יעקב רייניץ
צילום: עזרא לנדאו

לא בכל יום מזדמן לך לשבת במחיצתו של איש שזכה להיות בקשר הדוק עם כל גדולי ירושלים בשישים השנים האחרונות. לא היה זה קשר רגיל, אלא מסכת מסועפת של קשרים, שליחויות ואהבת נפש. גדולי ישראל, מכל החוגים, הראו כלפיו חיבה עצומה וחיבבוהו עד מאוד.

הישיבה עם הרב נחום רבינוביץ, מזקני חסידי חב"ד בירושלים ומראשי דַבָּרֶיהָ במשך עשרות שנים, המתקרב כיום לגיל גבורות, היא חוויה של ממש. השנים כמעט ולא נתנו את אותותיהן בר' נחום. פיו שופע סיפורי צדיקים מכלי ראשון, כפי שזכה הוא בעצמו לחוות במחיצתם של גדולי ישראל. במהלך השיחה עמו, חשתי כמי שנוסע במנהרת הזמן על פני שנים שחלפו ואינן. דמויות הוד של צדיקים, קדושי עליון, צוירו לנגד עיניי בדייקנות מוחשית ובצורה מרתקת.

דומה שאת ההגדרה 'בעל המעשה' ניתן להחיל על ר' נחום בהיותו אוצר מהלך של סיפורת. ספריו הנודעים של הרב זווין, 'סיפורי חסידים' לתורה ולמועדים עם שלל סיפורים מכל צדיקי הדורות, נשענו ברובם המכריע על מקורותיו של ר' נחום, שנחשב לבן ביתו.

מלבד הזיכרון המדהים בו ניחן, מוכר ר' נחום בקרב כל מכריו מעשרות השנים בהן הוא חלק בלתי נפרד מנופה של ירושלים, כבעל חושים מחודדים היודע להתאים לכל מועד ואירוע את הסיפור, האמירה או האפיזודה האצורים בתודעתו. בדרך כלל, התגובה הספונטנית של השומעים, עם תום הרצאת הדברים, היא פרץ צחוק מתגלגל למשמע ההברקה או המסר החד כתער הטמון בחילופי הדברים המצוטטים.

גם כיום, במרחק של שנים, מסרב ר' נחום מסיבות השמורות עמו, לחשוף את כל מסכת קשריו העלומה עם גדולי ישראל, אם-כי במעט הסיפורים שהוא ניאות להרחיב עליהם את הדיבור, נחשף עולם מופלא שאין לו אח ורע.


בחור'ל, בוא הנה

קשר מיוחד נרקם בינו לבין כ"ק האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע, שבצעד נדיר מינהו לשליחו האישי לתפילות בכותל המערבי בכל עת שיורה לו.

גם במרחק של יותר משישים שנה נזכר ר' נחום בקבלת הפנים שנערכה לאדמו"ר מבעלזא, עם הגיעו בפעם הראשונה לירושלים שבוע לאחר שניצל מגיא ההריגה הנאצי. כשהוא משחזר את האירועים הללו, נראה כאילו אירעו אך אמש.

"כשהאדמו"ר מבעלזא הגיע ארצה הוא שהה תחילה בחיפה, ולאחר מכן הגיע לכמה ימים לתל-אביב ושם הביע את רצונו לעלות לירושלים. השמועה על בואו של האדמו"ר לירושלים פשטה כאש בשדה קוצים בכל ירושלים. המונים הלכו רגלית על כביש ירושלים תל אביב לעבר 'מוצא' לקבל את פניו. על נסיעה באוטובוס, אף אחד לא חלם באותם ימים של טרום קום המדינה, עונה ר' נחום במענה לשאלתי מדוע לא יצאו באוטובוסים מאורגנים.

"הלכתי יחד עם עוד כמה בחורים והגענו לעיקול של מוצא, שם עמדנו וציפינו לבוא רכב האדמו"ר. לאחר המתנה של כשעה וחצי ראיתי מונית המתקרבת לעברנו. כשהמונית נעצרה הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי כמה יהודים חסידים יושבים שם, ובספסל האחורי בצד ימין יושב יהודי צנום עם חתימת זקן קטנה וכל כולו רועד. מיד הבנתי שזהו כ"ק האדמו"ר מבעלזא, שנאלץ להוריד את זקנו כשברח מהונגריה לארץ ישראל. המראה הזה, שהאדמו"ר יושב ורועד לפני שהוא נכנס לירושלים, חקוק בלבי עד עצם היום הזה.

"ביקשנו לקבל שלום מהאדמו"ר, אך אחד המשמשים אמר לנו לחזור לירושלים ושם כבר יערוך האדמו"ר טיש 'לעקח און בראנפן' (זהו הכינוי בבעלזא ל'לחיים טיש', י.ר.). הגבאי לא ציין את המקום שבו יערך ה'לחיים טיש' ואני וחבריי צעדנו רגלית בחזרה לירושלים. בכניסה לירושלים פניתי לשכונת גבעת שאול, בה גרו אז קומץ יהודים חרדים.

"צעדתי בשכונה ללא שום מטרה מיוחדת ולפתע ראיתי את בית האבות בשכונה שלימים עבר לשכונת קטמון. סיירתי קצת בבית האבות ונכנסתי לבית הכנסת הקטן בבניין, ואז אני רואה שבמרכז בית הכנסת ניצב שולחן מכוסה במפה לבנה, כאילו מישהו אמור להגיע לכאן.

"כשביררתי אצל אחד האחראים, שעבד במקום, עבור מי הכינו את זה, הוא אמר לי שצדיק גדול אמור להגיע לכאן עוד מעט. מיד הבנתי שהכינו את זה עבור האדמו"ר מבעלזא שיערוך כאן את ה'לחיים טיש'. ראיתי סייעתא דשמיא מיוחדת בכך שרגליי הוליכו אותי לכאן.

"נעמדתי במקום טוב וחיכיתי לבואו של האדמו"ר למעלה משעתיים. הסיבה שהנסיעה של האדמו"ר ממוצא עד לירושלים ארכה כל כך הרבה זמן, הייתה בשל העובדה שכל הכביש ממוצא לירושלים היה עמוס באנשים שיצאו לקבל את פני האדמו"ר והמונית התקשתה לפלס דרך בינות אלפי האנשים.

"כעבור שעתיים נכנס האדמו"ר לבית המדרש ואחריו נכנס קהל רב שליווה את רכבו. האדמו"ר נטל את ידיו והחל למלמל לעצמו דברים שלא הצלחנו להבין. במקום שרר שקט מוחלט כמו לפני התקיעות. אוי, איזה צורה הייתה אז לאדמו"ר. כמה שאנסה לתאר לך את ההרגשה והאווירה ששררה לנו במקום, לא אצליח. נורא ואיום.

"לאחר מכן הביאו לאדמו"ר עוגת טורט קטנה. האדמו"ר הניח עליה את ידו ולאחר מכן החל לחלק שיריים לקהל. מתוך הקהל הדחוס, הושטתי את ידי לקבל שיריים, ואז פנה אליי האדמו"ר ואמר לי, 'בחור'ל, בוא הנה'. מיהרתי לגשת ואז אמר לי האדמו"ר, 'בחור'ל, תגיד בשמי לבחורים בירושלים שיתחתנו מוקדם'. אלו היו הדיבורים הראשונים שיצאו מפה קודשו של האדמו"ר מן הרגע שבו דרכו רגליו על אדמת ירושלים".


יותר ממאה שליחויות

מעמד קבלת הפנים הותיר רושם עצום ב'בחור' ונפשו נקשרה בנפש הצדיק.
"התחלתי לנסוע תכופות לתל אביב כדי לשהות בשבתות בצל האדמו"ר. באחת הפעמים כשניגשתי כהרגלי במוצאי שבת להיפרד מהאדמו"ר הוא פנה אליי ואמר לי, 'נחום, זייט מוחל (מחל לי; זה היה נוסח הפנייה הקבוע שהיה שגור בפי האדמו"ר מבעלזא זי"ע, י.ר.) והיכנס אליי מאוחר יותר'.

"כל גופי החל לרעוד. לא ידעתי מה בדיוק רוצה ממני האדמו"ר. הלוואי שהיום בתפילת נעילה יהיו לי כאלו הרהורי תשובה כמו שהיו לי אז. לאחר המתנה של כשעתיים קרא לי הגבאי להיכנס אל הקודש פנימה. כשנכנסתי, פנה אליי האדמו"ר ואמר לי, 'או נחום, הגעת'. התקרבתי יותר אל האדמו"ר שהמשיך ואמר, 'נחום, מחל לי, אבל האם תוכל לעשות טובה עבורי'. פי נאלם דומיה מרוב אימה ויראה. המשב"ק ר' הלל וינד ז"ל ענה תשובה במקומי, 'כן, הוא מוכן'.

"ואז אמר האדמו"ר, 'אני מרגיש בעצמי שאני צריך להיות לפחות פעם בשבוע בכותל המערבי, אבל ההליכה קשה עליי. אני מבקש ממך שתהיה השליח שלי ללכת לכותל המערבי'. עתה הדריך אותי האדמו"ר בדיוק כדת מה לעשות, בכל פעם שאלך בשליחותו אל הכותל. 'כשאתה הולך בשליחותי, אל תתפלל על עצמך. אל תלך לכותל בקשר אליי מבלי שאני אומר לך כן, או שאשלח לך שליח שיאמר לך בשמי שתלך לכותל'.

"'כשאתה מגיע לכותל', המשיך האדמו"ר בהוראותיו, 'אל תהיה 'בטלן' אלא תאמר את שמי בפה מלא (אהרן) בן בתיה רוחמה מבקש מחילה שאינו יכול לבוא לכותל המערבי ואני הוא שליחו'. כששאלתי את האדמו"ר כמה פרקי תהילים אני צריך לומר בכותל, ענה האדמו"ר, 'אה, פרק אחד או כל התהלים, כמה שאתה רוצה'. 'כשאתה מסיים להתפלל', המשיך האדמו"ר, 'אל תהיה 'בטלן' תאמר את שמי, (אהרן) בן בתיה רוחמה מבקש מהקב"ה שכל מה שהוא מברך יהודים – שיתקיים'.

"זכיתי ומאז ועד מלחמת השחרור, במשך שנתיים ימים, שלח אותי האדמו"ר לכותל יותר ממאה פעמים, זה היה בממוצע של פעם בשבוע. היו פעמים שבהן הורה לי האדמו"ר ללכת בעצמו לכותל, והיו פעמים בהן שלח את הגבאי, ר' הלל וינד, שיאמר לי".

כאן המקום לציין, שבאותם ימים בהם הטיל עליו האדמו"ר שליחות קודש פלאית ונשגבה זו, לא היה ר' נחום אלא בחור שטרם מלאו לו עשרים שנה.

"זכיתי להיות במחיצת האדמו"ר גם בימים נוראים", מספר ר' נחום בערגה. "זכורני שבעת תקיעת שופר הורה האדמו"ר לגבאים שיחזיקו את הגרטל שלו. ראו עליו שהוא לא היה כלל בעלמא הדין. בשעה שזעק 'המלך', ראו עליו שינוי צורה ממש והרגישו בחוש כיצד הוא ממליך את הקב"ה בעולמו.

"יומיים לאחר פטירת האדמו"ר מבעלזא נסעתי לארה"ב ונכנסתי למורי ורבי, כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. הרבי בירר אצלי מה בדיוק אירע אצל האדמו"ר מבעלזא טרם פטירתו. ואז אמרתי לרבי, הרי שלחו טלגרמה לרבי ובה הזכירו את האדמו"ר מבעלזא לרפואה שלמה.

"נאנח הרבי ואמר, 'אוי, אני קבלתי את הטלגרמה רק שעתיים לאחר הפטירה, אוי'. לאחר מכן בירר הרבי האם חסידי חב"ד בארץ השתתפו בלוויה, וכשאמרתי לו שהם השתתפו, הייתה לו קורת רוח מכך. הרבי אף התבטא על האדמו"ר מבעלזא שהיה נשמה בלי גוף".


ריצה מבעד הפגזים

במהלך השיחה אני מתוודע לקשר מיוחד וממושך ששרר שנים רבות בין הרב נחום רבינוביץ לבין אדמו"רי בית זוועהיל לדורותיהם ואשר במסגרתו אף למד במשך כמה שנים בחברותא עם כ"ק האדמו"ר מזוועהיל שליט"א.

כמה אנקדוטות מעניינות בהקשר זה הוא ניאות לספר. על אחת מהן הוא פותח ואומר, "האדמו"ר, רבי גדליה משה מזוועהיל, הציל את חיי".

אני עושה אוזניי כאפרכסת ור' נחום פותח בתיאור. "היה זה בעיצומה של מלחמת השחרור, כשיום אחד חשתי קוצר נשימה. התלבטתי האם ללכת לבית החולים או לא והחלטתי ללכת לשאול בעצתו של האדמו"ר רבי גדליה משה מזוועהיל. הדרך לבית האדמו"ר, שגר בסמיכות לגבול, הייתה מסוכנת מאוד כי הירדנים הפגיזו את האזור ללא הרף.

כשנכנסתי לחדרו של האדמו"ר ושטחתי בפניו את לבטיי, הורה לי האדמו"ר שלא להתפנות לבית החולים ואמר ברורות כי תהיה לי ישועה גם כך. ניצלתי את ההזדמנות שאני במחיצת הרבי ושאלתי מה יהיה סופה של מלחמת השחרור. בתשובה ענה האדמו"ר, 'הכלל, יינצל אבל הפרט צריך רחמי שמים מרובים לצאת בשלום ממלחמה זו ללא שום פגע'.

"כשיצאתי מחדרו של האדמו"ר ופניתי לשכונת בית ישראל הסמוכה, הרגשתי לפתע שאני חייב להקיא. לאחר ההקאה הפתאומית, גיליתי גרעין של זית שנפלט לי מפי. היה זה הגרעין שבגינו הרגשתי לפני כן קוצר נשימה".

השיח אודות בית זוועהיל מוליד זיכרון אישי נוסף על בנו, ממלא מקומו של רבי גדליה משה, האדמו"ר רבי מרדכי מזוועהיל. "באחד הימים נכנסתי לחדרו וראיתיו שוכב על מיטתו עם כל בגדיו, כולל המלבוש העליון. כששאלתיו לפשר הדבר, אמר לי בענוות קודשו, 'אני לא יודע מה החסידים רוצים ממני, הם מינו אותי לאדמו"ר ואנוכי לא ידעתי שיש כל כך הרבה צרות לעם ישראל'".

ומזוועהיל לזוועהיל: "כשהלכתי בשליחות האדמו"ר מבעלזא לכותל המערבי, הייתי נפגש שם רבות עם האדמו"ר רבי שלומק'ה מזוועהיל שהיה מגיע לשם מדי יום ביומו להתפלל מנחה. הוא היה הולך לכותל רגלית וכשביקשו לתת לו כסף שיוכל לנסוע ברכב, סירב לקבל ואמר, 'את הכסף שיש לי אני נותן ליהודים שיהיה להם מה לאכול. אני יכול ב"ה ללכת ברגל לכותל'.

"הוא אכן מסר עצמו כל חייו למען הזולת, מתוך דאגה אישית לפרנסה ליהודים", מוסיף ר' נחום ומגלה פרט לא ידוע. "פעם פתח כולל ערב לאברכים, כשאחד ממקורביו תמה בפניו מדוע לא פתח כולל ביום, ענה האדמו"ר, 'אני רוצה לתת כסף לאברכים, אבל אם אתן להם כסף סתם הם יתביישו לקחת, ואילו בשעות היום יש מספיק כוללים, לכן פתחתי כולל בערב שתהיה להם הכנסה כספית נוספת'".

* * *

"זהו", אומר ר' נחום ומכה בידו על השולחן. "דיברתי מספיק, סיפרתי די והותר". אני תולה בו את מבטי המתחנן ומבקש לשמוע עוד, אבל הוא עוצם את עיניו ונראה כי גמלה בלבו ההחלטה להסתפק בכך. את בת הזקונים המסורה, היושבת ליד השולחן ומנסה את כוחה לדובב את אביה, באזכור ראשי פרקים של פרשיות סוערות שהוא ניצב במוקדן, הוא מהסה באומרו, "אוי ווי, שרה, אל תזכירי את זה, זה אש".

דומה שגם השנים הרבות שחלפו מאז אותן שנים, לא מקהות את תחושותיו המדויקות כלפי אותם אירועים.

"אז אתה יענק'ל רייניץ?", הוא מפטיר בחביבות ירושלמית אופיינית, כדי לבלום את הלחץ שאני מבקש להמשיך להמטיר. "טוב לדעת מי זה, אני קורא אותך כל שבוע"...