"כשהיום האחרון בקעמפ האיר, ואותי בבדידותי אז הוא השאיר, דמעה קטנה זלגה אט אט, לבי רעד רטט, את שמחת הקעמפ מי לי יחזיר".

זהו, זה הגיע כל כך מהר. מי היה מאמין? איך השבועיים האלו פשוט יחמקו לנו בין האצבעות.

מתאספים בחדר האוכל, ה'עסן עסט זיך', המקושט כראוי למעמד החגיגי.

"את כל אותן ההחלטות הקפידו לעשות", ממשיך השיר. הבאנקעט נפתח בכתיבת מכתב לרבי, ובו פירט כל חייל את ההחלטות הטובות שקיבל על עצמו. החיילים יושבים רכונים אל השולחן שלפניהם, וכותבים וכותבים. פתיחה מרגשת.

אל הבימה מוזמנים צוות ה'חוזרים' של גן ישראל – תשס"ז (ראה בכתבה נפרדת), לקבלת תעודות, פרסים ותמונות. כל אחד מהם קיבל גם את הקונטרס, רשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, "דברי ימי החוזרים"...

האורות כבים, וקטע הוידאו היומי מהרבי עולה על הקיר הגדול.

מצטייני הלימודים בעל-פה נקראים כעת, תוך גריפת תשואות מהקהל, וקצין הלימודים מכריז: "יעלו ויבואו, חתני התורה לשנת ה'תשס"ז" –––

אליהו הנדל – סגן שני לחתן תורה
משה ליפסקר – סגן ראשון לחתן תורה
ישעיהו וויס – חתן תורה

המעמד ממשיך בשנים-שלושה שירי כיסופים, ועתה עת ה'גראמען'. מספר חיילים ואנשי צוות מפליאים את כוחם בחריזת שורות, המכוונות, בעיקר, כלפי דמויות מסויימות בצוות הבכיר והזוטר, וסוחטים פרצי צחוק מהיושבים. מספר הורים שהקדימו להגיע לקרית גן ישראל, נכנסים לחדר האוכל (מי ביקש מהם?...) ונהנים מהמראה.

דפי משוב מחולקים לחיילים, ומאפשרים להם להביע את דעתם על הנעשה בקעמפ. יש הפורקים את זעמם לתוך הנייר, ויש כאלו המנצלים את ההזדמנות להודות לצוות ולמנהלים.

דבר הגנרל. "אני רוצה", הוא פותח, "שכשאתם תשירו "מבטיח לזכור גן ישראל", אכן תזכרו את המסדר לחוף הכנרת (ראה בכתבה נפרדת על הטיול הגדול), ואת השירה האדירה שבקעה ממנו, "בבית או ברחוב – את זאת אזכור תמיד, אני כל כך שונה, כי אני הרי חסיד". בכל מקום שתהיו תזכרו את עובדת היותנו פנסי-אור, ודוגמא חיה של חייל בגן ישראל".

כעת בא הרגע. הצלילים המוכרים שדגדגו בראשנו בימים האחרונים וכה חששנו מהם – הופיעו. "ליד השער הוא ניצב, תם הזמן שהוקצב . . חפץ הוא להישאר, כמה נפלא היה כאן לשהות, רוצה אני להיות כאן עוד".

הידיים מונפות אל-על והשירה פורצת כהר געש. ברגעים האלו אין קליפות ומסכים, הכל כבר הוסר וקולף. עכשיו הלב עומד תמים, ובטהרתו הוא קורא: "גוד ביי גן ישראל, אותך לעולם לא אשכח, את החיות שספגתי כאן – אתי אל ה'חדר' אקח. מבטיח לזכור גן ישראל, את האווירה, ההווי, לנצח אחיה עם הרבי, אוי גן ישראל גוד ביי".

הדמעות הראשונות מופיעות. לא, לא מנסים לעצור אותן. זה טוב כשזה טבעי.

ההורים דוחקים, ושיירה של חיילים יוצאת אל החצר, ואותם מקיפה חומה ארוכה ארוכה של מפקדים ואנשי צוות, שרים ומנופפים.

הצוות עושה את שלו, כמקובל, ועורך מאמצים כבירים 'למנוע' מההורים לעשוק את ילדיהם בטרם-עת, מקיפים כל רכב והסעה היוצאים מהשטח, ועוטפים במבטי אהבה כל חלון.

זה נגמר, חברים.

ואז, נשמעה ההכרזה במערכת הכריזה:

"שימו לב חיילי גן ישראל: בעוד פחות משנה, שימו לב, בעוד פחות משנה מתחיל כינוס הפתיחה של קעמפ גן ישראל – ארץ הקודש ה'תשס"ח"...

(באדיבות אתר "גן-ישראל")