דבורה לאה שקולניק

גיל: 30

מצב משפחתי: נשואה

מגורים: הרצליה פיתוח

תפקידים קודמים: מהנדסת מחשבים, מנהלת שיווק בחברת ההשקיה הישראלית ברמד

עוד משהו: את ראש השנה היא בילתה בגטו היהודי בוונציה והתפללה בבית חב"ד בעיר

כשדבורה לאה שקולניק מסתובבת בישראל, רבים טועים לחשוב שהיא מטפלת פיליפינית. כשהיא באחד ממסעות העסקים שלה בסין, הסינים רואים בה אחת מהם ולא מבינים למה היא מסרבת לאכול פירות ים. הזהות של האשה הצעירה הזו מצליחה לבלבל את כולם.

שקולניק, 30, נולדה בשם סין-סין ז'אנג במחוז מנצ'וריה שבסין. היא היתה מהנדסת מחשבים מוכשרת, אבל חיפשה משמעות פנימית לחיים. מפגש עסקי עם ישראלים שהגיעו לסין העלה בה תהיות והעמיק את החיפוש שלה, עד שמצאה את את נפשה נקשרת בדת היהודית.

היא עלתה לישראל, ולאחר מאמצים כבירים הצליחה לעבור תהליך גיור כדת וכדין, נהפכה לחרדית ושינתה את שמה. כיום היא בעלת חברה בשם צ'יינה-ישראל, העוסקת במתן שירותי מיקור חוץ בסין לחברות טכנולוגיה ישראליות. ממש לפני ראש השנה היא התחתנה עם ישראלי דתי מרעננה, והשניים בילו את ירח הדבש בגטו היהודי בוונציה. "את החוצפה הישראלית כבר הספקתי לקבל", היא אומרת בחיוך.

צ'יינה-ישראל רשומה כחברה ישראלית, יש לה כשישה עובדים, והיא מייצגת בישראל את ניאוסופט (Neusoft), קונצרן מיקור החוץ הגדול בסין, שמעסיק 10,000 עובדים. לניאוסופט יש בישראל 12 לקוחות, בהם חברות סטארט-אפ וקרנות הון סיכון שרוצות כי החברות שהן משקיעות בהן ייעזרו במתכנתים סינים, שעלות שכרם נמוכה יותר.

שקולניק גם מייעצת לחברות ישראליות המעוניינות לפעול בסין או להשקיע בחברות סיניות. לצ'יינה ישראל כמה לקוחות כאלה, בהם מילטל תקשורת, העוסקת בקריאה מרחוק של מוני מים, חשמל וגז.

באחרונה החלה החברה לייצג בישראל את בייג'ין ג'יהאנג' גרופ, שהיא אחת מ-50 חברות הנדל"ן הגדולות בסין. צ'יינה-ישראל מחפשת כאן בעבורה משקיעים פרטיים ומוסדיים לפרויקטים בתחום הנדל"ן בסין. בכל הפעילויות מקשרת צ'יינה-ישראל בין הצדדים תמורת עמלה.

הכל מלמעלה

שקולניק היא בחורה יוצאת דופן בכוח הרצון ובנחישות שלה. מתחת לחזות השקטה והעדינה מסתתר סיפור אישי נדיר. משמעות השם סין-סין הוא "זריחה של יום חדש", והוא הוענק לה על פי השעה שבה נולדה. היא גדלה בעיירה קטנה. הוריה התגרשו בילדותה, והיא גודלה בידי סבה וסבתה מצד אמה. שניהם היו רופאי שיניים, קומוניסטים כמובן, כמו כולם אז בסין, ללא שום זיקה לדת כלשהי.

שקולניק מאמינה שלאחד מסביה, שמת כשהיתה בת 12, היה קשר כלשהו ליהדות. שם משפחתו היה כהאן, והחזות שלו, למרות העיניים הסיניות, היתה של יהודי ממוצא אשכנזי. שקולניק מעריכה שהוא היה נצר למשפחת כוהנים יהודים שגלו לסין מרוסיה.
"יש שני ערכים שספגתי אצל סבא וסבתא בבית, ומאוחר יותר מצאתי אותם ביהדות, והבנתי שאולי זה קשור", היא מספרת. "האחד היה לעשות חסד עם עניים ומסכנים - לתת צדקה. הם תמיד נתנו טיפולי שיניים חינם לעניים. האחר היה שבכל פעם שקרה משהו רע, הם אמרו 'הכל מלמעלה' בלי להסביר. לא ממש הבנתי מה זה 'למעלה', אבל שמעתי את זה הרבה בילדותי".

בעזרת מלגות הצטיינות מהממשלה היא התקדמה בלימודיה והשיגה תואר ראשון בהנדסת מחשבים באוניברסיטה הטכנולוגית של מנצ'וריה ולאחר מכן תואר שני במחשבים באוניברסיטת בייג'ין. לאחר סיום הלימודים עבדה בבייג'ין בחברת צ'יינה מובייל.

"המשכורת היתה טובה והכל היה טוב", היא אומרת, "אבל משהו בתוכי אמר לי שאני צריכה לעבור לשנחאי. הרגשתי שמשהו מחכה לי שם ולא ידעתי מה, אבל עזבתי ונסעתי".

זה היה ב-2000. מהר מאוד היא מצאה עבודה בשנחאי כמנהלת שיווק בחברת ברמד הישראלית מקיבוץ עברון. ברמד מייצרת ברזים פניאומטיים שמאפשרים בקרה מרחוק על זרימת מים, ונזקקה למהנדסים מקומיים שיתאימו את הפתרון לשוק הסיני וימכרו אותו שם. בתוך זמן קצר מצאה את עצמה עובדת גם עם חברת נטפים, ששיווקה בסין פרויקט אלחוט לבקרה על גידולי כותנה באמצעות השתלת שבב מתחת לגידולים.

שנת החזיר

בתקופה ההיא פתחה שקולניק את צ'יינה-ישראל והחלה לספק שירותים לחברות ישראליות נוספות שחיפשו פרויקטים בסין. ההיכרות עם ישראלים עוררה בה סקרנות רבה: "ראיתי שיש כמה סוגים של ישראלים - יש כאלה שאוכלים את כל סוגי האוכל, בדיוק כמו הסינים; יש כאלה שאוכלים הכל, כולל מאכלי ים, אבל לא אוכלים חזיר; יש כאלה שלא אוכלים חזיר ולא מאכלי ים, כן אוכלים בשר, לא עובדים בשבת, אבל כן נוסעים לטייל בשבת; ויש כאלה שאוכלים רק ירקות, לא עובדים ולא נוסעים בשבת בכלל.

"לא הבנתי את זה - ארבעה סוגים של אנשים, מאותו מקום. אותה שפה, אבל מנהגים שונים. בסין זה לא ממש ככה. מתוך עניין התחלתי לדבר עם ישראלים, להבין מה זה אומר להיות דתי, מאמין, לא דתי, שומר מסורת. בסין אין כזה דבר שלא עובדים בשבת - זה בזבוז זמן לא לעבוד. שם עובדים שבעה ימים בשבוע".

לסין-סין זו היתה היכרות ראשונה לא רק עם ישראלים, אלא גם עם דת ואמונה. "לא הבנתי שום דבר על דת", היא אומרת, "אבל התחלתי לחקור ולשאול שאלות, כי זה נשמע לי מעניין. רציתי ללמוד משהו חדש. הבנתי שיש לאנשים משהו להאמין בו, וזה משהו שאני לא הכרתי. הרגשתי את הריקנות הגדולה בחיים בשנחאי: בכל יום אתה הולך לעבודה, רואה 10 מיליון איש בתחנה. אתה רץ, עובד שבעה ימים בשבוע. אתה מאבד את עצמך במרוץ הזה, את המהות הפנימית שלך. אתה לא יודע מי אתה.

"הסתכלתי במראה ולא הרגשתי שהפנים שלי הוא כמו החוץ שלי. כשדיברתי עם הישראלים והבנתי מה זה יהדות, פתאום גיליתי כמה זה טוב שלאנשים יש אמונה, שיש להם משמעות לחיים, משהו שינחה אותם, וחיפשתי גם בשביל עצמי".

גויה של שבת

סין-סין ניגשה לבית חב"ד בעירה כדי לדבר עם הרב וללמוד יותר, אלא שאז נתקלה בבעיה: שלא כמו האסלאם והנצרות, היהדות אינה דת רשומה בסין, ולפיכך אנשי דת יהודים יכולים לתת שירותים רק ליהודים. לאזרחים סינים אסור להיכנס לבית כנסת, ולרב אסור לעזור להם להתגייר. "הרב חשש לדבר אתי", היא נזכרת. "הוא לא רצה לעבור על החוק הסיני".

היא התאכזבה מעט, אך בינתיים החברה שלה קיבלה פרויקט לניהול בעבור חברת תקשורת ישראלית בהונג קונג, שבה עדיין לא חל החוק הסיני בעניין דתות רשומות. סין-סין ניצלה את ההזדמנות והלכה לדבר עם הרב בבית חב"ד בהונג קונג. שם גם נכנסה בראשונה לבית כנסת, וזו היתה בעבורה חוויה רוחנית חזקה: "לא הבנתי אף מלה בעברית, לא הבנתי מה המשמעות של הקידוש, אבל זו היתה חוויה כל כך מיוחדת, כי זה סיפק לי הרגשה חמה של בית".

בתחילת 2003 היא נסעה בראשונה לישראל במסע עסקים והגיעה לביקור בכותל. שם גמלה בלבה ההחלטה שהיהדות היא אכן הכיוון החדש בחייה, אבל היא לא ידעה בדיוק איך לפנות לכיוון הזה. מה שהכריע את הכף והניע אותה לעשייה היה ליל הסדר של 2003 בשנחאי.

סין-סין עבדה אז עם כמה ישראלים דתיים מנטפים. הם הזמינו אותה לחג וביקשו להסתייע בה כגוי של שבת - שתזמין את המונית ותשלם עליה, כדי שיוכלו להגיע לבית חב"ד בעיר ולחגוג את ליל הסדר. היא התרגשה מאוד לקראת ליל הסדר הראשון בחייה ולבשה בגדים חגיגיים.

בכניסה לבית חב"ד עמדו שלושה שוטרים סיניים ובדקו את הדרכונים של הנכנסים. סין-סין, בעלת דרכון סיני, גורשה החוצה בגלל החוק המקומי. הישראלים נכנסו לבית חב"ד, ביקשו ממנה לחזור למלון ואמרו שיסתדרו בדרך בחזרה. היא אמרה שהבטיחה לעזור להם ולא תפקיר אותם, ושחוץ מזה, היא לא מתכוונת לוותר על חוויית ליל הסדר.

"העליב אותי שאני במדינה שלי ולא יכולה להיכנס לאן שאני רוצה", היא מספרת. "יש לי אופי שתמיד אומר שאני חייבת לנצח. הרגשתי כישלון. זה היה מצב מאוד מביך".

סין-סין עמדה בחוץ, בגשם שוטף, והשקיפה דרך החלונות על כל הטקס הארוך של ליל הסדר. השוטרים כעסו עליה, אבל לא התערבו. חמש שעות היא עמדה שם וצפתה בקריאת ההגדה, בשירה ובתפילות. בסוף הערב, כשהישראלים יצאו לרחוב, היא אמרה להם: "אני נוסעת לישראל, אני אתגייר, ואני חוזרת לכאן עם דרכון ישראלי".

"גיור זה כמו אש"

דרך מכרים משותפים הכירה סין-סין את משפחת שקולניק מהרצליה פיתוח - איש העסקים נורמן שקולניק ואשתו אילנה, גיורת מדרום אפריקה. היא סיפרה לנורמן, איש חב"ד, את קורותיה והחלה להתכתב במסנג'ר עם אילנה, שלימים נהפכה לאם המאמצת שלה. "אילנה אמרה לי: 'את יכולה לאהוב את היהדות ואת הרעיונות שלה, אבל גיור זה כמו אש, ובאש לא משחקים, כי זה גם יכול להיות מסוכן'", היא נזכרת.

"לא נבהלתי. היא שלחה לי ספרים על יהדות ועל כשרות, והתחלתי להרגיש יותר רוגע בתוכי. ביקשתי מהם לעזור לי להיות יהודייה. ב-2004 הגעתי לישראל וביקשתי לעשות אצלם שבת וביום ראשון לנסוע לירושלים ולהתחיל ללמוד יהדות. כשהגעתי למכון מאיר בירושלים, הרב הסביר לי שכדי ללמוד אני צריכה אישור מהמדינה שאני יכולה להתחיל הליך גיור. בדרך כלל מי שעובר תהליך כזה הוא אזרח ישראלי או מישהו שמתחתן עם יהודי. לי לא היה שום קשר".

סין-סין גילתה שהגיור יהיה קשה מכפי שחשבה: "האחראים על תהליך הגיור במשרדי הממשלה הסבירו לי שכדי להתחיל כדאי שאחזור לסין ואלמד שם בקהילות, ואמרו שאני צריכה מכתב המלצה מהקהילה שלי בחו"ל. הסברתי להם שאני לא שייכת לאף קהילה, ושבגלל החוק הסיני אסור לי ללמוד יהדות בסין. דיברתי עם הרב מבית חב"ד בשנחאי שייתן לי מכתב המלצה, והוא לא היה יכול בגלל החוקים של המשטרה. זה היה מאוד מדכא".

העזרה הגיעה לבסוף מצד משפחתה המאמצת. "הייתי אצל משפחת שקולניק, ואילנה אמרה לי: 'אם תשמרי על שלושת החוקים של השבת, הכשרות וטהרת המשפחה - אוכל לעזור לך'. היא פנתה לרב שלה בבית חב"ד בתל אביב, שנפגש בארה"ב עם הרב משנחאי ודיבר אתו, וכך הוא קיבל עלי המלצה מהרב בסין ויכול היה לכתוב בעצמו מכתב בשם הרב בשנחאי.

"בכל חודשי ההמתנה לאישור למדתי עברית באולפן ברעננה. נאלצתי לצאת מדי פעם מישראל בגלל הוויזה. הלכתי להתפלל בקברי צדיקים וקיוויתי לטוב. בפעם האחרונה שהגעתי למשרדי הגיור כמעט ביטלו את כל הבקשה שלי, כי חשבו שאני מטפלת אסיאתית שבאה לעבוד בישראל. בשלב מסוים כמעט נשברתי. ארזתי את המזוודות ורציתי לחזור לסין. זה היה מסע לא קל. רק אחרי שבעה חודשים של טרטורים ו'תלך-תבוא' קיבלתי את האישור המיוחל להתחיל הליך גיור".

עסקים סיניים, חוצפה ישראלית

ב-2004 עברה להתגורר בישראל, אצל משפחת שקולניק, ומדי יום נסעה בארבעה אוטובוסים לירושלים ולמדה שם משבע וחצי בבוקר עד עשר בלילה. "לא עבדתי, לא היה לי קל עם העברית, חייתי חיים צנועים, ולא ידעתי כלום. לא היה לי אישור עבודה. לקחתי פסק זמן מהחיים.

"אבל כשלמדתי הייתי שמחה, כי בכל יום היה לי משהו חדש בחיים שלי, יותר משמעות. כל הלכה חדשה, כל פרשה שלמדתי - חלקתי בערבים עם ההורים המאמצים, משפחת שקולניק. קראתי הרבה ספרים. זה נתן לי כוח - כמו מטען. למדתי כיצד הקב"ה פועל וקיים בעולם הזה".

היא הצטיינה בלימודי הגיור ועברה את המבחנים בהצלחה כמעט שנתיים לאחר שהגיעה לישראל בראשונה. "תאריך ההפיכה שלי ליהודייה היה י' בשבט, התאריך שבו הרבי מלובביץ' נהפך לרב, וזה שימח אותי". אז היא גם שינתה את שמה רשמית לדבורה לאה שקולניק.

בישראל עדיין לא קל לה חברתית, אף שהתחתנה באחרונה. היא מופנמת ושקטה, ואין לה כאן כמעט חברים, למעט המשפחה המאמצת (שאצלה היא עדיין מתגוררת). שאר הקשרים שלה הם עסקיים ונבנו דרך העבודה. מבחינה עסקית, היא בהחלט בדרך הנכונה.

"בסין חושבים שאני קוקו"

היא מבלה בערך כשבועיים מדי חודש בסין לצורך עסקיה, אך רואה בישראל את ביתה. בתור סינית-יהודייה-ישראלית-חרדית, היא יודעת שהיא תופעה מאוד מוזרה גם בישראל וגם בסין. לישראלים היא צריכה להסביר שלגברים היא לא לוחצת ידיים. "בגלל המראה שלי, אף-אחד לא מאמין שאני יהודייה", מסבירה שקולניק. פעם התפללתי מנחה בהר מירון, בקבר של רבי שמעון בר יוחאי, ושתי נשים מאחורי אמרו: 'תראו את הפיליפינית הזו, מה שהיא עושה זו שטות'. המשכתי לקרוא תהילים, והן המשיכו לדבר עלי כאילו אני לא מבינה. זה פגע בי, כי אסור לשפוט אנשים לפי איך שהם נראים. בקופת חולים כאן תמיד חושבים שאני מטפלת של מישהו".

שקולניק ויתרה על האזרחות הסינית כדי לקבל אזרחות ישראלית, וכך היא נוסעת לסין. "סין זה בשביל הפרנסה. כאן זה הבית שלי. אני מאושרת, אני יודעת מי אני. מצאתי משמעות לחיי".

המבחן הגדול שלה היה בביקור אחד בסין, כאשר ראש עיר חשוב רצה להיפגש עמה דווקא בשבת. "זו היתה פגישה מאוד חשובה שחיכיתי לה הרבה זמן, וחשבתי בתחילה לפגוש אותו במלון שבו אני מתאכסנת, כדי שלא אצטרך לנסוע בשבת, אבל מצד שני אני לא עובדת בשבת. בסוף הסברתי לראש העיר שאני יהודייה, ולא אצטרף לפגישה מפאת שמירת השבת; וברוך השם, ניתנה לי הזדמנות אחרת.

"לפעמים היצר הרע עובד שעות נוספות בסין. בשבתות אני משתדלת להתאכסן קרוב לבית חב"ד, אבל זה מלון יקר מאוד, והפיתוי לא לעשות זאת תמיד קיים. בסין חושבים שאני 'קוקו'. צריך תמיד להסביר לשוער לפתוח לי את דלת החדר בשבת. כשמגישים פירות ים בפגישות עבודה, אני אומרת שאני אלרגית לאוכל כזה, כי אין סיכוי שהסינים יבינו מה זה כשרות.

"בתחילה הייתי נבוכה. חששתי שיצחקו עלי, כי קשה להם להבין. אבל התרגלתי, וגם הם התרגלו. מה שחשוב זה שמצאתי את עצמי".

5 תמונות /דבורה לאה שקולניק

1989: מות סבה, שהיה דמות חשובה בחייה

2003: חגיגת ליל הסדר בשנחאי וההחלטה להתגייר

2003: פגישה עם משפחת שקולניק ומעבר לישראל

2004: הכרה ביהדותה

2007: פגישה עם לאה, המשמשת כמעין מדריכה רוחנית