קטעים מהכתבה מאת יאיר אטינגר, 'הארץ'

תפילת "כל נדרי" תתחיל בתוך דקות אחדות, והרב, שזקנו האדמוני צומח פרא כדרכם של חסידי לובביץ', מקבל את פני הבאים ל"בית אלישבע", בית הכנסת המרכזי בבנגקוק. כבר 15 שנה שהרב יוסף קנטור הוא רבה הראשי של תאילנד מטעם חב"ד, ו-15 שנה הוא בקיא בסודותיהם של יהודי הבירה. אבל כמו בכל יום כיפור, כשהוא עטוף בטלית, זקנו האדמוני פונה ימינה ושמאלה ונעצר מול פרצופים לא מוכרים.

האולם מתמלא: זוג אמריקאים, שניהם, הוא והיא, חובשי כיפות. חרדי אוסטרלי, שנאלץ לחנות בעיר בגלל טיסת המשך שהתאחרה. קבוצה מעובדי השגרירות הישראלית. רופאה ושלוש בנותיה הסיניות המאומצות, כולן לבושות לבן. כשהן עוברות בדלת, הקטנה שולחת יד לנשק את המזוזה. גבר נכנס בצעד מהוסס ומניח יד על כתפו של ילדו, תאילנדי למחצה. יהודי אחר מלווה לעזרת הנשים את בת זוגו התאית, צעירה ממנו בשנים רבות, ואז מתעטף בטלית בכוונה גדולה. הטלית נחה על חולצתו הצהובה המעוטרת בסמל הארמון, שכמותה נוהגים התאילנדים ללבוש כאות להערצתם את מלך תאילנד, ראמה התשיעי.

את התפילות מלווה קנטור בהסברים ובדרשות קצרות, הכל באנגלית, אך ריבוי ההשקפות הדתיות בקהל, "שיכול להתאים לשלושה בתי כנסת שונים", כדבריו, מחייב אותו לזגזג בין כמה שפות. מול בליל של חרדים ורפורמים, ישראלים ואמריקאים ותאילנדים לא-יהודים, שחלקם מבקרים בבית-כנסת לראשונה בחייהם - מול כל זה, קנטור מגלם תפקיד כפול, של רב מסביר-פנים ומצחיקן יידישאי.

דרשותיו מתחילות בכותרות מהעיתון וגולשות למדרש או חידוד של הרבי מקוצק. הקהל אוהב את הרב שחב"ד שלחה לכאן מניו יורק ב-1992. חלקם הזדקנו בבנגקוק אבל נדמה כאילו נשלפו מבית אבות ניו יורקי, או מפרק של סיינפלד. לבדיחה יידישאית טובה הם מגיבים בגלי צחוק קולניים.

●

איש לא יודע כמה יהודים חיים בתאילנד. מדי שבת, בבית חב"ד באי קוסמוי, למשל, יש שלט על אחד השולחנות - "שמור לקהילת קוסמוי" - וסביבו מתיישבים כ-25 איש, ישראלים שחיים ועובדים בעסקי הנדל"ן והתיירות באי. האם הם חלק מיהודי תאילנד? גם בבנגקוק, שבה יש קהילה ממוסדת וותיקה, אין נתונים רשמיים. ביום כיפור באו לבית הכנסת כ-150 נשים וגברים, וההערכות מדברות על 300, אפילו 400 יהודים בכל תאילנד. בכל מקרה מדובר בטיפה בים של 9 מיליון תושבי בנגקוק ו-65 מיליון תאילנדים. הדת היהודית לא מוכרת כאן רשמית, בקושי מוכרת ברחוב.

שלושה בתי כנסת פועלים בבנגקוק. החדש ביותר, בית חב"ד, מוכר כמעט לכל תייר ישראלי ופועל בלב אזור התרמילאים ברחוב קוואסאן. מדובר באימפריה עצמאית שמנהל הרב הכריזמטי נחמיה וילהלם, שבראש השנה אירחה לתפילות וסעודות 1,200 תיירים, רובם ככולם מישראל. בתי הכנסת האחרים, המוכרים פחות, שייכים ליהודי הקהילה הקבועה בעיר.

"אבן חן", הספרדי, קיבל את שמו בהשראת משלוח היד הנפוץ של מייסדיו, יהודים שבאו מאז שנות ה-40 מסוריה, עיראק, איראן ואפגניסטאן, והתפרנסו מיהלומים. כעת הוא פועל במתחם הפאר של מלון שנגרילה, על גדת הנהר החוצה את העיר, אך מייסדיו נעלמו ברובם, מתו או היגרו למערב יחד עם ילדיהם, קצתם לישראל. רב בית הכנסת הזה הוא יוסף קנטור מחב"ד, שממלא את התפקיד נוסף על משרתו העיקרית כרב הקהילה המרכזית, האשכנזית, ב"בית אלישבע" שנמצא ברובע העסקים סוקומוויט.

●

"אין שום בעיה להסתובב ברחוב עם כובע וזקן ומעיל שחור", אומר קנטור, שמתגורר בקומה העליונה של "בית אלישבע" עם אשתו ושבעת ילדיו. "פעם, אחרי 11 בספטמבר, מישהו ברחוב קרא לי 'בן לאדן', הוא חשב שאני מוסלמי. אבל בדרך כלל תאילנדים רואים בי סוג מוזר של 'פראנג', זר. אף פעם לא מסתכלים עלי בעוינות, זה נעים. אנשים לא יודעים מה זה יהודי, כך שאם שואלים אותי מה אני, אני אומר שאני מאמריקה אבל יש לי את הדת של ישראל. המלה יהודי לא מוכרת פה, ובעיני יש בזה משהו נחמד".

●

לדברי קנטור, שמגדל את שבעת ילדיו בבנגקוק, רובם ילידי תאילנד, אין ערובה שהקהילה תשרוד. "היו גם קהילות יהודיות בבורמה ובאינדונזיה, שהיו די דומות לשלנו, שלא שרדו. אולי זה יקרה גם פה, אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. כל עוד יש פה יהודים חשוב שתהיה קהילה. אבל אם היהודים ייעלמו מכאן, לא תהיה הצדקה להמשיך לקיים אותה בכוח. אנחנו לא בקטע של הפצת יהודים בכוח לכל העולם".

בניגוד לזקני הקהילה, שבשבילם תאילנד היא גן עדן, קנטור אומר: "תאילנד היא לא בדיוק החברה שהייתי רוצה לחיות בה. מצד שני, אם לא היינו כאן, אני לא בטוח שישראל היתה המקום בשבילנו. אני חושב שהפרברים של אמריקה הם מקום נחמד. אולי הייתי יכול לגור בטורונטו".