מאת רבקה ערנטרוי

מלך בשר ודם משיא את בתו היחידה, הנסיכה לנסיך נאה מאוד, אך הוא מצהיר כי הוא אינו יכול לפרוש ממנה אפילו לאחר נישואיה לחתנו. מלך מלכי המלכים מוסר את תורתו, היא בתו היחידה לעם-ישראל, הוא החתן הנאה ביותר והוא אומר: "נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול"(מ"ר שמות פ' לג)

מנהג ותיקין הוא להקיף בשמחת-תורה "שבע הקפות עם הספרים סביב התיבה בשמחה גדולה ומרקד בפניהם ומרנן ומסבב עימם בשמחה רבה" (משנת חסידים) ואולם הכיצד שמחה היא התורה, כשרוקד עימה יהודי, שהלך אורחותיה זר לו והוא מתנכר לחוקותיה?

איזהו קשר של חתן לכלה כשמאוויה מופרים על ידו?

הקשר שביניהם הוא פנימי מאוד ועומד מעלי הגבלות המדידה של קשר הנבנה ונמדד ע"י הנוהג של הנסיך! קביעת שייכות זו נעשתה ע"י הקב"ה והיא חקוקה בפנימיותו של העם לנצח.

זוהי שייכותו הנצחית של כל יהודי לתורה למרות מעמדו ומצבו הרוחני השפל מאוד.
בהקיפו את הבימה עם ספר התורה שבע פעמים, ברקדו עימה וברננו בשמחה רבה, ממשיך אליו ה' שייכות זו ע"י שבע המידות העליונות והשפעה זו באה ליהודי "בהקפה", ע"מ שהיהודי ישלם את חובו לקב"ה במשך השנה הזו בנוהג ראוי וכשר.

הקפה א:
מידת החסד

הרעיון הנ"ל מגיע להתגלמותו בפסוקיה השונים של הקפה א', המהווה פתיחה והקדמה כללית לשאר ההקפות.

התחינה והצעקה של "אנא ה' הושיעה נא" היא בטוי לעובדה כי ההמשכה פה אינה מוגבלת ונמדדת עפ"י הנוהג של היהודי בשנה שחלפה, אך ההשפעה פה מגיעה אף לאדם שנמצא חו"ש במצב רוחני ירוד מאוד היות והמקור להמשכה זו הוא "גואל חזק" שמידתו מושתתת על חסד ולכן על אף שקטרגו המלאכים:"מה אנוש כי תזכרנו בהקשר לבריאת האדם כי סברו שהוא ישחית את הבריאה וכן התלוננו בעת נתינת התורה לעם. מידת החסד היא שדחתה את סברתם.

התחינה של העם בהקפה זו שקטרוג זה של המלאכים נגד הקשר של העם עם התורה ביום זה בשל נוהג שאינו תואם, יידחה ע"י ה' בשל מידת החסד שלו ולכן מסתיימת הקפה זו במילים:"כי אמרתי עולם חסד יבנה"(תהילים פט, ג.)

יש עתה ביכולתו של כל יהודי להביא את שייכותו אל התורה לידי גלוי בפועל ע"י נוהג תואם ולגבור על כל אותם תנאים נוכחים מונעים ומעכבים.

הקפה ב':
מידת הגבורה

מה, אפוא, פשר המניעות והמעכבים, שנתקל בהם החתן(עם ישראל) הנושא בקרבו חן פנימי והדר מלכותי בשל היותו נבחר לשאת את הכלה ולהתקשר בתורה- היא הכלה?

הכלום, באים מניעות ומעכבים אלו בשל העולם, והרי מודע הוא לעובדה שעצם קיומו מותנה בנוהג יהודי המושתת על קיום התורה ומצוותיה ואם כן ,אפוא, לא ינגד ליהודי בעבודתו.

זוהי מידת הצדק של הקב"ה התובעת, כי היהודי יזכה בהתקשרות פנימית ונצחית זו בתורה לא בשל "נהמא דכיסופא"-מתנת חינם, אלא בשל בחירתו של העם בדרך ה' במסירות, חרוף וגבורה נועזת, למרות כל ההסתרים וההעלמים. הקב"ה מצפה מהיהודי שיתור אחריו וימצאו בתוך הלבוש המעלים עליו ומצטייר בעולם ככוחות המנגדים לה' ואולם היהודי רואה בזאת לבוש המעלים על הדרו וזיוו של ה'. הדבר מתרחש בשל מידת הגבורה המצמצמת ומעלימה על אור ה' בעולם במגמה שהיהודי יתגבר על צמצום זה ובזה תבוא לו התרוממותו.

רעיון זה מגיע לבטויו במילים:"דובר צדקות הושיעה נא. הדור בלבושו הצליחה נא." והקפה ב' נחתמת בפסוק:"לך זרוע עם גבורה תעוז יד ימינך"(תהילים פט, יד.)המילה "לך" מסמלת כי הכוחות לעמידה נועזת זו של היהודי תלויה בה' ונזקפת לזכותו היות וה' משפיע לו את כל הכוחות והאפשרויות לדבר זה.

הקפה ג':
מידת התפארת

מהו יחוסו האישי של היהודי, שהרי התפארת הזו המרוממת אותו באה לו בשל קביעה זו של הקב"ה, אך הכלום עליונה יותר ומיוחדת הדרך בה הוא מתענג בחומריות העולם על שאר אומות העולם?

ואם ,חלילה, משתווה הוא בנדון לנכריים, מה פשר רקודו עם התורה? למעשה, נמשכת השפעת ה' עד לרמות הנשפלות ביותר, ובכך מזדכך הנוהג החומרי של היהודי והוא מתרומם ומתנשא בהתענגו על שאר אומות העולם.

הסיבה לכך נעוצה בשל היות ה' חומל דלים ולכן הוא ממשיך להם השפעה עד לרמה הדלה והנשפלת ביותר (בעולם החומר) ושהסמל שלה היא מושג של "ישר" שמשמעותו דרך ארוכה אך המגיעה עד ליעד הנמוך מאוד והמרוחק ביותר ובשל היותם צאצאי האבות הם זוכים בהרמוניה של מידות החסד והגבורה שבאות לגילומם בהקפות א' וב' ובהקפה ג' נמשכת להם מידתו של יעקב, שסמלו הוא "הבריח התיכון". יש כאן המשכה מהמקור הרוחני והנעלה ביותר עד לדרגות הנמוכות ביותר ובעטיה מתעלה היהודי על שאר האומות בחיי החומר שלו.

ומאחר וקשר זה אינו נוצר בשל עבודתו של היהודי, אין כאן הגבלות ומצב הנתון לשינויים אך יש כאן קשר נצחי שהסמל שלו הוא אמת.(מידתו של יעקב) על כך מורים הפסוקים בהקפה ג':"זך וישר הושיעה נא. חומל דלים הצליחה נא". וההקפה נחתמת במילים:"תתן אמת ליעקוב, חסד לאברהם".

הקפה ד':
מידת הנצח

שלש המידות הראשונות מתעסקות ,למעשה, עם האדם בעצמו. מידות הנצח וההוד למעשה מופנות החוצה, מתוכי האדם כלפי הזולת.

האדם היה מעדיף להישען על זכות האבות ולהתעמק בתורת הנגלה ובתורת החסידות מבלי להתעסק עם הזולת, והשערה זו עוד מתחזקת בו כשהוא נוכח במצבו הירוד של הזולת והוא נוטה לשפוט אותו באור שלילי ולהתחמק מהתחיבותו כלפיו.

לו היה מתבונן היהודי במידותיו של ה', המבין ללב האדם ולנפשו, כי אז היתה התמונה מתבהרת לו, כי נסיונותיו של האדם הזר עצומים הם, ולו היה עומד תחתו בנסיונותיו ,אולי, לא היה עומד בהם כמותו... ולו היה מתאזר בגבורה כמו ה', והיה מצטיין במידה נאורה וכבירה לשאת ולסבול הנהגה בלתי רצויה, היה אז ממשיך לאנשים אלה חסד למרות הכל.

את הרעיון מבטאים הפסוקים:"יודע מחשבות הושיעה נא. כביר ונאור הצליחה נא." עמדה כזו שלא לשפוט את הזולת ולהבין לנפשו, אולי תטע את המסקנה בלב האדם, שהזולת מתנשאת ממנו, היות והוא עצמו לא היה מסוגל להישרד בתנאיו כמו האדם שעד עתה הצטייר אצלו בתדמית נשפלת.

עמדה כזו תביא להתנצחות מידתו של ה' בעולם, היות ובגישה של קרוב הזולת, תאיר בגלוי שייכותו של כל יהודי עם התורה.

ניתן לראות את הנ"ל בפסורים הבאים:"יודע מחשבות הושיעה נא.כביר ונאור הצליחה נא." וההקפה הרביעית חותמת במידת הנצח:"נעימות בימינך נצח" התענוג ותחושת הנעימות של ה' מנצחון זה, שכל העולם מכיר בו, נובעים ,למעשה, ממידת חסדו, שהיא ,בעצם, יד ימינו של הקב"ה.

הקפה ה':
מידת ההוד

הכלום, יש להתעסק אף עם המרדנים?

היהודי השתכנע ,אולי, שראוי לקרב את הרחוקים, המעוניינים בדבר, ואולם קשה לו מאוד עבודת הקרוב של מנגדים ומרדנים להכעיס. בהקפה זו הפניה היא לצאת דוקא לקראת סוג זה של אנשים, כי דוקא החזרתם למוטב תביא את קידוש ה' האדיר ביותר המגיע עד לעליונים והוא יפעל תנועה של "הוד" ( בטול- מהלשון להודות על האמת) אפילו במלאכים שבשמים ותחת טענתם: "מה אנוש כי תזכרנו" הם נעשים עתה מודעים למידה הנעלית של היהודי בעבודה זו.

בכך מתגלם הרעיון, שבסממני הקטורת, אסור להחסיר אף אחד מביניהם, ואם החסירו אפילו את החלבנה שריחה אינו נעים, חייבים מיתה. הדבר דומה לתענית שאם אין נמנה עליה פושע ישראל- אינה נחשבת כתענית.

דוקא עבודה הנמשכת ממצב שיש בו קלקול וירידה, מאדירה את שמו של ה' בעולם, עד ששמו מתקדש אף בעולם המלאכים והדבר מוסיף למידת "ההוד"-הבטול שלהם.
את הרעיון מביעים הפסוקים הבאים:"מלך עולמים הושיעה נא" זוהי משאלתו של מלך העולמים, שכל פרט בעולמו ואף הנשפל והמרדני ביותר, יקבל עליו את עול מלכותו יתברך וה' ,אכן, עוזר ותומך באנשים אלו בכך שהוא קורא לאנשיו לקרב אותם, וכך ניתן להבין את הפסוק בהמשך ההקפה:"סומך נופלים, עננו ביום קראנ,ווכך גם ניתן להבין את חתימת הקפה זו:"..מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים" (תהילים ח, ב.)

הקפה ו':
מידת היסוד

מידת היסוד מסמלת התקשרות, היות והתקשרות היא היכולת של המשפיע להצטמצם לרמה הנמוכה ביותר בקרבו ולתקשר עם המושפע, ולכן מכונה הצדיק יסוד עולם היות והוא משפיע לעולם את מדותיו של הקב"ה. התקשרות אמיתית היא התקשרות פנימית ,שיש בה הזדככות של נפש בשל למוד התורה. הזדככות זו היא פנימית וסמויה אך היא אמיתית.

חיצוניות התורה נקלטת בשכלו של האדם ופנימיותה נתפסת ע"י שכלו הפנימי..
חצוניות התורה מזככת את חצוניות הנפש ופנימיות התורה מזככת את פנימיות הנפש..ההתקשרות בצדיק-הדור, מגלה את פנימיות הנפש והיא מתאחדת עם האור הפנימי של ה' בלימוד תורת הפנים. הכיצד עשוי היהודי להתקדש ולעלות לדרגות נשאות ומרוממות אלו, הכלום, קדוש הוא?? ועל כך בא המענה בהקפה ו'.

ממש כמו צור (סלע) אשר אש מקננת בו לנצח ואין המים מכבים אותה כן מקננת בלבו של היהודי אש אהבה לה' ושום כח בעולם לא יצליח לכבות אותו, וה' מעודד, תומך, חומל ומסייע תמידות לאדם לגבור במערכתו על כוחות הנגד. הרעיון מתגלם בפסוקים הבאים:"עוזר דלים הושיעה נא. פודה ומציל הצליחה נא. צור העולמים עננו ביום קראנו" והקפה ו' נחתמת בפסוק:"צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו" זוהי מידת היסוד המתגלמת בצדיק והממשיכה כח ליהודי להתקשר בו בהתקשרות פנימית ע"י למוד פנימיות התורה. התקשרות זו מתבטאת בהיותו "חסיד" ומקושר לצדיק זה. ("וחסיד בכל מעשיו")

הקפה ז':
מידת המלכות

שש ההקפות עד כה שקפו את ההארה האלוקית שבאה בדרך של גלויים, ואולם הקפה ז' שמידתה היא מלכות, מגלמת את עצמותו יתברך. מידת המלכות נעוצה בעצמותו יתברך, והדבר משתקף במילה "קודש" המסמלת מצב של התנשאות והתרוממות לרמה של שיא. יש כאן הבדלות אך דוקא מתוך הפער הנשגב הזה בולטות להפליא,מידות החסד שלו בהתיחסותו לאנוש.

הקדושה הזו קוראת לתנועה של ביטול באדם בשל ההתנשאות הנבדלת הזו, ובשל היותו של ה' מתייחס אל האדם, מתעוררת בו זיקה לעשות את עבודתו מתוך גדרי מציאותו הנוכחית.

עבודה זו בגדרי מציאותו נעשית כאן,מתוך גלוי העצם האלוקי שבו, והיא גורמת להתחברותן של שתי העבודות המנוגדות שלו בעבודת הבטול ובעבודה לפועל, במציאות "היש" שלו.

הדבר מתבטא במידות הרחמים של האדם כלפי הזולת, כשמציאותו אינה נרגשת כאן והיא נעשית מתוך זוך וטוהר.

כדי להגיע למצב של גלוי העצם האלוקי, יש על האדם לשמור על הברית והדבר מסמל עמידה שהיא מקודשת ומטוהרת מכל ערלה ורק בשל הברית וההבטחה של ה' לעם, הוא מגלה להם את העצם האלוקי.

בזמן כזה ,אכן, תופסת עבודתו של היהודי מקום אצל הקב"ה, למרות שבמצב של גלוי העצם, עשוי הכל להתבטל בעטיה של ההעוצמה הזו. הדבר נובע בגלל היות ה' רחום וחנון.

התגלות העצם האלוקי מביאה אמנם לבטול בנפש היהודי, אך יחד עם זאת היא מטביעה במציאותו, תוקף, המתבטא ביכולת לשנוי פני העולם כולו.

ומכאן הוא אף הכח לתשלומו של היהודי עבור ההמשכות בהקפות בשמחת תורה שנמשכו לו "בהקפה" היות ובעבודתו מתגלם העצם האלוקי וניתן לראות זאת בפסוקי הקפה זו: "קדוש ונורא הושיעה נא" ויחד עם זאת :"רחום וחנון הצליחה נא. שומר הברית עננו" וזאת היות וה' "תומך תמימים, הושיעה נא"

והחתימה של הקפה זו מתבטאת בעובדה, שהמשכת ה' במידת המלכות, למעשה, מושרשת ונעוצה בעצם האלוקי, ומאחר ועבודת בנ"י חדורה בעצם האלוקי, יש לה הכרעה גורלית מאוד במציאות כולה של העולם, שיהיה ניכר בו, שהוא עולמו של הקב"ה.

"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט.)
היא, אפוא, חתימת הקפה ז'.

(עפ"י קונטרס ההקפות שיחת הרבי, לתלמידי הישיבה בסוכה ביום 'שמיני-עצרת' ה'תש"ד)