מאת רבקה ערנטרוי

"הסכת ושמע" (דברים כז, ט) "שהכל סוכין ביופיה" (מגילה יד, א) 
"רואין את הנשמע" (מכילתא ופרש"י יתרו כ, טו)

הסוכה מסמלת השראה שהיא חובקת, עוטפת ואופפת... אך האם חודרת אווירה זו הניסכת ממנה אל פנימיותו של האדם? האם יש כאן תפיסה של משמעות הסוכה במרבדה החיצוני והרדוד בצידתה של עין גרידא (סוכה - מלשון יסכה – שרה שהכל היו סוכין, חוזים בה) מבלי לרדת לעומקם של דברים?

החסידות מבארת את הפסוק, "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי..." כי האור המקיף, שמסמלת הסוכה, צריך להתיישב (הושבתי) במודעות שלנו..(למען ידעו) בבחינה של "הסכת ושמע" (סוכה) שיש בה הבנה וציות, כפי שרש"י מבאר את משמעות המילה "הסכת" לפי תירגומו.

ראיה, אכן, עשויה להעשות באופן שטחי ושמיעה, אמנם, מביעה קליטה עמוקה של יסוד ושורש, ואולם היתרון של ראיה עליה הוא, שהיא קרובה לאדם, הנוכח וחוזה בה, וזוהי עדות חיה שאין עליה עוררין ולא כשמיעה שיש עדיין לחקור את מידת אמיתותה.

משמעות המילה "סוכה"

החוויה של סוכות היא לראות את הנשמע! לחיות את הסמל העמוק של הסוכה שהוא מקיף ואינו חודר, באופן של ראיה. זוהי הפנמה והחיאה של הרעיון באופן שהוא מסתבר וקרוב מאוד אלינו. מדוע והכיצד?

שמה של הסוכה לקוח משמו של הסכך שהוא העיקר שבה. מגמת הסכך היא להצל. מהותו של הצל אינה עשויה מגוף הסכך, אך הוא הצלם שלו... התדמית שלו. אהבת ה' לעמו בשל חזרתו בתשובה ביוה"כ (בסמל של ענן הקטורת) ובשל מחילתו, באה לידי בטוי ע"י דפנות הסוכה, המביעות חיבוק.

חיבוק הוא אות לאותו אדם, שעיתים בשל חוסר בגרותו הנפשית, הוא אינו חש באהבה שרוחשים לו, והוא נזקק לאותות של חיבה.

(הקטורת עשויה מסממנין נעדרי ריח ערב אך שריפתם ע"י הכהן הגדול בקדה"ק הופכת אותם למפיקי ריח משיב לב ונפש, כן הופכת החזרה בתשובה את הזדונות לזכויות במשל של ריח משיב לב..היות והשרש של הגורמים השליליים והחריפים נמשך ממקור התוהו שלפני שבירת הכלים. שם היתה להם עוצמה והם היוו מקור לתענוג אין סוף...ההתדרדרות שלהם ממעלה הרמות, מקנה להם צביון ארסי זה, אך השבתם למקורם בדרך של עשן הקטורת ודרכי התשובה, מסבים עונג עצום לה' המתקבל בבחינת ריח מבסם המסב עונג אין סופי. הדבר מעורר את אהבת ה' הנמשכת במקיפי הסוכה, והשורש שלהם הוא הרקיע השמיני, שם מצויים הכוכבים).

אהבת ה' אל העם אינה יכולה להתיישב בכליו בשל העוצמה שבה, ובשל הגיעה מרמה נשגבה מאוד (ממנה מבצבצים הכוכבים) וה' מסווה על הזוהר שבה בסכך, שיצל עליה ותהיה לנו תפיסת מה במהותה, ממש כמו שמשקפי שמש מאפילים על קרניים מסנוורות כדי למנוע חוסר ראות בשל זריחה זוהרת...ולכן סוכה שחמתה מרובה מצילתה, אינה כשרה, היות והצל מביע את אור ה' בהצטמצמותו בבחינת צל כדי שתהיה תפיסה בו בבחינת דעת.

הצל, אפוא, מהווה תדמית לאור ה' באהבתו אלינו, בבחינה של גוף משל המבהיר את מהותו של הנמשל...

סמל של חיבוק

החכמה הטמונה בנמשל עמוקה היא מאוד, מופשטת ורחוקה מאוד מתפיסתו של האדם, וע"י הדגמה של תוכן זה והמחשתו במשל, ניתן להבין שמץ מה מהרעיון שלו.. כך מהווה הצל המשכיות של ענן הכבוד, שיש בו התעבות מה בבחינה של המחשה גשמית ונתפסת...

הסוכה, אפוא, מהווה סמל של חיבוק לאות של אהבה לאלו שבלעדי סימן זה, לא היו יודעים כלל שקיימת האהבה...

הסכך הוא גוף המאפיל על אור במקור עצמותו, זוהי אהבת ה' שאינה יכולה להיתפס בזריחתה המקורית אך היא מצטמצמת ומגיעה בסמל של צל הממחיש אותה.
הכוכבים מסמלים את הרמה הנשגבת משם נמשכת האהבה. זהו הרקיע השמיני, העומד מעל לשבעת המקיפים המתבטאים בשבעת ימי החג בו אנו יושבים חבוקים בסוכה...

הרקיע השמיני מסמל רמה של בינה, בה קיים התענוג. כל עוד נתפסת השכלה מסויימת בכח החכמה, היא נעלמת ונסתרת בה, וחסר תענוג. התענוג קיים כשהברק שבחכמה מתפשט בכח הבינה, אזי הוא נעשה חי יותר ומוחשי יותר, והאדם נהנה אז מהשכלה זו המובנת לו והמדברת אליו והוא מתקשר עימה.
ואולם....

ואולם כשהשכלה מסויימת נתפסת בפנימיותו של פלוני, אדם זה מקיף וכובש אותה והוא נעשה בעל הבית שלה... פה מתחיל סיכון...הוא עשוי לסלף אותה ולעוות אותה בהתאם למצב רוחו ולרגשותיו הסוערים וחסרי היציבות.

מה יגונן על חכמה זו בפני אותם גורמים מרקיבים בצינה של אדישות מה, לגורמים הרוחניים או בפני בערת התאווה של האדם לכבוד וליצרים נפסדים אחרים??

הצל מסמל ענין של המחשה בדרך של משל, אך הצל גם מסמל כח שהוא מצל, סוכך ומגונן!!

רק חיצוניות הרעיון והפאן השטחי והרדוד שלו מועברת לאדם במשל... נקודת העומק שלו והתמצית שלו נשארות חופפות על החכמה ונסתרות בגוף המשל, וע"י כך הן מגוננות עליו מפני סילופו.

דוקא אותה נקודה שאינה נתפסת במוחין, וחבויה בגוף המשל, מרחפת על החכמה כמו נשר המרחף ומגונן על גוזליו...כל עוד היא סמויה ואינה נתפסת, יש לה מן ההתנשאות ולא תתכן כבישתה ולא יתאפשר מצב בו היא תהיה פגיעה לשבט עוין...

העמידה המתנשאת הזו ושלא ניתנת להתיפס ולהיכבש ע"י הזולת, מקנה לאדם המתנשא את עמדתו החסונה ואת היציבות שבו...בבחינת "מטי" נוגע "ולא מטי"...כך שהקושיות והבלבולים הזרים לא יחזירוהו מסברתו לעולם...

המילה חשמל מסמלת רעיון זה. המשל מעלים בתוכו נקודות תמצית שאינן מועברות לקולט ואינן ברורות לו והן מתקבלות בצורה של שתיקה שהסמל שלה הוא "חש"(לא מטי-אינו נוגע) ואילו החומר שהועבר והובן מכונה "מל" מהשורש מילה, (והוא מטי-נוגע) היות ויש כאן התבטאות.

כח זה מונע גישה של חיצונים ומסמא אותם שלא יפגעו ביציבותו של הקולט, ושלא יטוש את האמת שהוא אוחז בה בשל צינונם של החיצונים באופן של קושיות ובלבולים..

זוהי הסיבה שנטילת האתרוג והלולב נעשית בסוכה. עמידה מתנשאת זו היא תוצאה של שמינית שבשמינית התנשאות של הצדיק המהווה עבורו כמו קליפת המוץ המגנה על הפרי מגורמי חוץ ופנים מרקיבים.

(מתוך 32 שבילי הלב (גימטרית לב) המובילים בכוון למעלה, ומתוך אותם 32 נתיבות חכמה הנעים בכיוון למטה, מתבקש הצדיק להתנשא בשמינית שבשמינית, דהיינו, אחד מתוך 64.

מגמת מצווה זו היא להמשיך את המקיף של ה' לשם הגיע העונג שלו מחזרתנו בתשובה, ומקיף זה חודר אלינו בבחינה של דעת והתקשרות של רגש..וזוהי הסיבה שאנו מנענעים את הלולב, כדי להמשיך אלינו אורות אלוקיים בבחינת דעת מארבע קצוות הארץ, מלמטה ומלמעלה, כי הם מסמלים את המשכת שש המידות של ה' אלינו.

הטעם לשמחת החג

המילה לולב בנויה מהגימטריא ל"ו המכוונת ל36 המידות המתמזגות החודרות ל"לב" שלנו ע"י הסמל שבנענועים.

במצב כזה, ישנו צורך בהגנה של צל... בסכך הסוכה, ולכן נוטלים את הלולב בסוכה המגן בסכך על אמונתנו, שיהיה בה חוסן ויציבות ושתהיה קיימת לנצח. הלולב ממשיך את אור הסוכה באופן פנימי ומצטמצם וזה עשוי חלילה להזין את החיצונים בשל ההתמשכות לאתרים הנמוכים, אליהם מגיעים החיצונים. הסכך, אפוא, מגונן מפניהם ולכן הוא עשוי מאותו חומר ששרשו נעוץ במקיפים, ואינם מקבלים טומאה כגון מוץ של תבואה כדי לגונן בפני גורמים של קושיות ובלבולים...

אדרבא, המקיפים מסמאים את החיצונים ודוחים אותם.

הישיבה בסוכה, אפוא, ממשיכה את המקיף הקרוב יותר אלינו, ומביאה אותו למצב של התיישבות בפנימיותנו. בשמיני עצרת יומשך אלינו המקיף העליון יותר ורחוק יותר והוא יעצר ויתיישב בנו באופן פנימי...

הכוכבים המבצבצים מסמלים תפיסה של בינה שהיא הבנת דבר מתוך דבר...
הצל הסוכך עלינו הוא צל של אמונה... זהו "צילא דמהימנותא" שה' סוכך עלינו ומגונן עלינו כמו "האם הרובצת על האפרוחים" כך שאפילו שהשכינה נמשכת לתחתונים ונתפסת בנימים העדינים, אין לחיצונים מגע אליה. זהו בטוי של דעת המורה על יציבות ובגרות נפשית כשהאדם אינו מגלה סימנים של איש הפכפך, אך אמונתו היציבה שלו בה', מגוננת על עמידתו האיתנה ועל יציבותו לנצח.

וזהו הטעם לשמחת החג, כי האור הטמיר והנעלם והחדש נתפס אצלנו כאורח נכבד הבא לעיתים נדירות מאוד ומביא לשמחה... אורחים אלו הם האושפזין.
(כוונת המילה אשפוז היא לאכסן, לארח ואושפיז כן הוא מארח. אושפיזין הם האורחים).

מגמת המשכה של אורות אלו בבחינה של דעת המתקשרת בנו נועדה לטוע בנו עמדה של בטול, וזו מהווה תנופה לאמונה שלנו בה', שהסמל שלה הוא סכך - "צילא דהימנותא" המתבטאת בתנועה של מיצוי הנפש והקרבת אין סוף לה' ולערכיו.

בברכת חג-סוכות שמח!

(עפ"י סדור האדמה"ז - שער הלולב, רשימות חוברת קט"ז, כרך ד' ו'ליקוטי-שיחות' חלק ט' עמ'231)