוג מביתם כשעה לפני מועד ההקפות, כדי שיהיה סיפק בידם להגיע בזמן.

בלכתם התברר להם כי הערכת-הזמן שלהם הייתה שגויה. בפועל נמשכה ההליכה זמן רב יותר, וכשהגיע החולה לבית-המדרש כבר היו ההקפות בעיצומן. אחד החסידים, שהכיר את האיש וידע את מצב בריאותו, ניגש אליו וסייע לו להתיישב על כיסא.

כעבור זמן ניגשו אליו שני חסידים, אשר נשאו אותו על כפיהם בעודו יושב על הכיסא, והביאוהו לרחבה שבה רקד הרבי. חולשתו ניכרה היטב על פניו המיוסרות. ההליכה המתישה מביתו והאוויר הדחוס בתוך בית-המדרש, המלא חסידים, נתנו בו את אותותיהם והוא נראה כמי שקרוב לאפיסת-כוחות.

באותה שעה ממש רקד הרבי בכל כוחותיו, והחסידים מקיפים אותו במעגל, רוקדים בדבקות במקומותיהם, עוקבים אחר כל תנועה מתנועותיו.

לפתע נח מבטו של הרבי על החולה שנישא על כיסא בידי החסידים. עצר הרבי את ריקודו ופסע לקראתו. גוש החסידים נבקע לשניים, בעוד הרבי פוסע בשביל שנפער עד החולה. הושיט לו הרבי את ידו ורמז לו לקום על רגליו.

רעייתו של החולה, שעקבה בדאגה אחר הנעשה, החלה קוראת בקול בוכים: "רבי, חולה הוא וחייו בסכנה! אין הוא מסוגל לעמוד על רגליו, הניחו לו!". אך דבריה נבלעו בהמולת השמחה הגדולה.

בינתיים פצחו החסידים בשיר חדש והרבי, מחזיק בעדינות בזרועותיו של החולה, יצא עמו בריקוד. תחילה הצליח היהודי לגייס מעט כוח כדי לרקוד. רגליו של הרבי התרוממו טפח מעל הארץ, בעוד הוא מדדה אך בקושי. אך עד מהרה אזל כוחו כליל. פניו החווירו כסיד ונראה היה כי עוד מעט-קט יעבור לעולם שכולו טוב.

אשתו הנאמנה של החולה פילסה בינתיים דרך בקהל, והגיעה עד המעגל הפנימי, בעודה משמיעה זעקות שבר. כשהבחינה בבעלה ובמצבו, הגבירה את זעקותיה. ואמנם, באותו רגע ממש נפל האיש לארץ, חסר-הכרה. לרגע איבדה האישה את עשתונותיה וזעקה לעבר הרבי: "הרגת אותו!".

אך הרבי, משום-מה, לא נראה מבוהל או מודאג. להפך, בת-שחוק ריחפה על פניו והוא הפטיר: "נו, ער האט שוין איבער געטאנצט" (נו, הוא כבר רקד מעל ומעבר). האיש הוצא אל מחוץ בית-המדרש והרבי שב להמשך ההקפות, כאילו לא אירע דבר.

רופא הובהל למקום, לטפל בחולה חסר-ההכרה. בשעת הטיפול שבה אל היהודי הכרתו והוא פקח את עיניו. כמה חסידים נשאוהו אל ביתו.

לא חלפו ימים רבים והיהודי החולה קם על רגליו והחל להתהלך. לתדהמת הכול שב האיש להיראות בין הבריות, כאדם בריא לחלוטין.

סופו של דבר, היהודי הוסיף לחיות עוד שנים רבות מבלי שיחוש אפילו פעם אחת בליבו, ונפטר בשיבה טובה. הנה כי-כן, האיש שנטה למות ולא היה מסוגל לפסוע יותר מכמה פסיעות, קיבל לב חדש בשעת ריקוד ההקפות.

כשסיים החסיד את סיפורו אחז בזרועו של האורח המבוגר וחזר והזמינו לרקוד. הפעם כבר לא סירב האיש, והצטרף בשמחה למעגל הרוקדים בשמחתה של התורה.

---

באדיבות מערכת 'שיחת השבוע'.
כל הזכויות שמורות לצעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)