מערכת COL
|
יום כ"ד אלול ה׳תשס״ז
07.09.2007
מהותו של שופר / לקראת ראש-השנה
מבט מעמיק במרבדיו השונים של השופר יגלם לנו כי הוא מסמל התמזגות של תכונות הפכיות • יש בו מן המרירות המשתקפת בצליליו המטילים אימה וחרדה, אך מאידך נובע השם שופר מהמילה (אמרי) שפר, שמשמעותה תאור של קווים של מתיקות, נוי, נועם וחן • לרגל ראש-השנה הקרב ובא מגיש COL מאמר מרתק על מהותו של שופר למאמר המלא
(צילום: אלי קאהן, COL)
מאת רבקה ערנטרוי
מבט מעמיק במרבדיו השונים של השופר יגלם לנו כי הוא מסמל התמזגות של תכונות הפכיות. יש בו מן המרירות המשתקפת בצליליו המטילים אימה וחרדה, אך מאידך נובע השם שופר מהמילה (אמרי) שפר, שמשמעותה תאור של קווים של מתיקות, נוי, נועם וחן. המילה שופר גם נובעת מהמילה לשפר, שכוונתה לשפר ולקשט. הכיצד מתבטאת הרמוניה זו באורח חיינו התורניים?
גם הגימטריא של אותיותיו מכוונות לאותו רעיון. האותיות "שו" שוות בגימטריא שלהן למילה "דבש" והמשך המילה פר מקבילה לשור - חית הגבורה. הגימטריא של המילה פר שווה לסכומן של האותיות הסופיות מנצפ"ך המסמלות ענין של קצה והתנתקות ממקור הלב, ושלכן נטפלות לכאן הגבורות ודיניהן.
הדבש נחון בתכונה טבעית של מסוגלות להמתיק את גורמי המרירות, יתרה מהסוכר. מדוע? באותו אופן שהדבש ממתק, כן ממתיק השופר את הגבורות. הכיצד?
מבנה השופר
המבנה של השופר בקצהו האחד צר ובצידו האחר, מתרחב הוא. ההשתלבות ההפכית זו מורה כי מן המיצר שהוא קשה ומר וכבוש ע"י דינים ניתן להשתחרר אל המרחב והפדות. כיצד ניתן לראות זאת בחיינו המוחשיים ביום הדין???
השאגה לאלוקים ביום זה להיושע מהדין, יכלה להתבצע ע"י האדם בר השכל ובעל הרגש בעצמו, מדוע נצטוינו לתקוע מתוך קרני בהמה נטולת מעלות אנוש? השופר עשוי מקרני היעל המסמל מצב של התעלות והתרוממות, הכיצד ניתן להתנשא דרכה ולהגיע לרמות נעלות יותר מאשר בשימוש כוחות האדם העצמיים?
ראשית השנה היא העת בה נמשכים לעולם חיים חדשים, רעננים ועצומים יותר משנת אשתקד, ולשם כך מסתלקים חיי השנה הקודמת למקורם בעליונים... באותו זמן מתקיים העולם מחיים שהם חיצוניים יותר בדומה לעת השינה בה עולה נשמתנו למקורה ועימה מסתלקים כוחות השכל והרגש ורק המערכת החומרית יותר מתפקדת, כגון מחזוריות הדם, מערכת העיכול והנשימה...
מצב כזה מזמין את הגבורות ולכן אנו נתונים במצב של דין בדומה לגבורות הלילה.
תקיעת השופר ממשיכה, אפוא, את מלכותו של ה' לעולם, ובו בזמן היא דוחה את הדינים וממתיקה אותם. הכיצד??? מקור הגבורות נעוץ במקור החסדים,ואולם כשקיימת הפרדה והגבורות מתנתקות מהחסדים, הם משתפלים למטה ומביאים עימם דינים.
הכיצד מגיע השופר בתקיעתו למקור הרחמים וממתיק את הדינים במקורם? מהו התנאי הנדרש מהעם כדי שהשופר ימשיך את מלכותו יתברך לעולם בהתחדשות של חיים?
רק עמידה מתוך כניעה והתבטלות, מעוררים את המשכת מלכותו יתברך לעולם. מדוע אין היהודי מגיע אל ה' ביום זה ע"י תפילתו ובכיותיו הוא, במקום התקיעה מקרני הבהמה? מדוע אין הוא שואג מעמקי לבבו אך נזקק לקרני הבהמה?
שרשה של הבהמה גבוה משרש האדם, היות והיא נמשכה מעולם התוהו, לכן יש בה הכנעה וביטול יותר מהאדם.
מדוע השופר מקרני האיל?
האדם נשלט ע"י השכל וערך זה מביא אותו למציאות גאה של יש. עולם התוהו מתנשא מעבר לעולם ממנו נמשך האדם, ולכן הוא מקנה לבהמה תכונה של ביטול יתרה מזו שקיימת אצל האדם, ומאידך חזקה החיה יותר וקולה עצום יותר...
עולם החכמה הוא הנעלה בתכונות האדם ומתנשא על עולם הרגש, ואולם מקור הבינה שממנו נמשך הרגש נעלה על החכמה, ולכן כשאדם משנן בקול רם בהגיית החומר, הוא מעורר את הרגש, זוהי הכוונה והיא מעוררת את מקור הבינה הממשיכה מסרים חדשים למוח והאדם מחכים.
הקרניים של הבהמה הן המשכיות יתרת החיים של המוח שלה. הן מסמלות את הכתר ואת הרמה העליונה על מידת החכמה. הקרניים נמשכות מעולם התוהו. תקיעה בקרניים אלו, מעלה את האדם למקורן הנעלה משם הן נמשכו. שם הוא מקור הבינה.(לכן יעלה השור את הלויתן בביאת המשיח בקרניו, בכך שיתוץ אותו בהן, כי הלויתן מסמל חכמה אך שרש הבינה (קרניים) נעלה מהחכמה.)
התקיעה אינה נעשית ע"י קרן השור כי היא מעוררת את זכרון השור שבמרכבה, מידתו היא גבורה ודינים, ושבעטיים נכשל העם בחטא העגל. הפרה האדומה, לעומת זאת באה לגונן על היהודי מפני הגבורות והדינים שבשור.
זוהי הסיבה שנוטלים את קרני היעל, (האיל) ממשפחת הכבשים לשופר, היות והכבשה במיוחד, מסמלת הכנעה ומניחה לגוזזי הצמר לטול אותו ממנה ללא התנגדות ושאגות של מרד. גם הפעיה שלה מעוררת רחמים.
תקיעה מקרני האיל מגיעה לעמקי הלב, עד לנקודה הפנימית, שם שוכנת הארה מהיחידה, שמציאותה כולה בטלה לאלוקים, שעה ששאגת האדם בכוחותיו הוא, אינה מגיעה עמוק כ"כ, והיא נעצרת ברובד של געגועים וכמיהה לה', כשהאדם עדיין חש את מציאותו.
השופר, אפוא, מעמיק אל פנימיות הלב והדבר נעשה במידת הגבורה ואכן, הגימטריא של המילה עומק היא כגמטרית המילה גבורה.
כאן מזכירים אף את מידת גבורתו של יצחק הנרמזת באיל וההופכת לחסד ביום הדין.
נקודה זו של פנימיות הלב אינה ניתנת להגבלותיו של השכל, הרגש או להגבלותיהם של המילים...יש כאן תנועה פשוטה חסרת הברות,העולה (יעל) ומתנשאת עד למקור י"ג מידות הרחמים, הנמשכים מכתר מקור התענוג האלוקי, והוא המעורר והמניע את המשכת מלכותו לעולם.
אדם חסר תענוג והנאה לפעילות מסויימת לא יתעורר ברגשותיו למימושה. רק ההנאה והתענוג מתניעים ומעוררים וגורמים שהאדם יבצע את הפעילות המסויימת...
במקור החכמה, אינו קיים עדיין תענוג מוחשי, היות ואור החכמה נעלם ונסתר הוא, ורק בתחום הבינה כשהחכמה מובנת, היות והיא אינה נעלמת ונסתרת, אך היא מתפשטת ומתגלה, שואב האדם אז תענוג.
משמעות השם תקיעה
השופר, אפוא, מגיע עד למקור התענוג ומכאן נובעות משמעויות התענוג והנוי שבשמו.(אמרי שפר ושפרו מעשיכם). השם תקיעה מורה על נעיצה, האחזות... ע"י התקיעה מגיע האדם למצב שנקודת פנימיות ליבו, שהיא הארת היחידה, תיתקע, תינעץ ותאחז בלב ולא תעלם.
ע"י השופר שכיוון התנשאות תקיעתו נע מלמטה למעלה, נמשך לעולם מלמעלה למטה השופר העליון הוא ספירת הבינה. השטן נעשה אז נבוך מאוד ומבולבל והוא משתתק למרות שביום זה ניתנה לו רשות לקטרג.
תרועה מסמלת את הבכי ממעמקי לבו של היהודי ותנועה זו של גינוחי גנח ויללה, גורמת לריעוע וריצוץ הדינים, ויחד עם זאת היא מביאה לאהבה העליונה ולמצב של התרועעות (חברות, רעות) של ה' עם עמו.
ככול שהאדם יורד עמוק יותר לנבכי ליבו, כן הוא משכיל לעלות גבוה יותר לעליונים.
מדוע עליו להמתיק את הגבורה? מדוע אין הוא ממשיך חסדים גרידא?
הגבורה, למעשה, אוחזת בקרבה כוחות עצומים, והמתקתה יוצרת מציאות של חסד שהיע עזה הרבה יותר ממידת החסד לכשעצמה.
הגבורה היא חמה ומביאה לזרימה, כגון גבורת הגשמים המביאה לירידתם בתוקף, אבל הנטיה של הגבורה היא להסתלק, והחסד, הקר והמאופק אוחז בה שתשאר.
כך ממתיק הדבש את הטעם המר. היות והדבש מהווה סמל לגבורה שבחסד. מקורו חסד ולכן הוא מתוק, אך הגבורה שבו מכווצת וכובשת ושולטת במרירות, עד שהיא נעשית מתוקה והמרירות המקורית שלה, עוד מוסיפה עוצמה למתיקות זוהי תנועה של יציאה מהמיצר למרחב...הבכי והתכווצות המורידה לעמקי הלב, מובילים למרחב ומנשאים עד למקור התענוג שעל כך מורה המילה שופר.
שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!
(מעובד עפ"י ליקוטי תורה פ' ניצבים ודרושים לר"ה, סידור אדה"ז, סידור המהרי"ד וזוהר פרשת וירא)
מבט מעמיק במרבדיו השונים של השופר יגלם לנו כי הוא מסמל התמזגות של תכונות הפכיות. יש בו מן המרירות המשתקפת בצליליו המטילים אימה וחרדה, אך מאידך נובע השם שופר מהמילה (אמרי) שפר, שמשמעותה תאור של קווים של מתיקות, נוי, נועם וחן. המילה שופר גם נובעת מהמילה לשפר, שכוונתה לשפר ולקשט. הכיצד מתבטאת הרמוניה זו באורח חיינו התורניים?
גם הגימטריא של אותיותיו מכוונות לאותו רעיון. האותיות "שו" שוות בגימטריא שלהן למילה "דבש" והמשך המילה פר מקבילה לשור - חית הגבורה. הגימטריא של המילה פר שווה לסכומן של האותיות הסופיות מנצפ"ך המסמלות ענין של קצה והתנתקות ממקור הלב, ושלכן נטפלות לכאן הגבורות ודיניהן.
הדבש נחון בתכונה טבעית של מסוגלות להמתיק את גורמי המרירות, יתרה מהסוכר. מדוע? באותו אופן שהדבש ממתק, כן ממתיק השופר את הגבורות. הכיצד?
מבנה השופר
המבנה של השופר בקצהו האחד צר ובצידו האחר, מתרחב הוא. ההשתלבות ההפכית זו מורה כי מן המיצר שהוא קשה ומר וכבוש ע"י דינים ניתן להשתחרר אל המרחב והפדות. כיצד ניתן לראות זאת בחיינו המוחשיים ביום הדין???
השאגה לאלוקים ביום זה להיושע מהדין, יכלה להתבצע ע"י האדם בר השכל ובעל הרגש בעצמו, מדוע נצטוינו לתקוע מתוך קרני בהמה נטולת מעלות אנוש? השופר עשוי מקרני היעל המסמל מצב של התעלות והתרוממות, הכיצד ניתן להתנשא דרכה ולהגיע לרמות נעלות יותר מאשר בשימוש כוחות האדם העצמיים?
ראשית השנה היא העת בה נמשכים לעולם חיים חדשים, רעננים ועצומים יותר משנת אשתקד, ולשם כך מסתלקים חיי השנה הקודמת למקורם בעליונים... באותו זמן מתקיים העולם מחיים שהם חיצוניים יותר בדומה לעת השינה בה עולה נשמתנו למקורה ועימה מסתלקים כוחות השכל והרגש ורק המערכת החומרית יותר מתפקדת, כגון מחזוריות הדם, מערכת העיכול והנשימה...
מצב כזה מזמין את הגבורות ולכן אנו נתונים במצב של דין בדומה לגבורות הלילה.
תקיעת השופר ממשיכה, אפוא, את מלכותו של ה' לעולם, ובו בזמן היא דוחה את הדינים וממתיקה אותם. הכיצד??? מקור הגבורות נעוץ במקור החסדים,ואולם כשקיימת הפרדה והגבורות מתנתקות מהחסדים, הם משתפלים למטה ומביאים עימם דינים.
הכיצד מגיע השופר בתקיעתו למקור הרחמים וממתיק את הדינים במקורם? מהו התנאי הנדרש מהעם כדי שהשופר ימשיך את מלכותו יתברך לעולם בהתחדשות של חיים?
רק עמידה מתוך כניעה והתבטלות, מעוררים את המשכת מלכותו יתברך לעולם. מדוע אין היהודי מגיע אל ה' ביום זה ע"י תפילתו ובכיותיו הוא, במקום התקיעה מקרני הבהמה? מדוע אין הוא שואג מעמקי לבבו אך נזקק לקרני הבהמה?
שרשה של הבהמה גבוה משרש האדם, היות והיא נמשכה מעולם התוהו, לכן יש בה הכנעה וביטול יותר מהאדם.
מדוע השופר מקרני האיל?
האדם נשלט ע"י השכל וערך זה מביא אותו למציאות גאה של יש. עולם התוהו מתנשא מעבר לעולם ממנו נמשך האדם, ולכן הוא מקנה לבהמה תכונה של ביטול יתרה מזו שקיימת אצל האדם, ומאידך חזקה החיה יותר וקולה עצום יותר...
עולם החכמה הוא הנעלה בתכונות האדם ומתנשא על עולם הרגש, ואולם מקור הבינה שממנו נמשך הרגש נעלה על החכמה, ולכן כשאדם משנן בקול רם בהגיית החומר, הוא מעורר את הרגש, זוהי הכוונה והיא מעוררת את מקור הבינה הממשיכה מסרים חדשים למוח והאדם מחכים.
הקרניים של הבהמה הן המשכיות יתרת החיים של המוח שלה. הן מסמלות את הכתר ואת הרמה העליונה על מידת החכמה. הקרניים נמשכות מעולם התוהו. תקיעה בקרניים אלו, מעלה את האדם למקורן הנעלה משם הן נמשכו. שם הוא מקור הבינה.(לכן יעלה השור את הלויתן בביאת המשיח בקרניו, בכך שיתוץ אותו בהן, כי הלויתן מסמל חכמה אך שרש הבינה (קרניים) נעלה מהחכמה.)
התקיעה אינה נעשית ע"י קרן השור כי היא מעוררת את זכרון השור שבמרכבה, מידתו היא גבורה ודינים, ושבעטיים נכשל העם בחטא העגל. הפרה האדומה, לעומת זאת באה לגונן על היהודי מפני הגבורות והדינים שבשור.
זוהי הסיבה שנוטלים את קרני היעל, (האיל) ממשפחת הכבשים לשופר, היות והכבשה במיוחד, מסמלת הכנעה ומניחה לגוזזי הצמר לטול אותו ממנה ללא התנגדות ושאגות של מרד. גם הפעיה שלה מעוררת רחמים.
תקיעה מקרני האיל מגיעה לעמקי הלב, עד לנקודה הפנימית, שם שוכנת הארה מהיחידה, שמציאותה כולה בטלה לאלוקים, שעה ששאגת האדם בכוחותיו הוא, אינה מגיעה עמוק כ"כ, והיא נעצרת ברובד של געגועים וכמיהה לה', כשהאדם עדיין חש את מציאותו.
השופר, אפוא, מעמיק אל פנימיות הלב והדבר נעשה במידת הגבורה ואכן, הגימטריא של המילה עומק היא כגמטרית המילה גבורה.
כאן מזכירים אף את מידת גבורתו של יצחק הנרמזת באיל וההופכת לחסד ביום הדין.
נקודה זו של פנימיות הלב אינה ניתנת להגבלותיו של השכל, הרגש או להגבלותיהם של המילים...יש כאן תנועה פשוטה חסרת הברות,העולה (יעל) ומתנשאת עד למקור י"ג מידות הרחמים, הנמשכים מכתר מקור התענוג האלוקי, והוא המעורר והמניע את המשכת מלכותו לעולם.
אדם חסר תענוג והנאה לפעילות מסויימת לא יתעורר ברגשותיו למימושה. רק ההנאה והתענוג מתניעים ומעוררים וגורמים שהאדם יבצע את הפעילות המסויימת...
במקור החכמה, אינו קיים עדיין תענוג מוחשי, היות ואור החכמה נעלם ונסתר הוא, ורק בתחום הבינה כשהחכמה מובנת, היות והיא אינה נעלמת ונסתרת, אך היא מתפשטת ומתגלה, שואב האדם אז תענוג.
משמעות השם תקיעה
השופר, אפוא, מגיע עד למקור התענוג ומכאן נובעות משמעויות התענוג והנוי שבשמו.(אמרי שפר ושפרו מעשיכם). השם תקיעה מורה על נעיצה, האחזות... ע"י התקיעה מגיע האדם למצב שנקודת פנימיות ליבו, שהיא הארת היחידה, תיתקע, תינעץ ותאחז בלב ולא תעלם.
ע"י השופר שכיוון התנשאות תקיעתו נע מלמטה למעלה, נמשך לעולם מלמעלה למטה השופר העליון הוא ספירת הבינה. השטן נעשה אז נבוך מאוד ומבולבל והוא משתתק למרות שביום זה ניתנה לו רשות לקטרג.
תרועה מסמלת את הבכי ממעמקי לבו של היהודי ותנועה זו של גינוחי גנח ויללה, גורמת לריעוע וריצוץ הדינים, ויחד עם זאת היא מביאה לאהבה העליונה ולמצב של התרועעות (חברות, רעות) של ה' עם עמו.
ככול שהאדם יורד עמוק יותר לנבכי ליבו, כן הוא משכיל לעלות גבוה יותר לעליונים.
מדוע עליו להמתיק את הגבורה? מדוע אין הוא ממשיך חסדים גרידא?
הגבורה, למעשה, אוחזת בקרבה כוחות עצומים, והמתקתה יוצרת מציאות של חסד שהיע עזה הרבה יותר ממידת החסד לכשעצמה.
הגבורה היא חמה ומביאה לזרימה, כגון גבורת הגשמים המביאה לירידתם בתוקף, אבל הנטיה של הגבורה היא להסתלק, והחסד, הקר והמאופק אוחז בה שתשאר.
כך ממתיק הדבש את הטעם המר. היות והדבש מהווה סמל לגבורה שבחסד. מקורו חסד ולכן הוא מתוק, אך הגבורה שבו מכווצת וכובשת ושולטת במרירות, עד שהיא נעשית מתוקה והמרירות המקורית שלה, עוד מוסיפה עוצמה למתיקות זוהי תנועה של יציאה מהמיצר למרחב...הבכי והתכווצות המורידה לעמקי הלב, מובילים למרחב ומנשאים עד למקור התענוג שעל כך מורה המילה שופר.
שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!
(מעובד עפ"י ליקוטי תורה פ' ניצבים ודרושים לר"ה, סידור אדה"ז, סידור המהרי"ד וזוהר פרשת וירא)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
