בנימין ליפקין

ארומה בצורת תו (סול) מעטרת בחינניות את קפה האספרסו המוגש לשולחננו בספלים הדורים. זהו האספרסו המשובח ביותר, מעיד יוסי גרין המתרווח על כיסאו בעברו השני של השולחן, משל היו אלו ידיו שכתשו את פולי הקפה ויצקו את מימיו לתוך הספל.

שעת בוקר ניו-יורקית של תחילת חודש אב. בחוץ ניתך גשם עז, השוטף את הדביקות ההבילה שאפפה ביממות האחרונות את בורו-פארק, האוטונומיה החרדית של המטרופולין הגדול. נינוחות מתקתקה שורה על יושבי בית הקפה בשדרה ה-18 התוחמת את הרובע.

התו המוסיקלי, המבצבץ בצבעי שוקולד עזים מספל הקפה, מהווה פתיח הולם לשיחה שאליה נצלול עוד מעט קט. גם כשהגענו אל תומה, היא הותירה בי תחושה מיוחדת. טעם של עוד.


כך החל הכול

איש יסודי הוא יוסי גרין. כך למדתי בבוקר היום השני לשיחתנו, שגלשה והתארכה ונקבע לה פרק המשך ביום שלמחרת. לשיחה זו הופיע יוסי כשבידו צרור בן עשרות דפים עם כל השירים שהלחין מאז ועד הלום. לא פחות מ-459 שירים, מסודרים בטבלאות, לפי סדר אלפביתי של שמותיהם, שמות הזמרים ששרו אותם והאלבומים שבהם הופיעו.

השורות הללו מקפלות בתוכן עשרות להיטים שהפכו נכסי צאן ברזל של הזמר החסידי לגווניו. רפרוף בעשרות הדפים המוגשים לי מעלה אסוציאציות מוזיקליות של שירים קצביים ('מי מה', 'אליהו הנביא') לצד שירי ערגה ודבקות ('פי צדיק', 'והערב נא'), יצירות מונומנטליות ('תניא', 'שטר התנאים') לצד שלאגרים חדשניים ('געלט', 'שמעתי').

בין לבין, אני למד על אלבומים חדשים של ענקי הזמר העתידים לבוא לעולם בחודשים הקרובים. זה קורה בכל פעם שעיניי נפגשות בצמד המילים 'תקליט חדש' ברובריקת האלבום. לפי הנעימות הקצרות שיוסי מואיל לפזם, כשאני מחווה באצבעי על כמה מהם, ניתן להסיק כי יש למה לצפות.

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט להלחין שירה. אני פותח בשאלה הבנלית ביותר שניתן לפתוח בה, אך גם הכי מתבקשת. ויוסי, כמו מוכן, מתחיל לגולל את שירת חייו. הוא עושה זאת בחן טבעי, נטול הצטעצעות או גינונים מיותרים. מפעם לפעם, קוטעת את רצף הסיפור הקולח, קריאת התפעלות עצמאית שלו, בנוסח, "וואו, אני לא מאמין שאני מספר את זה. אף פעם לא סיפרתי את הסיפור הזה.

"כשהתחלתי", הוא אומר בסוג של וידוי, "עצם המחשבה שיש לי איזושהי שייכות למוזיקה, הייתה כביכול בגדר חוצפה. הרשיתי לעצמי להרהר בכך אך לא נתתי לכך ביטוי".

ספק אם המוני השרים במרוצת כל העשורים האחרונים את הלחן שנתפס כעממי ביותר למילים 'קול ברמה נשמע', מודעים לכך כי אינו אלא פרי לחנו של מי שהיה אז תלמיד ישיבה צעיר ולימים קנה את שמו כגדול המלחינים של המוזיקה החסידית בת זמננו. זה היה הלחן הראשון שלו.

"למדתי במנצ'סטר בישיבה של הרב יהודה זאב סגל. מאוחר יותר למדתי בלונדון, בישיבתו של הרב חנוך פאדווה. תוך כדי הלימודים שלי בישיבה, הלחנתי את 'קול ברמה'. זה היה הלחן הראשון שלי", הוא מספר.

השיר הזה, שהפך עד מהרה לנחלת הכלל והוא מושר עד היום בפי כול, הולחן אז, לא מתוך מילותיו המקוריות, אלא מתוך פירוש רש''י למילים ''ואני בבואי מפדן ארם''. "הפסוק הזה היה טראומטי בעיניי", מחייך יוסי. "בילדותי, 'חטפנו' מהמלמד הרבה מכות בפסוק הזה, עד שהבנו אותו על בוריו.

"הייתי אז בן 18 והתאכסנתי בבית של יהודים שהבחינו בי שיש לי חוש מוזיקלי. הם יצרו קשר עם יגאל צליק, שהם היו בקשרי ידידות עמו וסיפרו לו עליי. יגאל בא אליהם הביתה לפגוש אותי".

הוא מוכרח לעשות אתנחתא אופיינית לסיפור. "אני חושב לעצמי, אם הייתי מקבל היום כזה טלפון, האם גם אני הייתי נכנס לרכב ויוצא לפגוש את אותו אדם? לא נראה לי. זה מאוד הפתיע אותי גם אז. עד מהרה נוצרה בינינו כימייה ונהיינו חברים טובים. יום אחד יגאל מנופף לעברי בחוזה שחתם עם חברת הפקה אמריקנית על שלושה קונצרטים של מקהלתו בחנוכה. הוא אמר לי אז, אני מאוד שמח ומאוד עצוב. מאוד שמח, כי זה החוזה הטוב ביותר שהיה לי. ומאוד עצוב, כי אין לי חומר חדש. הם התנו אתי מפורשות שאביא חומרים חדשים.

"הוא אמר לי, לו היית מלחין כמה שירים, היית פותר לי את כל הבעיות. ישבתי ליד פסנתר שבור והוא ישב. ואני אומר לו, יש לי משהו. התחלתי לנגן באצבע אחת את 'קול ברמה'. האמת היא שהתביישתי, אבל הוא היה כבר חבר קרוב. הוא רק שמע את תחילת השיר וזינק ממקומו להביא את החומש. רק סיימתי להשמיע אותו, בצורה חובבנית למדי, ויגאל קפץ ואמר: יוסי, לזה אני מחכה.

"השיר הבא היה 'ואתה שלום וביתך שלום'. אני חיברתי את הניגון ויגאל חיבר לו את המילים".


הזריחה של אברמ'ל

כבר בשלב הזה של השיחה אני מבקש לתהות על קנקנם של הלחנים המועדפים על גרין. האם יש לו משיכה לשירים שקטים דווקא או שבקלות רבה הוא מוצא עצמו מלחין גם שירים קצביים, שהרפרטואר שלו עשיר בהם.

"הקריטריון שלי", מספק יוסי גרין את הנוסחה, "אינו אם השיר יהיה קצבי או רגוע. הניגון צריך להיות מיוחד וחייב להיות בו חידוש מוזיקלי או קונספטואלי. זה המוטיב המאפיין כל שיר שלי. אתן לך דוגמא. כשהלחנתי את 'דאגה מניין', זה היה בתקופה שבה רווח בכל מקום המשפט 'דונט וורי, בי הפי' (אל תדאג, היה שמח). לאברמ'ל פריד הלחנתי באותה עת את 'נישט געדאגהט יידן' ולמרדכי בן דוד את 'דאגה מניין'. זה היה בלתי שגרתי בעליל, משהו שכולם דיברו עליו".

על 'דאגה מניין' יש לו גם סיפור, אחד מני רבים. "זאת באמת שאלה טובה, איך הגעתי למילים הללו", הוא אומר כשאני תוהה על כך באוזניו. "אמי הייתה מאושפזת במצב לא טוב. רציתי להשמיע באוזניה דברים שייתנו מרגוע לנפשה. עיינתי בספרים הקדושים ומצאתי באבן עזרא את המילים הללו, שהן מילים נפלאות והקראתי לה מתוכן. הדברים נסכו בה עידוד רב.

"כשבאתי הביתה, קראתי למרדכי בן דוד לביתי ואמרתי לו, יש לי מילים נפלאות לשיר. כשהשמעתי לו את המילים, הוא אמר לי, אני לא מאמין. איפה מצאת מילים כאלו. הוא תמיד קורא לי, 'הנה יוסף בעל החלומות'. גם הפעם השתמש בביטוי הזה באומרו, מאיפה אתה מוצא את המילים הללו. כך הולחן השיר".

ההיכרות הראשונה עם יגאל צליק והשירים הבודדים שהולחנו בעקבותיה, הולידה את האומץ המיוחל. "היה לי אז חבר חדר בשם מאיר שומר, שהיה בוגר 'פרחי ניו יורק' בניצוחו של יגאל צליק. הוא הוציא תקליט בשם 'מכתב למשיח'. כל השירים בתקליט היו שלי. התקליט הזה מאוד הצליח באמריקה.

"זמן קצר לאחר שיצא התקליט וכבש את החנויות, מתדפקים יום אחד בדלת ביתי שני אנשים. אחד מהם הציג את עצמו כשייע מנדלוביץ' והשני כאברהם שבתאי הכהן פרידמן. לא אשכח את אותו מחזה במפתן הבית. שייע היה גדול ורחב ואברמ'ל נמוך וצנום. בישראל, אמרתי לעצמי בהלצה, היו קוראים לצמד הזה, 'השמן והרזה'.

"שייע היה אחד מבוגרי פרחי ניו יורק והציג עצמו כאמרגנו של אברמ'ל, העושה עתה את צעדיו הראשונים בעולם הזמר ולימים יוכר לעולם כולו כאברהם פריד. הם באו אליי כדי שאלחין עבורם כמה שירים. זה היה לפני כ-27 שנים והייתה זו הפעם הראשונה שבה התחשבתי בזמר והלחנתי שירים עבורו. עד אז הלחנתי שירים לעצמי ומכרתי אותם".

ה'קליק' בין הזמר לבין המלחין שעשוי להצעיד אותו למרכז התודעה הציבורית, נולד די בטבעיות. "ראיינתי אותו קצת כדי להכיר יותר את הנפש שלו ואת השירה שהוא אוהב.
שאלתי אותו, למה אתה רוצה לשיר. הוא אמר שהוא חסיד חב"ד והוא חש שזו השליחות שלו. הוא סיפר לי שכ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל אמר, שאף יהודי לא יישאר מאחור וכי הוא מרגיש שזאת השליחות שלו, להפיץ בעולם את המסר הזה.
"תוך כדי דיבור שלו, בעוד אני יושב מול הפסנתר, התחלתי לנגן את תנועת הלחן של השיר שהוציא את פריד לאור,No Jew will be left behind (אף לא יהודי אחד יישאר מאחור). סיכמנו על שיתוף פעולה כשכבר באותם רגעים הפקדתי בידיו את לחן הפזמון של השיר".

חשוב לו ליוסי גרין להסביר את פשר החיבור הנשמתי שנוצר בינו לבין פריד. "אני בא מבית של חסידי סאטמר. הייתה זו הפעם הראשונה שבה פגשתי חסיד חב"ד צעיר שהייתה לו אש בעיניים וזה כבש אותי. קודם כול, עצם העובדה שאני פוגש בחור צעיר שיודע נאמנה שיש לו תפקיד בחיים, ריגשה והדהימה אותי. כתבתי, כאמור, את הפזמון של השיר בנוכחותו ואחר כך הלחנתי את השיר כולו, בהתאם למילים שהוא כתב.

"השיר הבא שהלחנתי לפריד היה 'וקרב פזורינו מבין הגויים'. אחריו באו: 'טוב להודות', 'קרב יום' ועוד. בדיעבד התברר לי שפריד ומנדלוביץ' באו אליי משום שהם היו תקועים עם התקליט שהחלו לעבוד עליו ולא היו בידם מספיק לחנים".
"האמת היא", מודה המלחין במבט לאחור, "שבאותו זמן לא בדיוק חשבתי על ההשגות של הבחור שלפניי, הזמר החדש, או היכולות המוזיקליות שלו. לא חשבתי בכלל שיש לו קול מיוחד או משהו כזה. הייתי נתון בפריחת ביכורי הלחנים שלו ופחות הקדשתי מחשבה או ריכוז בזמר השר אותם".

עם הופעת האלבום, נרשם דבר בתולדות הזמר החסידי, בלשונו של יוסי, "זאת הייתה בומבה". והוא גם מנמק: "עד אז היה ברור לגמרי שרק מרדכי בן דוד יכול להופיע עם אלבומי זמר חסידי ולסחוף עמו את כל הקהל. איש לא חלם שניתן בכלל להיכנס לטריטוריה הזו. פתאום מתרומם לו מעל המים זמר חדש, עם עוצמה אדירה, עם רגש, עם שירה שכובשת. בעצם התברר שזה היה התפקיד שלי. לבנות עוד זמר בסדר גודל שכזה".

העבודה המשותפת על האלבום השני של פריד, 'זה הזמן', הייתה טבעית וכמו זרמה מאליה. "כשהצעתי לו", נזכר גרין, "את הלחן על 'וזכנו לקבל שבתות' הוא מאוד נלהב מהמילים שלא היו מוכרות לו כלל. כי בחסידות חב''ד (בה אין אומרים את 'ריבון כל העולמים', ב.ל.) הוא מעולם לא נחשף אליהן. ראיתי שיש לנו מכנה משותף ושפה משותפת והמשכנו הלאה עם לחנים כמו 'אמת', 'שהשלום שלו', 'כאייל תערוג' ועוד.
"התקליט השני", הוא משוכנע, "כבר היה תקליט לכתחילה. זה לא היה זמר צעיר שחסרים לו כמה שירים לאלבום והוא נוקש בדלת ומבקש עוד כמה. כאן הייתה מחשבה על כל לחן ורצון להפיק אלבום משובח".


הגילוי של מרדכי

זה הזמן לעשות אתנחתא ולשאול את השאלה המציקה לכל מי שבקי במקום מגוריו של יוסי גרין, אשר אינו אלא במרחק של פסיעות אחדות מביתו של גדול הזמר החסידי, מרדכי בן דוד. השניים מתגוררים בשכונת היוקרה סי גייט, בתיהם שוכנים על שפת הים.

מתחת לאפו של מרדכי, הולך וצמח הזמר שעשוי לחלוק עמו עד מהרה את הפסגה, הדבר נעשה בחסותך האישית. פריד הולך ומצטייר כבן טיפוחיך ומה אומר על כך שכנך הקרוב, מרדכי בן דוד? אתם לא דיברתם או משהו? אני מוכרח לשאול.
"שאלה מצוינת", אומר יוסי גרין ועיניו נוצצות. התשובה מרתקת לא פחות. "במשך כל הזמן הזה, מרדכי היה חבר טוב מאוד שלי. לא סתם חבר, חברותא. היינו לומדים יחד, הרבה גמרא, הרבה תניא. רוצה לשמוע איך הייתה נראית הקביעות שלנו? כל בוקר, בשעה ארבע לפנות בוקר, מרדכי היה בא לקצה הבית שלי. הוא לא היה צופר ברכבו או מצלצל בפעמון, כדי שלא להקיץ את אשתי או את השכנים. במקום זאת, היה לוקח אבן חצץ קטנה וזורק מבעד החלון של חדרי הפונה לים אל מיטתי. כך הייתי מתעורר.

"הייתי קם, נוטל ידיים ומתלבש ויחדיו היינו נוסעים למקווה. אני קורא למרדכי 'איש המפתחות'. יש לו מפתח לכל מקווה בעולם. לאחר טבילה במקווה טהרה, היינו יושבים ולומדים כמה שעות.

"בכל אותה עת למדנו הרבה יחד. הספקנו פרקים שלמים בגמרא. בתניא למדנו את כל 'לקוטי אמרים' ו'איגרת התשובה'. אבל לא דיברנו מילה על מוזיקה. מרדכי לא פצה את פיו בנושא. זה היה הכי מתבקש שהוא יפתח וישאל: תגיד, מי זה הפריד שאתה מתעסק אתו? מה טיבו? מה הסיפור? איזה לחנים יש לך? איזה לחן אתה יכול להציע לי? כל זה לא נשאל, אף לא ברמז. מאומה. מטוב ועד רע".

רק לאחר הופעת התקליט השלישי של פריד (שבעברית נקרא 'תנו שבח ושירה' ובאנגלית נשא את שם השיר 'פאר אוורי וואן'. לדברי גרין, "זה היה השיר הכי גדול שהיה אי פעם"), משהו נפער בחומת השתיקה שאפפה את מרדכי בן דוד. "האלבום הזה היה שיא חדש לכל הדעות ולמעשה הוא הוציא את אברהם פריד לאור, על כל המשתמע מכך", קובע גרין בחוות דעת של מלומד.

"רק אז, הגיע אלי מרדכי לאחר תפילת שחרית, נקש בדלת והתיישב ליד הפסנתר. על מה אתה עובד לאחרונה? הוא פתח בשאלה ישירה". גרין התנפל עליו באופייניות אימפולסיבית. "הו, שלום עליכם, מרדכי. למה עד עכשיו לא שאלת אותי מאומה, למה לא דיברת אתי כלום על שירה. מה זה?", הוא מצטט את עצמו בדייקנות.
"מרדכי רק חייך ושוב דחק בי. נו, על איזה לחן אתה עובד עכשיו. פתחתי את הסידור, בברכות שלאחר ההפטרה, ומתוך הסידור השמעתי לו את הניגון שזה עתה הלחנתי. 'נאמן אתה הוא'. הוא יצא מהכלים. אני רוצה את השיר הזה, הוא אמר. תרצה להלחין גם עבורי? שאל לפתע כמו ילד טוב".

במבט לאחור משער גרין כי התנאים לשיתוף הפעולה עם ורדיגר, בשלו גם לנוכח סוג של רוויה שפקדה את הזמר בדיוק באותה עת, לאחר שעד אז רוב השירים שלו היו לחנים שלו עצמו.

באותה תקופה הגיעה אליהם רעייתו של נתן שרנסקי עם בקשה לשיר מיוחד על בעלה שהיה אסיר ציון ברוסיה הסובייטית והעולם כולו התעניין בו. מרדכי ביקש את שיתוף הפעולה של יוסי, והלה נטה לזלזל בחשיבות. "אמרתי, מי יקשיב ללחן של מלחין יהודי וזמר יהודי, אבל זו הייתה בקשה שהיה קשה לסרב לה".

באותה עת עשה הפרסומאי הדתי בני גל את צעדיו הראשונים בעולם המדיה כשכל כולו מרותק למען גיוס דעת הקהל העולמית לשחרורו של שרנסקי. בסדרה של יוזמות הראויה לסקירה נפרדת ומרתקת, הצליח גל לעשות את הבלתי יאומן ולהביא את השיר הבלתי נשכח לראש רשימת מצעדי הזמירות בתחנות הרדיו שלהן מאזינים עשרות מיליוני איש בעולם כולו.

שמונה מתוך עשרת השירים של מרדכי בן דוד בתקליט שהוציא אז, היו של יוסי גרין. "היו שם", הוא מאזכר, כמונה מעות, "להיטים כמו 'ליהודים', 'ידיד נפש' שנכתב קצת בסטייל של חב"ד, 'טייערער פאטער' ועוד".

"מרדכי", מגלה יוסי בהתייחסות הפיננסית הראשונה בשיחתנו, "היה נדיב כלפיי בהחלט ושילם לי אז 'קוואטר' (רבע דולר) על כל תקליט שנמכר. הרווחתי אז עשרת אלפים דולר. זה היה לא נורמלי. רק אז התחלתי לחשוב, הו, אני עושה משהו באמת חשוב. תראה כמה משלמים לי".

והיום? ניצלתי את הסדק שנפתח בחומה שלרוב עוטים אנשי המוזיקה כשמדברים אתם על כספים ומחירים.

"כיום יש לי תעריף. הוא לא זול, הוא אפילו יקר מאוד. יש בו כללים די ברורים. אתה לא באמת מצפה שאני אנקוב כאן בסכומים. פעם", הוא מעדיף להישאב לנוסטלגיה, "הדברים הללו לא היו ברורים והתמלוגים שהעניק לי מרדכי היוו חידוש מרענן".

משהו לא ברור לי בחלק של הווידוי הזה ואני מגלה את תהיותיי כלפי איש שיחי. וכי מה היא עבורך עבודת ההלחנה אם לא פרנסה, בסופו של יום? התרסתי כנגדו וכאן בא תורה של ההפתעה בשיחה, המלמדת כי התחקיר המקדים שערכתי לפני הראיון לקה בחסר. יוסי גרין, למי שאינו יודע (מותר להודות, גם אני לא ידעתי) אינו עוסק למחייתו בהלחנה. האיש הוא בעל מפעל גדול שבו מיוצרים עשרות אלפי מוצרי רפואה מכיסאות גלגלים עד כל אבזרי חדר הניתוח. תודו שהופתעתם.

לתשומת לב אבא

כל מי שבקי מעט בקולקציה המוזיקלית של אברהם פריד, רואה ביצירות של יוסי גרין חלק בלתי נפרד מתחנות חייו. שירים כמו 'תניא', 'שטר תנאים', 'כי המצווה הזאת' ועוד, נחשבים לאבני דרך משמעותיות בקרב יודעי הנגן האמונים על שירתו. מדהים לגלות כי מאחורי הקלעים של הפקתם וצאתם לאור, התחולל מאבק של ממש על לבו של פריד. בלב המאבק הוצב הזמר המבטיח על פרשת דרכים בין 'שיטת גרין' לבין 'שיטת' כל שאר המלחינים.

זה קרה בימי הופעת האלבום השלישי. "ראיתי שאברמ'ל אוהב ניגונים ייחודיים, יוצאי דופן, והחלטתי לצעוד עמו בדרך זו ולהביא זן חדש, עומק חדש, לעולם השירה החסידית. צריך להבין את הנורמה שהייתה קיימת עד אז. התכלית הייתה שכל יהודי יוכל לשיר את השיר בקלות ובנעימות. פתאום בא אדם כמו יוסי גרין ומחליט, לא. נשיר שיר לא קל, עם עוצמה גדולה ולאו דווקא שכולם יצטרפו וישירו בקלות".

השיר הראשון שסימן את המהפך בגישה הזאת, היה 'משוך חסדך'. "אגלה לך סוד", הוא לוחש ואני, במרוצת השיחה, אפסיק כבר לספור את הסודות הללו, שכן כל כולה אפופת סודות. "למילים הללו הגעתי אחרי ששמעתי לחן בלתי רגיל מפי הבעל-מנגן הנודע, ר' ירמיה דמן. הוקסמתי מהמילים, מהמנגינה הערבה ומהקול האדיר שאין שני לו. ואז אמרתי לעצמי, גם אני אתן פירוש משלי למילים הללו".

כשהשיר הוצע לפריד, ביקש האמרגן שייע מנדלוביץ' לשים עליו וטו. זה לא זה, הוא קבע. "הוא הלך בסטייל של קרליבך, של ברוך צ'ייט. הוא דגל בשירה עממית, סוחפת. זה לא היה עממי ולכן הוא לא רצה לשמוע על כך. הוא כל הזמן משך את פריד לכיוון של 'קל ההודאות', 'כי הם חיינו'. זה לא היה פשוט. היינו צריכים לנהל משא ומתן. היינו שמים רצועה של ברוך צ'ייט ואחריה רצועה שלי. אני ידעתי שאסור להתפשר וטענתי שכוכב לא יכול להיוולד אם הוא רק שוחה עם הזרם ולא נהיה יצירתי".

בתוך כך הוא מעניק אבחנה מוסיקלית מעניינת לשתי קטגוריות השירה שעליהן הוא מצביע. "קרליבך היה עממי ולכן הוא שר עם גיטרה. גם כשאני עצמי רוצה לשיר שיר עממי, שכולם ישירו אותו אתי יחד, אני לוקח גיטרה. כשאתה יושב ליד הפסנתר, זו כבר שירה יצירתית".

הפרק של דב הופמן בחייו של גרין מעניין, לא רק מפאת הלחנים שבאו לעולם באמצעותו כמו בשל הנימוק המקורי שהסתתר מאחורי העבודה המשותפת אתו. "הציקה לי כל העת בעיה אחת. אבי עליו השלום, שהיה יהודי חסידי שורשי, לא גילה כל עניין בעיסוק החדש שלי כמלחין. הייתי בא, מספר לו, טאטע, הידעת, הלחנתי שיר מיוחד למילים אלו ואלו. זה ממש לא עניין אותו. אם הייתי מדבר אתו על חידוש בגמרא או פשט בדברי הראשונים, הוא היה מדבר בהתלהבות. שירים? יש את הזמירות ששרים בשבת ואת נוסח התפילה.

"כשעבדתי עם דב הופמן, שהוא אברך חסידי, היימישער, התניתי עמו תנאי אחד. כל הפרסומות לאלבום החדש צריכות להופיע ב'דער איד', השבועון הסאטמרי האידישאי שאבי היה מנוי עליו. במודעות, נכתב באידיש באותיות קידוש לבנה: 'א נייער טייפ פון הרה"ח ר' דב הופמן הי"ו דורך באארבעט דורך ר' יוסף יצחק גרין הי"ו'. מאמא ביקשתי שתניח את העיתון מקופל בדף שבו מופיעה המודעה ליד מיטתו של אבא. לצערי הרב, גם המאמצים הללו לא הועילו ואבא לא זיכה, גם את השירה הזאת בחיי, ולו בקמצוץ של התייחסות. הוא לא גרס את זה.

לפני כשנתיים, לאחר פטירתו, היו לי שני קונצרטים אישיים. במהלך הקונצרט הראשון, ישבתי ליד הפסנתר לשיר שיר שאותו הקדשתי להוריי ז"ל. סיפרתי לקהל כולו כי את אבא שלי מעולם לא עניינה עובדת היותי מלחין והוא לא העניק כל יחס לכל פועלי בתחום. לאחר ההופעה, פנו אליי שתי אחיותיי שישבו בקהל ובפיהן מחאה נמרצת: מה פתאום אתה חושב שאבא לא עשה למען החלק המוזיקלי שלך מאומה?

וכי מי לדעתך רכש את הפסנתר, בעוד אתה עושה את צעדיך הראשונים בעולם המוזיקה?

"נרגשתי מאוד לגלות כי מבלי שאדע על כך כלל, השקיע אבא סכום ניכר של כסף לרכישת פסנתר חדש, שרק באמצעות הישיבה לידו, לילות וימים, הגעתי לאן שהגעתי. בהופעה הבאה תיקנתי את עצמי וביקשתי סליחה מאבא".


מפגש משולש מפתיע

הסיפור המדהים הבא, סיפק, לראשונה התוודעות בלתי אמצעית של האב לשירת בנו. הסיפור, שעד כה לא הופיע בכתובים אם-כי התהלך מפה לאוזן בעולם השירה, מסופר בזאת לראשונה מפי בעל המעשה, יוסי גרין, החושף את הסוד הכמוס שמאחורי שירו הפופולרי ביותר בכל תחנות חייו.

"יום אחד הופיע בסי גייט יהודי מישראל ששכר את הבית הסמוך ביותר לביתי, לרגל שהותו במקום לטיפולים, לנוכח המחלה הנוראה ל"ע שקיננה בו. יהודי זה מיוחס היה. הוא היה ה'הויז-בחור' האחרון של האדמו"ר הרה"ק מהר"א מבלעזא זצוק"ל.

"זמן קצר לאחר בואו של אותו יהודי לסי גייט, הידרדר מצבו ולמרות שהגיע לכאן לטיפולים, כבר היה ברור שמצבו קשה מנשוא. כל אותה עת נהרו אל הבית בו התגורר אדמו"רים חשובים ורבנים ידועי שם, אשר הכירוהו, כמי שיצק מים על-ידי ה'בעלזער רב' זי"ע, וביקשו לעודד את נפשו הנדכאת.

"בניגוד לכל אלו שביקרוהו תכופות, לי עצמי, כשכנו הקרוב ביותר, הייתה תגובה שונה ומוזרה כלפיו. בעצם לא הייתה זו תגובה, כי לא הגבתי. ברגע ששמעתי כי השכן החדש הוא חולה אנוש וכי בדרך הטבע אין מזור למחלתו הנוראה, נכנסה בי מבוכה גדולה והחלטתי שאיני מסוגל למצוא מילים בפי לאיש כזה. הייתי נמנע אפוא מכל מפגש עמו ולכל היותר הייתי מהנהן בראשי אם במקרה היינו נפגשים בחוץ. הגיעו הדברים לידי כך שכשביקשתי לצאת החוצה למרפסת, לפוש מעט, הייתי מבקש מרעייתי לבדוק אם השכן החולה יושב אף הוא בחוץ. אם התשובה הייתה חיובית, הייתי נותר בתוך הבית. היה זה סוג של מבוכה שאיני יודע להסביר את פשרה.

"כעבור חודשים אחדים, יום אחד נשמעות נקישות בדלת ביתי. אשתי ניגשת לפתוח ובפתח הבית ניצב מלוא קומתו השחוחה לא אחר מאותו שכן חולה. הוא ביקש לשוחח עמי. זוגתי נכנסת הביתה ומבהירה לי, שמע, אין לך כל אפשרות לחמוק. האיש בפתח הבית, קום וגש אל הדלת.

"בצעדים כושלים ומהוססים ניגשתי אל הדלת. עם הופעתי, לוחץ את ידי השכן החדש ופותח בדברים ישירים. 'שמע', הוא אומר ובשרי נעשה חידודין-חידודין. 'יש כאן יהודים רבים, בהם גדולים וצדיקים, שבאים אליי ומבקרים אותי. דווקא אתה לא מדבר עמי מטוב ועד רע. אתה השכן שלי. אמרתי לעצמי שאם אתה לא בא אליי, אני אבוא אליך'.

"הייתי בשוק אבל מהר התעשתי והצעתי לו ללמוד יחד בחברותא מדי יום. עד מהרה נהיינו חברים טובים וקרובים. מדי יום, בשעה חמש אחר הצהריים, עם שובי מהעבודה, בעוד אני בבגדי עבודה, הייתי סר לביתו והיינו יושבים יחד ולומדים. למדנו יחד מסכת ברכות וככל שנקף הזמן, הוא הלך ונעשה חולה יותר ויותר.

"יום אחד בשלהי חודש אב, הוא הביע באוזניי את רצונו לקיים סעודה מיוחדת לכבוד היארצייט של המהר"א מבעלזא זי"ע, כפי שהוא מקפיד מדי שנה. ארגנתי אפוא סעודה מכובדת שאליה הזמנתי עוד כמה כדי שיהיה מניין. בין השאר הזמנתי אף את אבי שהתגורר בוויליאמסבורג. סיפרתי לו בתמצית את סיפורו של האיש הנדכא בייסוריו, אמרתי שאנו חברותא וכי עז חפצו לקיים סעודה ביום היארצייט של רבו. אבא נענה ובא".

תוך כדי הסעודה, פתח היהודי החולה בסיפור על ה'בעלזער רב' שהוא עצמו היה עד ראייה לו.

"היה יהודי שהיה נכנס מדי שנה אל הרבי ומבקש ממנו ברכה לבן. ליהודי הזה היו שתי בנות אבל הוא רצה בן. אף פעם הרבי לא רצה לברכו. פעם אחת, היה זה במוצאי יום הכיפורים. מיד לאחר צאת היום הקדוש, התייצב היהודי לפני הרבי ואמר: רבי, אני לא שובר את הצום ולא הולך לסעוד עד שהרבי לא יעניק לי ברכה לבן. כשמוע הרבי את הדברים, נשא הרבי את ידיו אל על ואמר: 'נא דיר' (הא לך).
"באותו רגע נכח במקום, 'ר' איציק'ל', הלא הוא כ"ק האדמו"ר מפשווארסק זצוק"ל. כששמע את חילופי הדברים, נענה ר' איציקל ואמר מיד: 'און איך וועל זיין דעם סנדק' (ואנוכי אהיה הסנדק). וכך הווה. 18 שנה לאחר שנולדה לו בתו, נולד לאותו יהודי בן והסנדק בברית המילה שלו אכן היה ר' איציק'ל".

"הנוכחים כולם", ממשיך יוסי גרין בתיאורו, "היו אחוזי התפעלות מהסיפור היוצא מפי עד ראייה לדברים ומבטי נח לרגע על פניו של אבי. הוא היה חיוור כסיד. אבא, אני שואל, הכול בסדר? ואבי, במקום לענות לי, נותן מבט נוקב בעיניו של ה'הויז-בחור' וקורא לו בשמו המלא. זה אתה? הוא שואל. הלה מהנהן בראשו לחיוב. 'הרי הסיפור הזה אירע עמי והבן שנולד, הבן שנולד הוא יוסי היושב כאן עמנו!', קרא אבי בהתפעלות. האווירה סביב השולחן הייתה מחושמלת.

"באותו לילה, אני יושב בביתי ליד הפסנתר, כשמולי פתוחה הגמרא אותה למדנו באותו יום או יום קודם לכן, במסכת ברכות. לנגד עיניי מתנוססת עדותו המופלאה והבלתי נתפסת של רבי ישמעאל בן אלישע. 'תניא, אמר רבי ישמעאל: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת, לפני ולפנים. וראיתי אכתריא-ל קה ה' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא. ואמר לי, ברכני!'.

"הקטע הזה, כבר בעת הלימוד שלו, הוציא אותי מכליי. תאר לך, יושב לו הקדוש ברוך הוא על כיסא הכבוד ומבקש מרבי ישמעאל כהן גדול, ברכני. ורבי ישמעאל מספר: 'אמרתי לו, יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך. ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו'.

"תחת השראת המפגש המרגש שהתרחש שעות אחדות לפני כן, בין אבי 'בעל המעשה', ה'הויז בחור' עד הראייה הנאבק על חייו, ואנוכי 'גיבור הסיפור', כשלנגד עיניי מצבו הפיזי הנורא של החברותא שלי לקטע זה – הלחנתי את הלחן למילים הללו. כך בא 'תניא' לעולם".

כל מי שמכיר ושר כיום את השיר 'תניא', ומי לא, משוכנע, מן הסתם, כי עוד באותו לילה או למחרת נרכש השיר בהתלהבות על-ידי הזמר ששר אותו והשיר הפך כמעט לשמו הנרדף. מדהים לגלות כי הלחן האגדי היה מוטל כאבן שאין לה הופכין שלוש שנים ובסופו של דבר נכנס לאלבומו של פריד, כתוצאה מ"מעשה סחיטה", כפי שמכנה זאת יוסי גרין.

"מיד כשסיימתי להלחין, אמרתי לעצמי שאת השיר הזה אציע לאברמ'ל. הוא היה מונח בלימוד תורה, הוא בעל נפש עדינה, חסידית. השיר נראה לי הולם אותו. פריד הפתיע אותי בנימוק שלא חלמתי עליו. אני חב"דניק, אמר, ואיני יכול לשיר שיר שקוראים לו תניא. עבורי, המילה תניא מסמלת דבר אחד ויחיד. ספר התניא.

"הצעתי את זה למרדכי. השמעתי לו את כל השיר. הוא עיקם את האף באומרו, 'זהו לא שיר, זה לימוד. לא נראה לי'. אגב, לימים, כשהזכרתי לו את חילופי הדברים בינינו בהקשר ל'תניא', הוא שוב החיל על כך את משפטו המפורסם. 'נו, הנה יוסף בעל החלומות. אני לא זוכר דבר כזה'.

"שלוש שנים הסתובבתי עם השיר הזה והייתי מתוסכל. באלבום הבא של פריד ('אנחנו מוכנים'), היו שישה שירים שאני הלחנתי. מלבד שיר הנושא, היו אלו 'אמת', 'כי לא תחפוץ' ועוד. אמרתי לו, אברמ'ל, אם אתה לא משלב גם את 'תניא' באלבום הנוכחי, אני לוקח את כל ששת הלחנים האחרים. תרגיל הסחיטה שלי הצליח והוא ניאות לקחת את השיר. מי שמחפש ראיה לכך, יכול לקבלה במיקום השיר באלבום.

רואים שפריד לא האמין בו באותו שלב. זהו השיר השני בצד השני של הקלטת.
"ההצלחה של השיר", מספר יוסי את המפורסמות שאינן צריכות ראיה, "הייתה אדירה. העולם כולו התפעל מהשיר והוא הושר בפי כול. עד היום אין מופע אחד של פריד שהוא לא שר אותו, לבקשת הקהל".

ומה היה עם אותו יהודי, ה'הויז-בחור'? שאלתי, בעודי נתון לרושם הסיפור הנורא. תוגה עולה בפניו של יוסי. "זה היה, כאמור, בכ"א באב, יום היארצייט של כ"ק מהר"א מבעלזא זי"ע. יום לפני ערב ראש השנה, בכ"ח באלול, הוא אמר לי: בראש השנה כבר אהיה ליד ה'בלעזער רב'. למחרת, בערב ראש השנה, הוא נפטר לבית עולמו, כשהוא מזוכך בייסורים".

"בכל פעם שאני בארץ, אני עולה לקברו", מפטיר יוסי.


מעשה בקמע כפול

ההצלחה המסחררת של 'תניא', הביאה עמה לחץ בלתי מתון שהופעל על גרין מצד פריד לעוד להיטים בסדר גודל דומה. השיר הבא היה 'אדרבה' ואף הוא כבש בסערה את העולם כולו. גם שיר זה היה פרי יוזמתו האישית של יוסי גרין. מעניין לגלות כי הלחן נולד על רקע 'ציבורי'.

"באותם ימים השתוללה מחלוקת עזה בין בעלזא לסאטמר. לי אישית כאבה מאוד העובדה שאש מתלקחת בין שתי חצרות גדולות וחשובות. אמרתי לעצמי, הלא דבר הוא שבעל התניא ורבי אלימלך מליז'ענסק, שני תלמידים של 'הרבי ר' בער', המגיד ממעזריטש, ושניהם הובילו שני קווים שונים זה מזה בתכלית. למרות זאת הם היו ידידי נפש. וכאן לפנינו שני תלמידים של רבי אלימלך ("הרבי ר' אלימלך הוא הרי הרבי של כל ה'חג"ת-חסידים'") וכזו מחלוקת יש ביניהם.

"לקחתי אפוא את מילותיו של רבי אלימלך והלחנתי את השיר שיש בו מסר לכל אחד. 'תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם'. כשהצעתי אותו לאברמ'ל, בהתחלה הוא גמגם מעט. כחסיד חב"ד, אני אשיר שיר עם דברי ר' אלימלך? אבל הפעם הוא לא עשה יותר מדי 'קונצים' והוא אף קרא לאלבום בשם 'אדרבה'. גם האלבום הזה (שבו הלחנתי גם את 'נישט געדאגהט אידן' ועוד), נחל הצלחה אדירה".

האמת היא שגרין משתמש בביטוי "הצלחת שיא", אבל מרוב שיאים שאני שומע עליהם בשיחה הנוכחית, אני כבר מתחיל לחסוך אותם מעצמי ומקוראיי.

"מאז", מספר יוסי, "היה ברור לאברמ'ל ולי, שיש לנו תפקיד בחיים. להביא חמימות לכל העולם באמצעות שירים בעלי תוכן והגשה ייחודיים".

זו העת בה נרשמת, במקביל, פריחה של ממש בשיתוף הפעולה המוזיקלי בינו לבין מרדכי בן דוד. תחילה פנה אליו מרדכי בבקשת לחן להנחת אבן הפינה של 'בית טובי העיר' בירושלים. "הוצאתי מארון הספרים את הנביא והראיתי למרדכי את המילים, 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. זה הלם לחלוטין את המעמד ובמקום הלחנתי את הניגון למילים".

שיתוף הפעולה המחודש הוליד את 'האלבום הכפול', אשר לחוות דעתו המקצועית של גרין, "היה שיא ההצלחה המקצועית של מרדכי". האלבום, לפי גרין, הפך לכפול, מסיבה טכנית לכאורה. "למרדכי כבר היו עשרה לחנים ואז הוא בא אליי ונולדו בסך הכול שישה-עשר שירים. אי אפשר היה לוותר אף לא על אחד מהם".

באותה תקופה הגיע גרין לביקור בישראל, לראשונה מאז עזב אותה יחד עם הוריו בהיותו בגיל חצי שנה. לביקור הגיע יחד עם מרדכי בן דוד שיזם את הנסיעה. השניים תכננו להקים יחדיו תזמורת שתיקרא Arkensas MBD (תזמורת מ.ב.ד) שאמורה הייתה לקנות לעצמה לקוחות על גלי המוניטין של מרדכי בן דוד.

"מרדכי, כמו תמיד, הוא יהודי שלא עושה שום דבר משמעותי בלי לקבל ברכה של צדיק. לפני שחתמנו בינינו על ההסכם על הקמת התזמורת, עוד בהיותנו בביקור בארץ, החליט מרדכי שנלך לשאול בעצתו וברכתו של מקובל ירושלמי", משחזר גרין.

"אינני זוכר את שמו של אותו מקובל. אני רק זוכר שיהודי ירושלמי טיפוסי, חבר של מרדכי, הוביל אותנו אליו. הוא היה רב קשיש שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו שהתגורר בבית בן חדר אחד בירושלים שבין החומות. כשנכנסו אליו, הוא ביקש שנכתוב את שני השמות שלנו ושמות אמותינו. מרדכי כתב את שמו ושם אמו ואני כתבתי, 'יוסף יצחק בן שרה רבקה'.

"אנחנו יושבים ותולים את עינינו בו והוא עורך לעצמו חישובים מחישובים שונים ולפתע פורץ בצחוק רם. אנחנו מביטים בו תמהים, לא קולטים צחוק זה מה טיבו, והוא, נרגע מעט ואומר, שני השמות הללו לא מתאימים. אתם לא מסוגלים לעבוד יחד. זה ברור לי.

"מרדכי ואני ישבנו נבוכים והבטנו זה בזה וברב הישיש חליפות. ואז הוא אמר, העצה היחידה היא שאכתוב קמע לכל אחד מכם ואתם תשאו אותו עמכם מדי יום ביומו. הוא החל לכתוב שני קמעות על גבי קלף. הכתיבה ארכה כחצי שעה. משסיים את הכתיבה ביקש משנינו להושיט את ידינו הימניות. הוא קיפל את הקמעות והחזיק בהם בשני ידיו כשהוא עוצם את עיניו וממלמל.

ואז, ברגע האחרון, שנייה לפני שיתחוב כל קמע ביד כל אחד מאתנו, שיכל המקובל את ידיו ושם בתוך ידו של מרדכי את הקמע שלי ובתוך ידי את הקמע של מרדכי. בעוד ידיו אחוזות בידינו, שב והבהיר לנו את החובה לשאת את הקמעות בכל עת, כפל והזהיר אותנו לבל נאבדם ובירך אותנו להצלחה מופלגת.

"חזרנו לניו-יורק ופרסמנו על השקת 'תזמורת מ.ב.ד.'. הצלחה אדירה קידמה את פנינו. תוך חודש היו לנו לא פחות ממאה הזמנות לחתונות במחירים גבוהים מאוד, שעד כה לא היו מוכרים כלל בענף השמחות. הסדר היה שאני הייתי מנגן בחתונות בחצוצרה ואף שימשתי כמנהל התזמורת. מרדכי הביא לעסק את המוניטין שלו, שהיה הבסיס לכל ההצלחה ההיסטרית. בחתונות גדולות, תמורת תוספת מיוחדת לתשלום, היה מרדכי עצמו שר.

"חצי שנה לאחר מכן, אני מנגן עם התזמורת בעיצומה של חתונת חסידי באבוב. כטוב לבו, ניגש אליי אחד מבעלי ומבקש שננגן את 'קה רבון' של באבוב. כיבדתי את בקשתו, כתבתי מיידית לחברי התזמורת את התווים של השיר ופצחנו בשיר. באמצע השיר, בעוד התזמורת מנגנת את 'רברבין', נכנס מרדכי לאולם. מפעם לפעם היה קורה שהוא היה בא לחתונות, מתעניין, מוודא שהכול כשורה.

"דווקא ברגע הזה הוא נכנס. הוא ניגש אליי ושאל אותי, 'מה אתה עושה פה, מה זה השיר הזה באמצע חתונה? עם השם שלי אתה שר שירים כאלו בחתונה שבה כל הקהל צריך לרקוד בהתלהבות?'. אמרתי לו, מרדכי, זו בקשה של המחותן. אבל הוא כעס מאוד. 'לא מוצא חן בעיניי כל הסיפור הזה', הוא אמר וקבע: 'אני רוצה להפסיק את השותפות'. הייתי בהלם וקבעתי שנשב ונדבר מחר בבוקר, מתוך תקווה שעד אז תצטנן דעתו.

"למחרת בבוקר, כשרק ישבנו לשוחח, ראיתי כי פניו זועפות וכי הוא החלטי בדבריו לבטל את השותפות. מרדכי, פניתי אליו, יש לך את הקמע? בוודאי שיש לי, הוא השיב בספונטניות. הראה לי אותו, ביקשתי. הוא תחב את ידו לתוך כיסו בביטחון רב, אך הכיס היה ריק מהקמע. הוא החל לחפש בבהלה בכל הכיסים, בארנק, בכל מקום אפשרי, אבל מהר מאוד התברר כי הקמע של מרדכי נעלם.

"כעבור יומיים, באורח פלא, אף אני איבדתי את הקמע שלי שלא מש ממני מאז היום בו קיבלתי אותו מידי המקובל הירושלמי הישיש. לא חלפו אלא שלושה ימים והחברה כולה התפרקה כמו מגדל קלפים. היו עוד מאות חתונות שהוזמנו והיו רשומות. נאלצתי להתקשר לכל אחד מהמזמינים, להסדיר לו תזמורת אחרת ואף לפצותו במידת הצורך", מסיים גרין את הפרק ההזוי והעגום בחייו המוזיקליים.


הזמנה של אדמו"ר

זה הזמן לתהות מעט על טיבם של לחנים ועיבודים ומה שביניהם, ואגב כך לאסוף עוד מעט אוצרות שהונחו בצדי דרכים, תוך כדי ימי השירה הגרינאית.

היו פעמים שהתבקשת להלחין שיר למילים מסוימות ולא הצלחת? שאלתי.

"שאלה מצוינת, א געוואלדיגע קשיא. אם קורה דבר כזה, זה בגלל שאני לא מרגיש שמי שרוצה את המילים הללו, אכן מתחבר אל תוכנן. כששוואקי, למשל, הגיע אליי עם 'ידידי', ברגע הראשון זה היה נראה לי כמו משחק מילים. אמרתי לו, הבה נשב ונלמד את הגמרא. ישבנו ולמדנו את הסוגיה ואחר כך, חנוך (הלא הוא איש ההגות והזֶמֶר, עו"ד ר' חנוך וינדרבוים, שזה המקום להודות לו על חלקו בראיון הנוכחי, ב.ל.) ישב וכתב לי חיבור שלם על ההבדל בין ידיד לבין רע וביאר היטב כיד ה' הטובה עליו את משמעות המילים. או אז יכולנו לשבת יחד ולהוציא את הלחן, מן הכוח אל הפועל.

"גם 'ביישנים' של פריד", הוא זורם מיד לדוגמה נוספת, "נולד כך. אברמ'ל הרי לומד רמב"ם מדי יום ביומו והוא בא אליי עם המילים הללו. ראיתי שהוא באמת אחוז התפעלות מהסימנים של עם ישראל. ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. זה דיבר אליו. מיד כתבתי את הלחן".

למרות שהוא מצהיר על עצמו כי לא קיים אצלו מושג של שירים למגירה וכי הוא מלחין אך ורק לפי הזמנה, את הלחן של 'דדא ביה', הלחין מיוזמתו.

"כשלמדתי במסכת נדרים את המשפט הזה שהיו אומרים 'במערבא', צחקתי. זה משפט בלתי שגרתי בעליל. חלפו שלוש שנים. לילה אחד התחלתי לפזם לעצמי לחן מזרחי. רגליי הוליכו אותי אל הפסנתר ואני יושב ומנגן ומשלים לעצמי את הלחן. באותו רגע נזכרתי בגמרא הזאת שלמדתי לפני שלוש שנים. הוצאתי את מסכת נדרים, נזכרתי שוב במילים המדויקות וראיתי שהלחן הזה מתאים להן ככפפה ליד.

"לפני כמה שנים, נכנסתי בפורים אל הגר"? קמינצקי, בנו של הגר"י קמינצקי בפורים. אברך אחד הציג אותי בפניו ואמר, זהו יוסי גרין. הגר"? קמינצקי הביט ואמר: 'ער איז דער גרעסטער מגיד-שיעור אויף דער וועלט' (הוא מגיד-השיעור הטוב בעולם).

שאלתי בצניעות: תניא? כלומר, האם הוא מתכוון ל'פירוש' שלי על תניא. והוא נענה ואמר: 'וואס תניא, (מה פתאום תניא), דדא ביה כולא ביה!'".

השיחה בינינו מתקיימת, כאמור, בתחילתו של חודש אב, ויוסי מספר לי בהקשר זה ממש: בימים אלו, אני עובד עם אדמו"ר חשוב על ניגון לראש השנה למילים 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי'. מלכתחילה, כשדיבר עמי האדמו"ר על המילים הללו, ישבתי מול ספר התהלים הפתוח והייתי כמאובן. התקשרתי אל האדמו"ר והוא אמר לי, 'אני רואה, יוסי, שאינך מתקשר אל המילים הללו. האמן לי, עיין במילים, התבונן בהם ("קוק אריין") ותראה מה אני מתכוון'.

"ישבתי והתבוננתי פתאום אני רואה לנגד עיניי יהודי תוהה, מבולבל. מייגע את מוחו, לבו, כל חושיו ברצותו לעבוד את ריבונו של עולם באמת. ואז הניגון החל לקלוח. התקשרתי אל האדמו"ר והשמעתי לו את הלחן המתרקם. הוא עצר אותי באומרו, 'האסט פארשטאנען' (הבנת). ברגע שהקשר למילים ברור, הלחן פורץ תוך דקה".
"אחת השאלות", מגלה יוסי, "שאני שואל כל זמר שמגיע אליי לראשונה, כדי לקלוט את הראש שלו, היא, מה התפילה שלך. אני רוצה לדעת איזו תפילה מדברת אל נשמתו. לפי זה, אני מתאים אליו, אל קו האופי שלו, את הלחן ההולם אותו".

ויש גם תזמונים לא מתוכננים. השיר 'ואפילו מגיעות בריותיו', מוכר לכולם כמזוהה עם קול הטנור של דדי גראוכר (שעובדת היותו בפסגת הזמר היא יצירת כפיו של יוסי גרין, אשר בשלביו הראשונים אף היה המפיק שלו ומאז כוכבו דרך). "מלכתחילה כתבתי את השיר לאברמ'ל, אבל כשהצעתי לו את השיר, הוא אמר לי באופייניות: אומר לך את האמת, זה מהרמח"ל. ב-'770' אין 'מסילת ישרים'. אני לא מתחבר לזה".

בקשה של צדיק

'שטר התנאים', אני מזכיר לו. יש סיפור מיוחד שקשור בזה. ויוסי גרין לוגם את תחתית כוס הקפה ואור ניצת בעיניו כשהוא פותח בסיפור.

"יום אחד אני יושב בעסק שלי ומצלצל הטלפון. על הקו אדם עם מבטא ישראלי המציג עצמו כיהודי בשם מוטי זיסר. 'אני יהודי עשיר ויש לי מחלה קשה. אני עובר טיפולים קשים מאוד ובמסגרת הטיפול, אני יושב כל היום בחדר מבודד. ומה אני עושה? אני יושב ושומע את 'שטר תנאים'. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה, אני יותר מתחזק'.

"'אני מתקשר אליך כדי לומר לך, שכשהקב"ה יעזור ואני אצא מהמחלה שלי, אצור עמך שוב קשר. ברגע שאני מטלפן אליך ומשמיע לך את 'והכול שריר וקיים', אני מבקש ממך שתעזוב הכול ותבוא לארץ לסעודת ההודיה שלי'. השיחה הסתיימה. אמרתי לעצמי, האיש לא נורמלי או שהוא אכן סובל קשות מהמחלה הנוראה והשיחה הזו היא סימפטום לכך. העניין כולו פרח מזיכרוני.

"שישה שבועות לאחר מכן, שוב מצלצל הטלפון במשרדי. אני שומע את קולו של זיסר שאומר: 'הלו, אני רוצה להשמיע לך משהו'. ואז בוקע קולו של פריד מתוך התקליט: 'והכול שריר וקיים, והכול שריר, שריר וקיים'. קולו של זיסר גובר על השירה: 'אתה זוכר את מה שסיכמנו? אני שולח לך כרטיס ואתה בא'.

"ביררתי מי האיש ומה טיבו. נודע לי שהוא איל הון דתי שתורם רבות לצדקה וכי אכן עזה השתוקקותו לפגוש במלחין של השיר שחיזק אותו בימיו הקשים. טסתי לישראל לסעודת ההודיה שבעקבותיה הכרתי את חנוך וינדרבוים ואת כל החבורה המופלאה של בית המדרש סוכטשוב".

אחד מבני החבורה הוא אפי בראון שבאחד מביקוריו של גרין בארץ הגשים את חלומו והביא אותו אל קברו של רבי ישמעאל בן אלישע בכפר סוג'ור. "הציון היה אז באוהל קטן וכיסתה אותו מצבה צנועה. ברגע שבו עמדתי לפני הציון, התרגשתי עד מאוד. הרגשתי קשר מיוחד עם התנא הזה. היום כבר בנו שם אוהל גדול".

לאחר שהלחין לפריד את 'אדרבה', ארגן מרדכי בן דוד נסיעה מיוחדת לליז'ענסק. "זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. בנסיעה המיוחדת נטלו חלק: הגרי"מ לאו, מרדכי בן דוד, אברהם פריד ואנוכי. בעקבות המסע הזה הלחנתי למרדכי את 'ר' מיילך'ס ניגון'. הנהג של האדמו"ר מבאבוב סיפר לי כי פעמים רבות אמר לו הרבי בנסיעות: לאמיר הערן 'ר' מיילך'ס ניגון' (הבה נשמע את ניגונו של רבי אלימלך)".

אפרופו שירים וצדיקים, חושף יוסי כי השיר "פי צדיק יהגה חכמה", הולחן על-ידו, "בימי הדמדומים שבהם היו שלושה צדיקים שנפלו למשכב ולא יכלו לדבר. היה אלו האדמו"רים מגור, מליובאוויטש ומריבניץ, זכותם תגן עלינו. הלחנתי את השיר הזה בדבקות גדולה והעברתי אותו אל הרבנית מריבניץ שסיפרה לי שהשמיעו אותו באמצעות אוזניות לרבי והוא לא התיר להסיר את האוזניות מאוזניו וביקש לשמוע את השיר שוב ושוב".

אבל סגירת המעגל המשמעותית ביותר ביצירתו, שייכת, לפי עדותו שלו, דווקא לשיר שפחות נצרב במרכז התודעה המוזיקלית. לדידו של יוסי גרין, זהו שיאו ואין בלתו.

"נכנסתי ליהודי חשוב, מגדולי הצדיקים בארץ ישראל. הוא ביקש ממני לסגור את הדלת. הוא אמר לי, 'אני יודע מי אתה ואני יודע שכתבת את השיר 'תניא'. אתה עדיין חייב חוב גדול לרבי ישמעאל בן אלישע'. הוא פתח לפניי מחזור ליום הכיפורים והצביע לי על הפיוט של 'עשרה הרוגי מלכות'. הוא הקריא את כל מילות הקטע המרטיט של צאת נשמתו בטהרה של התנא האלוקי, לא לפני שביקש לדעת, מאחורי הפרגוד, על מה ולמה יצא הקצף, וקיבל את התשובה הנוראית: גזירה היא.

"ואז אמר: המילים הטהורות הללו מושרות כיום בפי כל גדולי החזנים, בלחן של מחלל שבת בפרהסיא ויש אומרים אף מחלל יום הכיפורים. עליך מוטל החוב לגאול את המילים הקדושות הללו מגלותן.

"יצאתי מחדרו נרעש ונפחד. ידעתי ש'טיהר רבי ישמעאל' המוכר הוא 'עגל הזהב' של כל החזנים. אין חזן שלא בקי בו ורואה בו את תמצית הוויית החזנות. אבל קיבלתי על עצמי את האתגר הזה, בהכירי בעוצמתם של הדברים שנאמרו מלב טהור. אני מודה, זו הייתה עבודה קשה מאוד. ידעתי שאני נוגע בכתר עצמו. בסופו של דבר, אני חושב שהשיר 'טיהר' של פריד, שמשלב חזנות ושירה, הוא אכן יצירה שאין שנייה לה ומבחינתי סגרתי את המעגל"

והייתה עוד סגירת מעגל הקשורה ברבי ישמעאל בן אלישע. "שנה-שנתיים לאחר 'משיח', נכנס מרדכי בן דוד לבית הכנסת הגדול בירושלים וראה שם כתובת מתנוססת: "אם תאמרו ותגידו לבניי מה שאני עושה בשעה שמקדישין אותי". הייתה זו אמרתו של רבי ישמעאל בן אלישע, גילוי נוסף מפיו. לבקשתו ולאושרי, הלחנתי לו על כך לחן מיוחד. למה לאושרי? כי רציתי קשר עם רבי ישמעאל בן אלישע גם באמצעות מרדכי".

* * *

אז 'טיהר' הוא בעיניך, השיר הטוב ביותר שלך? אני ממהר להסיק.
יוסי גרין כבר מסתייג. "הו, אני לא יודע לומר על שיר אחד שזהו השיר הטוב ביותר. זה בדיוק כמו שאני אבקש ממך עתה להפסיק לרגע להקליד במרץ ולהראות לי את שתי כפות הידיים שלך. נו, בנימין, אמור לי עכשיו, מה היא האצבע הטובה ביותר שלך".

המילים הראשונות

השיר הראשון באידיש שבו כתב יוסי גרין גם את המילים עצמן ולא רק את הלחן, היה שירו הייחודי של ענק הזמר החסידי, ליפא שמלצר "קאווע". למי שאינו מכיר, השיר מדבר על קפה. מי שמרים גבה, כנראה לא מכיר את ליפא ומקוריותו.

"ליפא", מאפיין גרין, "כולו אמת. ברגע שהוא נכנס למצב מסוים, הוא נהיה כולו אמת. לא מעניין אותו מאומה. כל כולו שקוע בזה. וכך הוא מוציא את המיטב".

אני מבקש מיוסי הסבר מוחשי על מנת לפשט אותו והוא מספר: "יום אחד הוא דיבר אתי במרירות על כך שהיום הכול כסף. אמרתי לו, ליפא, נו באמת, אתה לא אוהב כסף? מה ההצטדקות הזאת? הוא השיב בכנות, כולם אכן אוהבים כסף. הבה נכתוב על זה שיר. הוא כתב על כך את המילים כמו שרק הוא יודע ואני הלחנתי את הניגון".
אחד המשפטים בפזמון השיר הסוחף הזה שאין מי שלא מזדהה עמו הוא: "מ'זאגט הלצה אז שונא בצע, באקומט מען היינט פאר געלט" (אומרים בהלצה שגם את התואר שונא בצע, ניתן כיום לקבל תמורת כסף).

ואיך נעשה יוסי גרין לכותב מילים לשיר באידיש, ודווקא על קפה? הייתי סקרן לדעת.
"פעם אחת ישב אצלי ליפא בשעת לילה מאוחרת. הצעתי לו קפה והוא לא סירב. תוך כדי ההכנה, אני שואל אותו, כנהוג, כמה סוכר, וכן הלאה. כשהגשתי את כוס הקפה לשולחן, אני רואה שליפא פוער את זוג עיניו, מתבונן בקפה שוב ושוב ובוחן אותו מכל עבר. חיוך קל כבר הסתמן בזווית הפה שלי שעה ששאלתי, מה קורה ליפא, הכול בסדר? בעוד הוא ממשיך להתבונן, הוא אמר, ספק לעצמו ספק אליי. מלא סתירות, מלא סתירות הקפה הזה. הקפה שחור, החלב לבן. המים חמים, החלב קר. הקפה עצמו מריר, החלב מתוק לחיך.

"בבת אחת, פתאום נולדה כאן סוגיה מוזיקלית. הפעם, לראשונה, אני כתבתי את המילים והלחן". השיר, בקולו של ליפא, בסגנון עיוני למדי כשאליו נלווה, כמו תמיד, מוסר השכל, הוא אחד מלהיטי אלבומו הבלתי נשכח, 'בדרך'.

היצירה האחרונה

'יחיד ורבים', מתוודה יוסי גרין, היה האחרון במשפחת השירים הממושכים עם תנועת הדבקות במרכזם (דוגמת, 'תניא' ו'אדרבה'). "את המילים", הוא מגלה, "הביא אברמ'ל. הוא הראה לי ספר של רבי מאיר שפירא שפירש כך את המילים ועל בסיס זה הלחנתי את השיר".

מה היא באמת הסיבה שאין עוד יצירות כאלו? תהיתי.

"אומר