אשר מדינה

מלפנים כל איש בישראל אחזו פלצות מקול הקורא קדוש: אלול!

קריאה זו של רבי ישראל מסלנט זצ"ל הנאמרת ברעדה בהיכלי הישיבות, נותנת את הטון למעבר מימי 'בין הזמנים' לימי הרעדה והתשובה של 'אלול'. ספסלי הישיבה בזמן זה גדושים בבחורים חדשים. ההתלהבות לחזור אל דף הגמרא נמהלת באווירת ימי ה'אלול', ונותנת תחושה של רצינות ומחשבה על היעד האמיתי.

הימים הנוראים רצופי ההוד בהיכל הישיבה נחקקים בכל בן ישיבה על לוח לבו, וגם כי יזקין לא יסורו ממנו. כל אדם נושא בצקלונו את זיכרונות ה'אלול' הפרטיים שלו מספסל הלימודים שלו, מרבניו ומשגיחיו בישיבה, מהווי החיים המיוחד של ישיבתו, וטעמם חוזר אליו מדי שנה, עם הישמע קול השופר של אלול.

הרב דוד מאיר דרוקמן / המלך בשדה

כשאני מחזיר את הרב דוד מאיר דרוקמן, רבה של קריית מוצקין וחסיד חב"ד, אל ה'אלול' בישיבתו, נימת קולו רוטטת מהתרגשות. הוא זכה להימנות עם בחורי ישיבת 'תומכי תמימים' בבית מדרשו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל ב-770 בקראון הייטס, ולחזות בזיו פניו בעת תפילות הימים הנוראים.

"זה היה בשנת תשכ"ז, בדיוק לפני 40 שנה", מספר הרב דרוקמן. "הייתה 'שבת מברכים' של חודש אלול בישיבה, ואני זוכר את רגעי התפילה בה התכוננו לברכת החודש. מאחוריי ישב יהודי בשם רבי ניסן גורדון. אביו, רבי יוחנן גורדון ז"ל היה הגבאי הראשי של 770. רבי ניסן סיפר לנו, שהוא זוכר כשהתפלל בית הכנסת החב"די בעיירה דוקשיץ, על גבול רוסיה-ליטא, כשהתחילו את ברכת החודש של אלול, כל הקהל היה פורץ בבכי. התפתח שם דיון מה מהותו של הבכי ההוא. דבר אחד הוברר לנו, שזה לא היה בכי של פחד אלא יותר התרגשות מהעובדה שחודש אלול בפתח.

"בעל התניא ממשיל את חודש אלול ל'מלך בשדה'. כלומר, רוב השנה המלך נמצא בהיכל מלכותו ורק יחידי סגולה זוכים להיכנס אליו. אבל לפעמים יש מצב שהמלך יורד לשדה, אל העם, ואז קל יותר להתקרב אל המלך. האלול החסידי היה בכי של התרגשות ושמחה, שהנה אנחנו נמצאים קרוב יותר אל המלך וצריך להיות שוטה גמור כדי להחמיץ את ההזדמנות להתקרב אל המלך".

הרב דרוקמן מספר כי הווי ה'אלול' בישיבה היה הווי חסידי. "יש אמרה באידיש האומרת שראשי תיבות 'אלול' זה: 'איינמאל לחיים ווידער לחיים' (פעם אחת 'לחיים', ושוב 'לחיים'). זו מעין קריאת תיגר על האלול הליטאי שהופך את החודש למין מרה שחורה ומפחידה. ה'ילקוט טוב' מביא סיפור על ליטאי אחד שנשבע שראה חסיד קוצק מחייך בעת אמירת כל נדרי... ובקוצק אמרו, מה פשר השמחה הזו ב'כל נדרי'? כי בשעה שאומרים 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם' – תאר לך שהמלך בעצמו מנקה אותך ומחליף את בגדיך הצואים, איזו שמחה זו.

"כל ההתוועדויות של הרבי נאמרו בזמן זה מתוך שמחה. היו אומרים בישיבה דברי התעוררות ושותים לחיים, ומתוך זה היו הולכים לאמירת סליחות. השמחה היא לא רק מבחינה הלכתית, שבטוחים שהקב"ה ימחל על העברות, אלא שמחה שיש את הזכות להתקרב אל המלך", אומר הרב דרוקמן.

אבל היו גם אימה ופחד, בפרט כשנמצאים במחיצתו של הרבי זצוק"ל. "זו הייתה ישיבה שכולה במחיצת הרבי ובחודש אלול זה השפיע על כולם. מהמזכירות יצאה הוראה לא להטריד את הרבי בימי אלול בשאלות לא חשובות. כולם ידעו שבחודש אלול הרבי עולה אל ההר ואפשר להפריע לו רק בדברים שאינם סובלים דיחוי.

"הרבי משך את כולנו בציציות ראשנו למעלה אתו", מספר הרב דרוקמן, "גם מי שלא היה בשיא ההתלהבות נשאב למעלה. כשהגיע ראש השנה, בניגוד לשאר המקומות ששמים דגש על 'יום הדין', בתורת חב"ד, מהאדמו"ר בעל התניא וכל האדמו"רים אחריו הדגישו את עניין הכתרת המלך. זה לא רק בא לידי ביטוי בזעקת החזן 'המלך!' אלא בהתבטלות פשוטה אל המלך. וכשיש פריקת עול שמים רואים בזה מרידה במלך. העיון החסידי יוצא מתוך הנחה, שבראש השנה המלך ממתין ומצפה שאנחנו נחלה את פניו ונכתיר אותו. לפי השיטות האחרות, בראש השנה מתפללים על כל השנה וכל אחד מתפלל על שנה טובה. באיזשהו מקום זה נשאר אגואיסטי, שלי יהיה טוב. מאידך, הגישה של הכתרת המלך היא הפוכה. ככל שאבטל את עצמי בפני המלך, כך אכתיר אותו יותר".

התפילות בבית המדרש היו נוראות וגדושות אימה. "היה יהודי מזקני החסידים בשם רבי אברהם מאיאר, שבליל ראש השנה הוציאו אותו מעולף באמצע התפילה בבית המדרש ב-770. הפחד במהלך התפילות היה מורגש מאוד. מסופר על בעל התניא שכשאמר 'ותן פחדך', הוא לא היה מסוגל להוציא את המילה 'פחדך' מרוב אימת הדין, ואמר פח פח פח...".

על הזכות לחזות בפני הרבי בעת התקיעות התחולל מאבק עד כדי מסירות נפש ממש, כפי שמספר הרב דרוקמן. "המשימה הייתה לתפוס מקום ליד הבימה כדי לראות את רגעי ההוד והסילודין הללו, כשהרבי תוקע בשופר. בשביל זה היית צריך לתפוס מקום 12 שעות קודם. מיד אחרי התפילה של ליל ראש השנה אנשים תפסו מקום, וכך נשארו להיות שם כל הלילה. אנשים פקחים היו עושים תורנויות עם אחרים, אני אלך לישון מעט ואשמור לך על המקום וכן להפך. אחרי תקיעות השופר היו מביאים עשרים מיכלי חמצן לאנשים שהתעלפו. אם אנשים נשארו בחיים אחרי זה, זה מופת גלוי".
מה היה מיוחד בתקיעות של הרבי?

"כל העניין היה אפוף הוד וקדושה. עוד לפני התקיעות, היו מביאים לו את כל השקים בהם מכתבי הבקשות ששלחו היהודים על מצוקותיהם ובקשה לברכת כתיבה וחתימה טובה, ומניחים אותם על הבימה. הרבי היה מכסה אותם בטליתו והיו נשמעות ממנו התייפחויות גדולות, כמו שרועה מתחנן לפני הקב"ה על צאן מרעיתו. כשסיים, כיסה הרבי את פניו והחל לומר בקול 'למנצח' ולאחר מכן אמר את הפסוק 'מן המצר' ואז היה פורץ בשאגה גדולה ובבכיות נוראות. הפנים שלו באותו עת היו אדומות בצורה שקשה לתאר. ממש מלאך ה'.

"כשהרבי הגיע לתקיעות, היה מחזיק בידו שלושה סידורים. סידור 'תורה אור' שקיבל מתנה מהרבי הקודם והיה יקר לו מאוד, סידור עם ביאורים לחסידות של בעל התניא, ולעתים גם סידור האריז"ל. הוא היה לוקח כמה שופרות והיה לו בהם סדר שלם. אחד מהם היה שופר ארוך מאוד, זהו שופרו של המהר"ל מפראג. היה פורס מפה לבנה ועליה מפה אדומה, ועליהם היה מניח את השופרות ושוב היה מניח מפה לבנה.
"בעת התקיעות הרגישו משהו מיוחד. היו שנים שהתקיעות יצאו בקלות והיו שנים שיצאו בקושי. עד שדורשי רשומות היו בסיומה של השנה הולכים לאחור ובודקים את התקיעות. הם ראו בזה כמין תחזית לשנה הבאה. זכיתי לראות את פני הרבי בשעת התקיעות, ואני לא רואה בזה זכות אלא חובה, כי אם זכיתי לכך אני מצפה מעצמי להיות יותר טוב".