פרשתינו מלמדת על דברים שהם כשלעצמם כשרים, אך העירוב ביניהם הופך אותם טרף ואסור:

באוכל: עירוב בשר בחלב, ככתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו". בבגדים: עירוב צמר ופשתן, ככתוב "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו". בקרקע: זריעת תבואה בכרם ענבים, ככתוב "לא תזרע כרמך כלאים". בבעלי חיים: "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו".

הדבר דורש בירור והסבר: הלא כל אחד בעצמו כשר, כלומר הוא דבר חיובי ולא שלילי, ומדוע צירופו עם השני, למשל חלב כשר עם בשר כשר, הופך טרף? חיבור שני דברים חיוביים הוא לכאורה "שלום" האמוּר להגביר את הטוב בכפליים, ומדוע מהצירוף נולד דבר שלילי, נגד רצון ה'?

אדרבה בדרך-כלל כשמרכיבים שני מינים שונים יחד, מתקבל תוצר חדש בעל עוצמה שמעל ומעבר לשני המרכיבים ממנו הוא נוצר, שיש ממנו יותר תועלת, יותר עוצמה והוא יותר עמיד מהמקור, כמו ה"ערוד" שהוא כלאים של צב ונחש, וכוחו רב משניהם, אם-כן לכאורה היה כדאי ועדיף ליצור הרכבה וחיבור בין שני דברים, ומדוע הדבר פסול ואסור[i]?

[שתי[ii] שיטות לכלאים בעצים: 1) "הרכבה" - לוקחים ענף ("רוכב") מעץ המניב פירות רבים אבל העץ חלש ורגיש למחלות ומזיקים, ומרכיבים אותו על גזע ("כנה") עץ חזק וחסון אך תנובת פריו דלה, וכך צומח עץ מורכב, עם יתרון כפול - גם חזק וגם שפע פרי! (למשל מרכיבים אפרסק על כנה של שקד. עץ הדר על חושחש. וזו הבעי'ה באתרוג, שעלולים להרכיבו על לימון). 2) "הכלאה" - ההליך הרגיל של צמיחת הפרי נעשה על-ידי ש(דבורים) מעבירים את אבקת הפרח (אבקנים) למרכז הפרח (שחלה), אבל בהכלאה מאביקים, בצורה מלאכותית, את הפרח באבקה של פרי אחר, וכך צומח פרי של הכלאה מצירוף שני הזנים המרכיבים אותו (למשל מאביקים פרח אפרסק באבקת השזיף וכך צומח פרי חדש - אפרשזיף. הוא זן חדש, בעל תכונות יותר טובות, יותר חזקות ומוצלחות). שאלתינו מדוע הדבר אסור]?


שלום בין אנשים שונים

נדון תחילה במהות ערך ה"שלום" - כיצד ניתן לחבר ולעשות שלום בין שני דברים הפוכים במהותם וטבעם? לדוגמא בין שני בני-אדם: איך ניתן לעשות שלום בין בעל ואשה, הלא זכר ונקבה שונים והפוכים בכל קנה מידה - באופיים, במעשיהם, בפעולותיהם וכו' וכו' - כקביעת חז"ל "נשים עם בפני עצמם הן", שהשוני בין זכר לנקבה הוא כה מהותי עד שכל אחד מהם קרוי "עם בפני עצמו"!

אם-כן כיצד ניתן לחבר בין שני קצוות אלו וליצור שלום בית בין איש לאשתו?

דוגמא מעשית מחיי היום-יום: אך מגשרים בין רצונות מנוגדים של בני זוג: כשהבעל רוצה ללכת לבית המדרש ללמוד תורה והאשה חפצה שישאר בבית וישהה עם בני המשפחה?


שלום מתוך וויתור

האפשרות הפשוטה שאחד מבני הזוג יוותר לזולתו ויסכים עם בקשת בן זוגו, כך ישכון השלום.

(לעיתים ניתן לקיים פשרה, שכל אחד יוותר על חצי רצונו, שהבעל ישהה בבית המדרש חצי מהזמן המתוכנן, אך לעיתים לא ניתן לקיים פשרה, כמו כשהאשה רוצה להיות בשבת במקום פלוני והבעל במקום אחר, ואז השלום הוא כשאחד הצדדים מוותר על דעתו לחלוטין).

הבעיה בשלום כזה: א) שלא תמיד נמצא מי שיהיה מוכן להיות הוותרן... ב) אף אם ימצא הוותרן, הרי למעשה אחד הצדדים וויתר על דעתו, והמעשה החיובי שהוא רצה לקיים - לא בוצע. כמו בדוגמא שלנו: או שהבעל לא למד תורה והיה ביטול תורה, או שהוא לא היה בבית, ולא נבנה השלום בית.

לכן צריכים להגיע לרמה עמוקה בשלום, שאינו שלום של וויתור של אחד הצדדים, אלא הסתכלות שונה ומעמיקה על מהות הזוגיות והשלום בית:


לגלות ששני הצדדים רוצים דבר אחד

במבט שטחי רצונותיהם של בני הזוג בסיפור האמור, אכן שונים ומנוגדים: אם מתקיים רצון הבעל לילך לבית המדרש, הוא אינו יושב בביתו באותה שעה; ואם מתקיים רצון האשה שהבעל יישאר בבית, הוא אינו משתתף בשיעור התורה בבית המדרש;

אך כשמסתכלים על המהות הפנימית, ומגלים שהמניע האמיתי של שניהם, הן של הבעל והן של האשה זהה - "לבנות ולקיים בית נאמן, על יסודי התורה והמצוות, כרצון ה' יתברך", כלומר שהבעל חפץ ללכת לבית המדרש כדי ללמוד תורה כי כך ציוונו ה', והאשה חפצה שישאר בבית כדי לקיים שלום בבית כי זהו ציווי ה'.

ועוד זאת: בעצם שתי הפעולות גורמות לשלום בית, הן לימוד התורה של הבעל גורם ליצירת רוגע ושלווה נפשי המביאים לשלום בית, והן ישיבת הבעל בבית עם האשה בביתה בטהרה ובאופן המותר לפי התורה, מביא לבנין חיי משפחה באהבה ואחווה ולשלום בית יהודי,

אז מתברר לשניהם שהבדלי הרצונות הם רק במעטפת החיצונית, כלומר בצורה ובדרך להגיע למטרה המשותפת של שלום בית אמיתי כרצון ה' - אם על ידי לימוד תורה של הבעל, או על ידי ישיבה משותפת בחיק המשפחה - אבל פנימיות רצונם זהה: לימוד התורה גורם שביתם יהיה מלא אהבה ואחווה, והאווירה הנעימה והשלום בית גורם שלימוד התורה יהיה במנוחת הנפש ובקדושה, וכך מתעלה מעלה בתורה ומצליח לכוון לאמיתה של תורה.

כאשר אמת זו באה לתודעת שני בני הזוג, קל לכל אחד מהצדדים לוותר לזולתו, ביודעו שאינו מוותר באמת על שאיפותיו האמיתיות, כי הן יתמלאו אף אם יתקיים רק רצונו המעשי של בן זוגו ולא רצונו המעשי שלו!

או אז הם מגיעים לשלום הבית המושלם, שבכל מעשה שייעשה - רצונות שני בני הזוג שמחים ומואושרים והם מרגישים שרצונותיהם התמלאו והתממשו למעשה[iii]!


שלום טוב ושלום רע

לסיכום - שתי אפשרויות בשלום הנעשה בין שני דברים חיוביים וטובים:

1) שלום שאינו מוחק ומבטל את רצונות הצדדים, אדרבה שני הצדדים נשארים במעלותיהם ותכונותיהם וביחד עם זאת הם אינם מפריעים אחד לשני והם חיים בהרמוניה ביודעם שאף מעשה הזולת מסייע לקידום אותה מטרה חיובית לה אני שואף - זה שלום מעולה וחיובי.

2) שלום שאחד הצדדים מוותר והוא מוחק ומבטל את רצונו (החיובי) ומתקיים אך ורק רצונו של השני - זה שלום שאינו חיובי וטוב.

לכן החיבור (השלום) בין בשר וחלב ושאר איסורי התורה האמורים הינו מעשה שלילי ואסור, שכן בעירוב ביניהם יוצרים תכונת אופי אחרת ומבטלים את תכונות האופי העצמית שלהן, ומעשה שכזה - פסול.

רבינו בחיי

ענין זה מוסבר באריכות על-ידי רבינו בחיי בביאורו על טעם איסור מצוות כלאים, להלן תמצית דבריו[iv]:

על-דרך הפשט: המרכיב שני מינין משנה ומכחיש מעשה בראשית שהבדיל בין המינין, ומראה שהוא חושב שלא יספיקו הנבראים שברא הקב"ה בעולמו, וברצונו להתחכם ולהוסיף עוד מינין מחודשים.

ועל דרך הקבלה: לכל הנבראים יש כח ומזל למעלה[v] והמעמיד תולדות למטה מין במינו - גורם שלום למעלה, והמעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו - גורם הפך השלום ומערבב הכוחות העליונים.

כי המרביע בהמה מין בשאינו מינו או הזורע צמח מין בשאינו מינו, והם יונקים זה מזה, מערבב הכחות העליונים הנותנים כח ההולדה או כח הצמיחה, על כן נאסר הכלאים כי הוא חבור שני קצוות הפכים שאין ראוי לחבר אותן כי אין חבורן עולה יפה. אבל ראוי להרחיקם ולהפרידם זה מזה והמפריש ביניהם גורם שלום בעולם והמחבר אותן יחד מסלק השלום מן העולם כי הוא מערבב הכחות העליונים ומשים קטרוג בין פמליא של מעלה.

השלום בימות המשיח

הרמב"ם אומר בסוף ספרו[vi] שאליהו הנביא יתגלה לעתיד לבוא "לשום שלום בעולם", מדוע החידוש של המשיח יהיה בענין השלום?

באמת תפקיד העולם וכל ברואיו הוא אחד ויחידי, תמציתו מנוסח במדרש קדמון במילים ספורות: "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", לבנות בית לה' יתברך.

כל חילוקי הדעות נובעות מסטיה מן הנקודה המרכזית המגלה את האמת האלוקית בעולם ובברואיו, כאשר תתגלה האמת - לא יהיו כל חילוקי דעות, ותתגלה בבריאה וביקום כולו האמת האלוקית השלימה והמושלמת שה' אחד ושמו אחד.

[לכאורה גם בימים ההם יוותרו שינויים באופיי בני האדם, כמו גם החלוקה לשבטים, שהרי כל אחד שורש נשמתו דבוקה מכוח רוחני אחר ושונה (חסד, גבורה וכו'), ולכל אחד שם וכוח רוחני מיוחד; אך בימים ההם לא יהיו חילוקי דעות ומחלוקות, כי הכל יכירו שהשינוי שבכל אחד נובע משורשו הרוחני המיוחד ולא מרצון לפגוע בזולת, או להתפרסם וכדומה, ממילא לא ילחמו אחד נגד השוני שבחבירו].

משיח צדקינו יגלה את האמת האלוקית בכל, ממילא באופן טבעי יווצר השלום האמיתי והמושלם בתבל.

שלום ואחדות בין החסידים

ההכנה לביאת המשיח, כפי שלימד הרבי בהתוועדות האחרונה לה זכינו, בפרשת ויקהל תשנ"ב, היא "אהבת ואחדות ישראל":

זה לא סוד שיש לצערינו חילוקי דעות, אלו אומרים כה ואלו אומרים כה, אבל כל חסיד ומקושר בלב ונפש לרבי וחפץ במילוי רצונו ולקדש שם שמים, מבטל יישותו ורצונו האישי והוא מתמסר בכל מהותו ולבו למטרה הקדושה שהרבי הציב לדורינו - הבאת הגאולה, מתוך אהבה רבה בין איש לרעהו, ובפרט בעדת החסידים, שכולנו "בני איש אחד נחנו".

לא יתכן להביא את הגאולה על-ידי מחלוקות ופירוד, אלא אך ורק על-ידי אהבה ושלום בין איש לרעהו! שום תירוץ ושום הסבר לא יכול להוות עילה למריבות! כל מחלוקת אין לה שום זיקה ושייכות לתורת החסידות ולמילוי הוראות הרבי, אלא בדיוק להיפך: דבקות והתקשרות נכונה ברבי ובחסידות היא אך רק על-ידי וויתור על ה"אגו" האישי, בבית ובמשפחה, בין חברים ושכנים, ובין חסידים, ואדרבה "באהבת ישראל נביא את הגואל", במהרה בימינו בקרוב ממש.

הענינים מתבארים באריכות בספרי "הבית היהודי", עמוד 226.

לתגובות והערות יתקבלו בשמחה באיי. מייל [email protected]

--------------------------------------------------------------------------------

[i] במורה נבוכים (ג, לז) כתב: "יבוא מן המורכב ההוא, דבר שיחשבו שהוא מועיל תועלות גדולות".

[ii] תודת הקטע להרב דרורי.

[iii] בסגנון החסידות, ובקצרה: שתי דרגות בשלום: 1) להאיר עליהם אור עליון: הרגשת הנקודה האלוקית, בבחינת מלמעלה למטה, ואז אמנם יש הארה עצומה אך אין שלום אמיתי בעניניהם, אלא שהם מתבטלים לאור העצום. 2) להתבונן בענינהם ולהגיע לאחדות במטרות, בבחינת מלמטה למעלה. מצד אחד יש מעלה בשלום השני, שהוא חודר בתוך עניניהם, אך לאידך יש מעלה בשלום הראשון שהוא מקרין על כל עניניהם, ואילו בשני נותרים ענינינם ללא השלום.

[iv] ויקרא, יט,יט.

[v] כדרשת רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל.

[vi] מלכים, יב.