מאת נתן וייס

רחוב מאה שערים, הרחוב הראשי הצר ביותר בעולם, כנראה, מקדם את פנינו בהבל ירושלמי ששיני הזמן לא נגסו בו: אותם כרוזי רחוב שומרי החומות, תוך שינוי פרטים מתבקשים בהתאם לאקטואליה, אותם כובעי "סאמט" עטויים לראשים חרוצי קמטים או פנים צעירות עד ילדותיות, אותם "שאלים" שחורים אלמותיים, אותן חליפות מפוספסות, אותה "מאמע לשון" האידישאית, אותן "צעפאלאך" המתנודדות בעוז בשני צידי הראש, ששום רוחות ירושלמיות עזות לא יוכלו להן.

שתי דמויות, אחת מהן לא שגרתית, צועדות במדרכה הצרה, נדחקות יחד לרוחבה אך בקושי: ר' יעקב (יענקל'ה) גלויברמן, תושב מאה שערים לשעבר, כיום מתגורר בשיכון חב"ד בלוד, שזקנו הארוך מתחרה באורך גופו, וצ'רלי ביטון, צנום ונמוך קומה, עד שקשה להאמין שהאיש השלו הזה הסעיר פעם את המדינה עם הפנתרים השחורים, ה"לא נחמדים", כפי שכינתה אותם ראש הממשלה לשעבר, גולדה מאיר.

"ר' יענקל'ה", מקיפה אותו לפתע טבעת אוהדת בגוני פסים שחור-לבן. "וואס הערצאך?" עוד רגע קט וגלויברמן, עם החליפה הקצרה והקנייטש החב"די, שידו אחוזה בזו של צ'רלי ביטון, מקלף את 40 השנה האחרונות ושב להיות כאן, המנהיג הבלתי מוכתר של ילדי מאה שערים, חניך "תורה ויראה" משתתף ההפגנות הנלהב והצעיר ביותר.

"גם לי היה פעם כובע כזה", הוא מספר לסובבים, אגב הצצה בסאמטים שלהם. "איפה הכובע?" מחפשים החברים לשעבר את הסאמט הירושלמי שהוחלף בקנייטש חב"די. "קניתי כובע חדש", מגיב גלויברמן קצרות כשהוא מתכוון לכל המשמעויות הנלוות. בהמשך הם מתפשרים על המשותף בין חסידות "תולדות אהרן", לאדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל (האדמו"ר הקודם מתולדות אהרן היה בקשר הדוק עם האדמו"ר מחב"ד), לתניא ('בהחלט שלומדים אצלנו 'תניא' מאשרים הסובבים) ולניגוני חב"ד ("אתה לא תאמין כמה שרים אותם ב'טישים').

כמה דקות הליכה קצרות, ויבשת אחרת ממתינה לנו: "צ'רלי" עטים עליו בחיבה גלויה אותם ילדי מוסררה של פעם, אלו שהמליכו עליהם בילדותם את האיש שצמח אחר כך למנהיג התנועה העממית "הפנתרים השחורים" ואף היה חבר כנסת מטעמה במשך 15 שנה. "פעם עצרת בשבילנו את המדינה", הם מביטים בשערו המאפיר. במבט ראשון קשה להאמין שהאיש הצנום וחסר הבולטות החיצונית, הוא שפעילויותיו איימו כל כך על שלטון מפ"אי הבלתי מעורער.

הם קופצים בפתאומיות מהבתים נמוכי הקומה המשופצים עד שתווית שכונת המצוקה סרה מהם. הם, ילדי מוסררה של פעם ותושבי מוסררה העכשווית, שמעו את הקול המוכר מאי שם ויצאו אליו מיד. כך הם רצו גם פעם כששמעו את מלך השכונה.
ר' יענקל'ה גלויברמן וצ'רלי ביטון ממשיכים את סיורם בצומת השכונות שהיו מרכז חייהם לפני כמה עשורים כשהם שלובי זרוע. אז, נקודות המפגש שלהם היו בצמתים שבין השכונות, כשהם נלחמים זה בזה כמנהיגי ילדי שתי השכונות, מאה שערים ומוסררה, הקרובות כל כך ורחוקות כל כך.

40  שנה אחרי, הפגיש "משפחה" את יענקל'ה גלויברמן, כיום מנהל מרכז החסד "יד ביד" בלוד וערי הסביבה, ואת צ'רלי ביטון, מי שהנהיג את המהפכה המזרחית הראשונה, וכיום הוא כתובת מוכרת לנזקקי ירושלים והסביבה.

שניהם הכירו את גביע הגלידה בילדותם רק מהחלומות, שניהם ידעו שנעליים חדשות משמעותם שנעלי האח הגדול שמעליהם צרו על רגליו, לאחר ששימשו אותו ואת האחים הגדולים באמונה, וכעת הגיע יומם לקבל את הנעליים.

שניהם גדלו בתנאי מצוקה, ר' יענקל'ה בחיי הקיום של מאה שערים שלפני כמה עשורים, וצ'רלי בחיי הייאוש של העולים שהובאו ארצה חסרי כל, ויושבו יחד ללא כל אינטגרציה, בשכונת הספר של אותם ימים, ששמה העברי "מורשה" נשלח לפנתיאון המילים העבריות האבודות, והיא נקראת בפי כל: מוסררה. אל אותן מצוקות הם שבו, והפעם מן הצד הנותן והמסייע.

כמנהיגי קבוצות ילדי השכונה הם נפגשו מדי יום שישי למאבק בצומת שבטי ישראל, הצומת המחברת באורח גיאוגרפי את מאה שערים עם מוסררה. 40 שנה אחרי, הם משלבים ידיים למען אלו שנותרו שם, בחיי המצוקה.

במבט של 40 שנה לאחור אומרים שניהם: "כשלוקחים לאנשים את פת הלחם ואת הכבוד, זה מרשם גרוע לגידול הדור הבא". 

מאה שערים פינת כיכר השבת
מעט ריבה ורמקול אנושי

אנחנו צועדים באיטיות על פני הרחוב הממהר. מסביב לגלויברמן כבר עצרו כל החברים לשעבר את מרוצם, מעדכנים אותו בחדשות השכונה ב-40 השנה האחרונות.

קצת קשה לעקוב אחר האידיש המתגלגלת בשיחה בינם לגלויברמן, כשהרמקול שנקבע באורח ארעי למדי על המונית לידינו מרעים בקולו ללא הרף ומתריע מפני השתתפות באירוע מסוים.

"היו ימים", נאנח גלויברמן באנחה של בא בימים. "אז לא היו כאן רמקולים. אתם זוכרים את נח קלפר?" אין מי שלא מהנהן בראש להסכמה. "כשאנחנו היינו ילדים לא נזקקו לרמקולים כדי להודיע לציבור הודעות. נח קלפר היה מצמיד את המודעות, ובמקום רמקול הוא היה משתמש בשתי ידיו ובפיו".

הוא היה מצמיד אותם כמו מגבירי קול לפיו?

גלויברמן: "ממש לא. הידיים היו שלובות בגבו ומבשרות על הודעה חשובה במיוחד שעומדת לצאת מגרונו. קלפר היה נראה לנו אחד מל"ו צדיקים. על כל נפטר היה לו מה לומר הרבה מעבר להכרזה על פטירתו.

"הפשקווילים היו אחד החלקים המרתקים בסדר יומנו. היום בקושי מעיפים מבט על המודעות המודבקות על הקירות. אז, כרוזי הרחוב היו מרכז החיים שלנו, מרכז העצבים. לא היו לנו רדיו חרדי או SMS (לפני הפלאפון הכשר) וקווים טלפוניים ציבוריים לעדכון. חלק מהמשפחות היו מנויות על 'המודיע' ואצל רבות שום עיתון לא עבר את סף הדלת. מקור הידיעות המרכזי היו מודעות הרחוב. הם היו ה'לחם' וה'בשר' לשיחות שלנו, והנושאים שעלו בהן הפכו למרכז סדר היום שלנו. חדשות הבוקר שלנו היו אלו שנתלו במהלך הלילה בקירות מאה שערים".

"סוכנויות הידיעות היו אלו שעברו מפה לאוזן, בעיקר לכמה אוזניים", מתערב אחד שמראהו כבני מאה שערים אינו מסגיר את העברית המשובחת שבפיו. "אם היית רוצה שמשהו יקרה, היית פשוט צריך לספר לכמה חברים שהוא כבר קרה והאירוע הפך לעובדה מוגמרת. לא פעם הפילו במאה שערים מטוסים, קברו שרים ללא כדור רובה. מאחר שאמצעי התקשורת לא היו זמינים, לא הייתה לנו אפשרות לבדוק את מהימנות הידיעות וקיבלנו אותן כמות שהם. מאה שערים הייתה ה'שטעטאלע' של ירושלים".
"אתם זוכרים את האמרה שהילכה אז במאה שערים?" צוחק גלויברמן. "אמרו אז שרייגן (נשיא ארה"ב בשנים 1981-1989 רונאלד רייגן. נ.ו.) אמר שחשוב לו לדעת מה אמרו עליו במקווה של מאה שערים. וזה באמת, כך אמרו במאה שערים. מצד שני, לך תדע, אם גם זה לא סתם סיפור שמישהו הפריח בשכונה".

"סוכנויות הידיעות של השכונה מיתגו כל תושב ובעיקר כזה שעסק במסחר בשם, אבל לשמות לא תמיד היתה משמעות של ממש", משחזר צחור השפה. "כך, למשל, היה ה'גנב', בנו"ן סגולה. כשאמא שלי שלחה אותי לקנות אצל ה'גנב', שנינו לא חשבנו לרגע שמדובר בגניבה וגזל. זה פשוט היה הכינוי החביב של בעל חנות הסדקית.

"היה נפתלי דער שוסטר (הסנדלר נ.ו.), שמכר נעליים לכולם. היה גם הצבעי, שהסתובב תמיד כשצבע צמוד לידו ומברשת בידו האחרת. בעת שנתקל בלקוח פוטנציאלי היה מתיז על פניו מעט צבע שלימד על יכולותיו המקצועיות. למרבה הפלא התושבים קיבלו את התזת הצבע בחיוך, והשתדלו להזמין את שרותיו של מי שנחשב הצבעי המקצועי ביותר בשכונה.

"לרבים מהאנשים לא היה כסף. הם עברו בחיוך קל ממקצוע למשלח יד, ובתנאי שיכול היה לספק קצת פרוטות למשפחתם המבורכת שמצטופפת בחדר וחצי, במקרה הטוב. על הרחבת הדיור איש לא דיבר או חלם. אם ניתן היה לחלק לכל הפיות לחם ומעט ריבה, מה יש לבקש עוד?"

"לפעמים ביקשנו גם סיגריות", מצטרף למסע לעבר אחד הנאספים, ככל הנראה בן גילו וזיכרונותיו של גלויברמן. "אבל סיגריה, כידוע באותם ימים, היתה מותרות של ממש, שלא ניתן להקדיש לה כסף על חשבון פת הלחם. מה יעשה אחד שחפץ לעשן בשרשרת או שאוהב חפיסה ליום? אז טרם ידענו על הסכנה שבסיגריה. הפתרון למעשנים היה פשוט. כל אחד עישן סיגריה בתחילת היום ולאורך שעות היממה הוא הדליק וכיבה את אותה סיגריה פעם אחר פעם. כך הצליח לעשן חפיסת סיגריה ליום בעלות של סיגריה אחת".

מאה שערים פינת שומרי אמונים
מפגני מחאה ואהבת ישראל

הרחוב הצר מרחיב את אופקיו בפניה שמאלה. לצופה מן הצד נראית הפנייה כחלק אינטגרלי של מאה שערים. כך היום. במאה שערים של פעם הכל היה אחרת.
"כאן הייתה שכונת התימנים", מחווה גלויברמן. הוא מתכופף לרגע למדרכה ומציץ בחלון צמוד מדרכה. אפס. רק ריק שחור נשקף ממנו. "אז היה כאן בית הכנסת שלהם", הוא נזכר. "היינו מציצים ושומעים את התפילות המסתלסלות". כיאה לימי קדם - אינטגרציה, שוכנו מרוקאים בגוש בניינים אחד ותימנים בשיכון אחר, והס מלערבב.

"לא כל מאה שערים הייתה כך", מעיר ביטון. גלויברמן מסכים. "בין תושבי מאה שערים הין גם חילוניים לא מעטים. היחס לאלו שאינם חרדיים, כבני אדם, היה יוצא דופן. גרנו בבתים של חדר וחצי, משפחות עם עשר נפשות ויותר. למרות הצפיפות תמיד היה מסודר ונקי ומצאנו מקום להכניס אלינו אורחים, בעיקר כאלו שאינם תושבים חרדיים כמונו.

"פעם היו מספרים שלאחר השואה התקבצו כמה מאות אומללי נפש, ניצולי מחנות, שאיבדו את שפיות דעתם כתוצאה מהצרות. בן גוריון לא רצה להעמיס אותם על הכלכלה הישראלית, ותוכניות סעד מסודרות טרם היו. היה אז מי שהגה את הרעיון הפנטסטי של העברת העולים לשכונת מאה שערים. שם, בין הסמטאות והחדרונים הצרים, יהיה מי שידאג להם.

"השיקול הציני היה נכון. ללא תכנון מראש וללא מהומה דאגו התושבים לכל איש מפגועי הנפש. בימי חול הם לנו בחדרי המדרגות, ואיש מהשכנים לא חלם, כמובן, להתלונן על המטרד. בשבתות הם הוזמנו להצטרף למהומת הצפיפות בבתים הצרים רחבי הלב. בכלום שהיה לנו התחלקנו עם כולם והיה טוב ויפה".

"גם היום זה כך", מעיר אחד התושבים השותף לשיחה. "תרשום את זה", הוא מורה לי. "התדמית של מאה שערים היא שכונה של מפגני מחאה ומקום בו מתרכזים מי שמתנגדים למדינה הציונית. יש בזה משהו מן האמת, אבל את אהבת ישראל שמוצאים בתוך מאה שערים לא ניתן למצוא בשום שכונה בעולם. תשאלו את האלפים שבאים לרקוד אצלנו בשמחת בית השואבה".

סוף רחוב מאה שערים סמוך לשבטי ישראל
ימי המאבק בניתוחי מתים

זוג צעיר יוצא מאחת החנויות לממכר מזון מהיר. הוא נוגס במלוא הפה במנת פיצה. היא מלקקת ארטיק חלבי, עם מילוי נוגט ואגוזים, אם אתם מתעקשים.

"אכלנו פעם גלידה?" שואל גלויברמן רטורית. התשובה השלילית מובנת מאליה. "אנחנו היינו עניים באמת. גלידת שמנת הייתה מחוץ לתחום הפריזר, ועל ארטיק חלבי יכולנו רק לחלום".

לפני שאני מוציא את הממחטה לנגב את דמעות הרחמים, מבטיח יענקל'ה: "היינו עניים ממש, אבל גם מאושרים ממש. פעם היתה עניות שמחה. לא היה מזון וצחקנו על המחסור. היום יש עניות עצובה, מושפלת ומדוכאת. אני פוגש את האנשים שהנורות בבית שלהם אינן דולקות כי החשמל נותק, וגם הזיק בעיניים כבה עימם. העניות היום היא רק צער".

אנחנו מתקדמים לעבר צומת שבטי ישראל.

טורי המכוניות השועטות קדימה מזכירות לגלויברמן וביטון את הימים שבהם היו אותן מכוניות, אם כי במהדורה נוצצת פחות ומקרטעת יותר, מושאות מאבקי השבת של רחוב שבטי ישראל. יענקל'ה נזכר שוב בעניות. "שאלת קודם למה העניות שלנו הייתה שמחה?"

בדיוק כך. מילים גבוהות כ'הסתפקות במועט' ו'השמח בחלקו', הן גדולות ממידותיו של ילד קטן. איך יכולים ילדים צעירים בשנים לשמוח במה שאין?

גלויברמן: "היו לנו חיים עשירים בכל התחומים, מלבד במובן הכלכלי. היו חיים רוחניים פורחים והיו גם חיי חברה פעילים. אמנם שטחי משחק רבים לא היו בבתים הקטנים והצפופים וגם לא בין הסמטאות, אבל תמיד מצאנו את מקומנו. חלק גדול מחוויות הילדות שלנו נגזר ממאבקי היהדות של השכונות החרדיות".

קשה היום להאמין אבל עד לפני כמה עשורים נמכרו כרטיסים בקולנוע 'אדיסון' (המתחם במעלה רחוב שטראוס בו חסידי סטמאר מקימים כיום פרויקט מגורים. נ.ו.) בשבת אחר הצהריים במרחק יריקה מהשכונות החרדיות".

השבת הייתה ראש החץ של המאבק. "אתה זוכר מה היה פעם כביש שבטי ישראל? איך היית מגדיר אותו?" תוהה גלויברמן. "דיזנגוף", יורה ביטון.

גלויברמן: "המאבק על הסגירה של כביש שבטי ישראל היה כמו להציע היום לסגור לתנועה בשבת את כביש ירושלים תל אביב. זה היה עורק ראשי וצומת עצבים, כמעט באותה מידה ככביש המקשר כיום מירושלים לערי השפלה. הכביש היה קו הקשר של הירושלמים לשכונותיהם. הוא חיבר בין ישראל לירדן, הכביש האחרון לפני הגבול. המאבק על סגירתו נראה היה כמלחמה נואשת בטחנות רוח ביום סוער. בסופו של דבר זה קרה. בינתיים אנחנו הילדים היינו עסוקים מאוד במאבקי סגירת הכביש".
"מאבקי הדת לא היו בלעדיים לכם", מזכיר ביטון. "לא פעם צרפתם אותנו אליכם, המזרחיים שזכר המסורת נותר חם בליבם".

גלויברמן מהנהן בהסכמה.

"אני לא אשכח את היום שבו חילקתם לנו פליירים עם תמונות של אדם שנפטר ועקרו את שתי עיניו במכון פתולוגי, ושמו במקומן צמר גפן", נזכר צ'רלי. "אלו היו ימי המאבקים בניתוחי המתים ורציתם לשתף את הורינו במלחמה. חילקתם לנו, הילדים, את התמונות, אנחנו סקרנו היטב את התמונה ואחר כך העברנו אותה להורים. היו לא מעט הורים שהרימו גבה על חשיפת הילדים הצעירים לתמונות זוועה כמו אלו, אבל הזעם על מחללי המתים היה רב בעקבות התמונות, והצטרפנו למאבק".

"איך הסתכלתם עלינו, הילדים ממוסררה?" שואל פתאום צ'רלי את גלויברמן, תוך כדי הליכה.

יענקל'ה, שכוחו גם בפיו נאלם דום לכמה שניות ואז משיב בגילוי לב: "האמת? היחס היה מורכב. קראנו לפרועים שבשכונה 'פושטקים', אלו שאהבו להתפרע ולהזיק. מצד שני, אנחנו וגם הורינו מצאנו הרבה מן המשותף ביניכם לבינינו: אתם המזרחיים, הגם שלא רבים היו ביניכם כאלו שצורת חייהם דמתה לאורח חיינו, הייתם קרובים לליבנו. הכבוד שלנו למסורת היה משותף, שנאת הממסד החילוני האשכנזי היתה משותפת". 

הנביאים- שבטי ישראל צומת משרד החינוך
טנקים בחניית הבית

עשרות מכוניות חולפות על פנינו באדישות מתגלגלת. מכוניות ישראליות, מעוטרות מדי כמה מטרים באמצעי התעבורה הערביים בצבעים ובמבנים דומים.

רגע נדיר של שקט. "פה היה הכל, אה?" מזכיר צ'רלי בחיוך שובב, ונדמה שרק תניח ממנו את עדשת המצלמה שמעצבנת אותו והוא יתחיל לקפוץ כאן בשובבות סביב הצומת כשהוא מושך איתו את ר' יענקל'ה גלויברמן. לכו תנסו לעצור אותם.

"פה היינו נפגשים מדי שבת אחר הצהריים", הם מספרים. "כנציגי השכונות שלנו, מאה שערים ומוסררה". על תוכן הפגישות הללו, מוטב שלא להרחיב את הדיבור.
"אתה רואה את פחי האשפה כאן?" שואל צ'רלי רטורית. "היו לנו בשכונה פחי זבל, וההסכמה הכללית בין הילדים הייתה שהפחים - לאשפה, והמכסים - לנו. הוצאנו מהפחים את הכיסויים והשתמשנו בהם כמגנים לעת קרב. כאשר התקרבו לצומת גלויברמן וחבריו, ילדי מאה שערים, היינו מיידים בהם אבני חצץ כשאנחנו מגוננים על ראשינו במכסי פח לתגובת נגד צפויה שלהם".

כשצ'רלי מתאר את ימי הפחים העליזים נדמה שעוד רגע קט הוא מצטרף למהומות ומסיר כאן את מכסי פחי האשפה השרופים.

"איפה היום ט.ר.מ.?" הוא שואל פתאום רטורית, כאילו שלא מן העניין. "כיום עברה ט.ר.מ. לשכונת רוממה עילית. אז שכנה ט.ר.מ. לידינו כאילו בתכנון מראש. היו אצלנו כל כך הרבה חבלות, פתיחות ראש ומכות, שהיינו חייבים איזו עזרה ראשונה צמודה. לא פעם ידעתי מי הילד שהשליך על מצחי את האבן, ולאחר ה'פרפר' בתחנת ט.ר.מ., התחבקנו והשתעשענו בחזרה. ו... כן אחר כך לפעמים באה אבן נוספת".

"לא זרקו עליכם את האבנים מתוך שנאה", מתייצב צ'רלי בפני גלויברמן להגנת חבריו מילדות. "אל תיקח את זה אישית. השלכת אבנים הייתה פשוט אחת התעסוקות הבודדות שהיו לנו בחיי הצמצום והמחסור, ללא חוגים וללא פעילויות חוץ אחר הצהריים. להוציא את שעות הלימודים בהם השתתפנו חלקית, לא היו לנו תוכניות נוספות. המריבות עם ילדי מאה שערים נתנו לנו דלק לתעסוקה בוערת לשעות רבות. אפשר לומר שאלו היו אבנים ידידותיות".


איך נפתחו מריבות האבנים?

ביטון: "לא הייתה תוכנית פעולה מסודרת. פשוט כל קבוצה התאספה והתקרבה אל שטח אזור השכונה השנייה. מי שהצליח להתקרב יותר לשכונת משנהו, נחשב כמנצח. שדה הקרב נקבע בכל פעם במקום בו נפגשו שתי הקבוצות".

"היו לכם עוד כמה סוגי תעסוקה: האופנועים, למשל, אתה זוכר?" מזכיר ר' יענקל'ה נשכחות.

"'בומבו'?" נזכר צ'רלי, ושניהם פורצים בצחוק של מביני עניין.

אני מביט בהם במבט שואל. אך הם שקועים בהעלאת זיכרונות.

גלויברמן: "'בומבו' היה נכנס אליכם ואלינו לשכונה, ומרעים בחריקות עם האופנוע שלו עד שכל מאה שערים יצאה מהבתים, וכך כנראה גם אצלכם".

"הוא נכנס בעיקר אליכם", מתקן צ'רלי. "אלינו ל'מוסררה' לא כל כך אהבו להיכנס. אצלנו יכלו להיכנס בקלות, אבל לצאת מהשכונה היה קצת מסובך". המבט הרציני הפתאומי בעיניו מלמד כי הוא מתכוון לכל מילה שהוא אומר.

גלויברמן מתרכז בנקודה כלשהי מעבר לכביש. "כאן היה הגבול", מצביע גלויברמן מעבר לכביש. "במקום עליו אני מצביע ניצבה חומה בגובה 8 מטרים. המשותף הנוסף בינינו, ילדי מאה שערים וילדי מוסררה, הייתה שותפות הגורל בשכנות לגבול".

"השותפות הזו הייתה גם עם ילדי שמואל הנביא", מעיר צ'רלי. "גם הם היו יושבי ספר. היה כנראה נוח מאוד ליישב את אזורי הספר של אותם ימים ב'בשר תותחים' תוצרת ארצות המזרח.

"כשהחלו להתיישב בשכונת שמואל הנביא, התפלאו התושבים החדשים, יושבי המעברות עד אז, לראות את החניות רחבות הידיים מתחת לבתיהם. 'לאף אחד מאיתנו אין רכב', תהו. כעבור זמן חשבו בתמימותם שדאגו מראש לבנות עבורם חניות לעתיד לבוא, לימים יפים יותר עם רכבים ליד הבית, או כדי להניח את עגלות השוק בנתונים העכשוויים. רק לאחר שנים הוסבר להם, שבתור שכונת ספר, תכנן צה"ל להחנות את הטנקים בעת מלחמה מתחת לבתיהם. לשם כך הכינו מראש מקומות חניה מתחת לבתים".

"השכנות לגבול הייתה גם חוויה, תעסוקה ופרנסה", מאיר צ'רלי את הצד האפל פחות של המערה. "השכנות הזו אפשרה לנו למשל, בעת שעמום, ליצור דרמה מרתקת במספר תזוזות.

"בינינו לבין הגבול, במקום שכעת עובר הכביש, היה שטח הפקר. שטח בבינאום. אל השטח הריק הזה עפו רעפים, חתיכות פח, ברזלים ועוד מציאות טובות שיכלו לפרנס אותנו בכמה ממתקים. היינו מוכרים את פיסות העץ מהרעפים או את מטילי הברזל בכעשרים גרושים, ובכסף הזה קונים לנו חצי מנה פלאפל או ארטיק. רק אחד משניהם, כמובן. כל דבר כזה סיפק משהו ממדור חלומות הממתקים שלנו, חלומות שלא יכלו להתגשם ללא הפרוטות שהרווחנו מביזת שטח ההפקר".

"והאקשן?" מזכיר גלויברמן בזהירות. "שטח ההפקר הכיל שדה קוצים גדול", מתאר צ'רלי. "כשראינו שהסביבה שקטה מדי היו בינינו שידעו להסעיר בבת אחת את האווירה. די היה בגפרור קטן כדי להבעיר את כל האזור. נער משועמם היה מצית גפרור ומניח אותו בקצה שדה הקוצים. תוך דקות ספורות התפשטה האש בכל השדה. לשטח החלו לנהור ניידות משטרה, רכבי האו"ם וג'יפים צבאיים.

"אנחנו לא הבנו את המהומה לעומקה, רק ראינו שהצלחנו ללחוץ על הכפתור הנכון מבחינתנו בדרך לתעסוקה ול'אקשן'. בגפרור קטן קיבלנו הופעה מרתקת ללא כרטיסי כניסה במחירי רחביה". לפי תדירות הזכרתה בשיחה, רחביה השבעה הייתה מושג בלתי מושג לגבי ילדי מוסררה ומושאת קנאתם הצורבת. 

רחוב הע"ח 
הכירו את פינת ה'סטנגה'

"פה הייתה פינת ה'סטנגה'", מתחילים גלויברמן וביטון יחד.

גלויברמן: "פה הם שיחקו בכדור. מי מאיתנו, ילדי מאה שערים, שנאלץ לעבור כאן, סבל מהצקות, מאבנים או מכות ולעתים משניהם יחד, בבחינת טובים השניים מהאחד".

"אבנים ידידותיות, מכות אהבה או שעמום", מזכיר ביטון.

"השאירו אותם בלי כלום", מבכה גלויברמן. "לקחו את המסורת והכבוד מהמבוגרים וערטלו אותם מכל נכסיהם. השאירו אותם מרוקנים".

אנחנו מתקדמים מעט בהמשך הרחוב. "פה היה בית הספר 'יסודי התורה', שם למדנו, הבנים. הילדות למדו בבית יעקב מוסררה, אז היה בית ספר כזה".

ביטון מניח לרגע בצד אי אלו שלושים או חמישים שנה ומדלג לתוך חצר המבנה שכיום מתנוסס עליו השלט הנוצץ של "בית ספר לאומנות פלסטית". "זקני מוסררה לא היו מאמינים שאי פעם יקום פה בית ספר עם שם יומרני כזה", הוא נאנח, "אני חושב שאז אפילו לא ידענו מה זו אומנות. ומי מדבר על אומנות פלסטית.

"תראו את החלון הזה", מנסה צ'רלי להריץ את כולנו בקצב שלו. "כאן הייתי משתחל החוצה באמצע שיעור משעמם", הוא מחווה בגופו, מאפשר לנו לראות אותו, מינוס כמה עשרות שנים, חומק בזריזות חתולית החוצה בעת שהמורה מעיין בספר כלשהו.
"בחור הזה למטה", הוא מדלג בקלילות לשמאל, "פה היתה מסעדת בית הספר שלנו. ב'יסודי התורה' ידעו שלא ניתן לסמוך על הבתים שלנו שיוכלו תמיד להאכיל אותנו ממה שאין להם, ולכן לכל הפחות הארוחה המרכזית ביום הייתה מובטחת.

"המצוקה שלנו לא הסתיימה באוכל החסר. בתנאי המצוקה של אותם ימים, הבגדים היו מותרות של ממש. כשבאתי יום אחד וסיפרתי שהנעליים שלי לוחצות עד לשפשוף, ותקציב לרכישת זוג חדש היה בחלומות, אבא נטל מספריים גדולים ותוך מחצית הדקה פתר את הבעיה: הוא גזר את קצה הנעל לרוחב, במספר סנטימטרים, והרגל הדואבת יצאה למרחב. למען האמת, לא יכולנו לקנא בכם, ילדי מאה שערים", מביט צ'רלי בתוך עיניו של גלויברמן.

"גם לנו היו רבעי מרגרינה שקנינו במכולת, ולחם עם שמן שאכלנו לא פעם כארוחות בוקר, ערב וצהריים", מזכיר גלויברמן. "אצלנו היו במשך שנים רבות שירותים מחוץ לבית. לכל משפחה או כל מספר משפחות ברחובות בתי אונגרין, הממוספרים באותיות, הוקצו שירותים שעליהם רשום היה שמם. בלילות היו יוצאים לאור ירח אל החשכה הסמיכה בכל שעה שהיא".

"אבל ידענו תמיד שלכם, במאה שערים, יש 'חלוקה' וקבלת כספים מאזורי מוצאן של קבוצות התושבים השונים: הונגריה, צ'כיה וגליציה. ידענו שלהונגרים תמיכה מקהילותיהם, לגליציינים ולכל היתר", מתלונן ביטון, "לנו לא היו מקורות כספיים. מי ישלח לנו כסף, המיליונרים מהכפרים במרוקו? לפחות יכולנו..."

"לאכול כאן קצת מרק עם שתי פיסות גזר", משלים פתאום את המשפט, מישהו שצץ מאי שם, מציג את עצמו בהמשך כז'וז'ו. אחרי התחבקויות הדדיות והתרגשות משותפת הוא מזמין אותנו לבקר בביתו, כבוגר מוסררה ששמר לה אמונים גם לאחר ששינתה את פניה, משכונת מצוקה לאזור שמחירי הדירות בו מאמירים מהביקוש הגדול.

בבית של ז'וז'ו
מהשבע אל הרעב

ז'וז'ו אינו זקוק לזמן התארגנות לפני שהוא מארח בביתו את המשלחת הפתאומית. נראה שאורחים אינם מצרך נדיר ויוצא דופן בבית המזמין. "גם אז היינו כך", נזכר צ'רלי בעיניים בורקות, "הדלתות היו תמיד פתוחות. מי שהיה צריך משהו מהשכנים, והם לא היו בבית, לקח בעצמו ואחר כך החזיר. גם אלו מהשכונה שהיו 'סוחבים' משכונת רחביה, ואפילו ראו בכך מן צדק תיאורטי של העברת מותרות מהשבע אל הרעב, לא נגעו במה שאינו שלהם בשכונה. מעולם לא קרה שאי מי מהתושבים שאל מחברו ללא ידיעתו ולא טרח להשיב את מה שלקח".

אני סוקר את הבית הפרטי המעוצב והמרווח. "אז לא גרתם כך", אני קובע. ז'וז'ו מאשר: "נכון, אז היו לנו רבע מממספר המטרים הרבועים כיום והרבה נפשות שהצטופפו במרווח הצר הזה. היינו מתוסכלים, אבל היה שיתוף פעולה, היה לכולנו עוני. העוני היה קשה, היום הוא הרבה יותר. היום הכל ריק. מי שיש לו כסף, הוא קצת ממלא אותו. מי שאין לו - נשאר בלי כלום ולבד. ההתמודדות היא, כל אחד עם העוני והמחסור של עצמו. הרבה יותר קשה להיות עני היום".

איך אתה רואה את הפחתת הקצבאות כיום?

"על זה צריך לענות האבא של הקצבאות", מעביר מיד ז'וז'ו את הקרדיט לראוי לו מבחינתו. "עד שצ'רלי הרים את נס הדגל של ה'פנתרים השחורים' שיצא מתוך השכונה שלנו, לא היה כלום. עד אז הרעיון של קצבאות סדירות אפילו לא היה ספרות בדיונית".

"מי שהיה לו כסף - אכל, ומי שלא היה לו - אכל אותה", מסכם צ'רלי את תמצית הקונספט של אותם ימים בעגה עכשווית. "לא היה משרד רווחה".

ומשרד הסעד?

"נכון, היה משרד הסעד, כתחליף היסטורי למשרד הרווחה הנוכחי", מסכים צ'רלי. "אבל הוא היה מונע מרצון טוב או רע של פקידיו. פקיד היה יכול לשאול אם הצבעת מפ"ם, ואם לא, לשלול את זכאותך לקצבת סעד. סכום הקצבה היה משתנה אף הוא, על פי שרירות ליבו המשתנה של הפקיד התורן".

"אחרי המהומות של ה'פנתרים השחורים' החלו לדאוג לזכויות הנזקקים", אומר ז'וז'ו. "צ'רלי היה המהפכן הראשון. כל המהפכות שקרו אחר כך ב-1977 עם מנחם בגין, בכניסתם של אלופים ממוצא מזרחי, כולם תולדות המאבק של צ'רלי, ובכולם היינו שותפים, אנחנו, תושבי מוסררה".

וכיום, עם הורדת הקצבאות?

"החזירו אותנו לאחור", אומרים גלויברמן וביטון כמעט באותן מילים. "אנחנו מקווים מאוד שהפנתרים לא ישחירו מחדש. לפני הפחתת הקצבאות הצליחו משפחות רבות להרים את הראש מעל המים, אם כי בקושי מסוים. היום הם שקועים עמוק בבוץ, ואנחנו פוגשים אותם כנתמכים בארגוני החסד".

"העוני היום אינו קבוצתי כמו בעבר. מי שנותר מאחור ללא קצבאות ותנאי קיום, חי בעוני עצוב שרשומות בו רק חוויות קשות", מסכם גלויברמן, וצ'רלי וז'וז'ו מהנהנים בהסכמה.

"אז איך אתה עוזר לי ר' יענקל'ה?" ניגש ביטון לעניין, "יש לי כמה משפחות שאין להם כסף לקנות ילקוטים לילדים שלהם, שעולים לכיתה א'".

"כמה ילקוטים אתה צריך?" שואל גלויברמן.

"10 ילקוטים בוודאי", עונה ביטון.

"חכה רגע", משיב לו גלויברמן וקם ממקומו. ביטון מסתכל עליו ולא אומר מילה. גלויברמן יוצא לחצר וביטון קם ממקומו, מביט בו מרחוק. מה שקורה בהמשך סוחט שריקת התפעלות וקריאת תדהמה מביטון. גלויברמן פותח את תא המטען של הרכב שלו וכמו קוסם מוציא משם 10 ילקוטים חדשים ואפנתיים. "אני לא מאמין", פולט ביטון וניכר בו שהוא מופתע ונרגש.

גלויברמן חוזר בינתיים עם הילקוטים ביד. "יענקל'ה, תזכה למצוות", אומר ביטון ומנגב איזו דמעה סוררת שמצליחה לברוח מעיניו. "אתה, כל הכבוד לך", הוא מסיים את הנאום ונוטל את הילקוטים עמו למשפחות במצוקה הזקוקות לו.