מערכת COL
|
יום כ"ט אב ה׳תשס״ז
13.08.2007
שליח הערוץ הראשון / ראיון
העבודה העיתונאית זורמת בעורקיו של אורי רווח מגיל צעיר: אחרי מעריב לנוער וגלי צה"ל, עבד במשך שמונה שנים ככתב שטח של חדשות ערוץ 2, אבל אחרי כל סיפור מוצלח הרגיש ריקנות מוחלטת ■ אורי רווח, לשעבר כתב גלי צה"ל לענייני עבודה ורווחה וכתב חדשות הערוץ השני באותו תחום במשך שמונה שנים, מסתובב היום במסדרונות הערוץ הראשון בפנים מזוקנים, חליפה ומגבעת חב"דית ■ עיתון 'בשבע' הקדיש כתבה ל"שליח הערוץ הראשון" ר' אורי רווח לסיפור המלא
שליחות בטלוויזיה • צילום: אלי קאהן, COL
מאת חגית רוטנברג
העבודה העיתונאית זורמת בעורקיו של אורי רווח מגיל צעיר: אחרי מעריב לנוער וגלי צה"ל, עבד במשך שמונה שנים ככתב שטח של חדשות ערוץ 2, אבל אחרי כל סיפור מוצלח הרגיש ריקנות מוחלטת.
חדר העבודה של אורי רווח במשרדי רשות השידור משמש גם כבית הכנסת של המתחם, ולא במקרה. כבר חמש שנים מתקיים מניין לתפילת מנחה בלב המעוז התקשורתי, בחדר הצנוע שבו מסודרים כמה כיסאות, כמה מדפים של ספרי קודש ודיסקים לצפייה של רבנים ומעוררים.
רווח התוודע לצעיר שבא ממשפחת חסידי חב"ד, שסטה מהדרך. אותו בחור סיפר לו על חיי הקהילה בחברה החרדית, החום, הווי בית הכנסת והמשפחה, חיי הישיבה והעזרה ההדדית, והדברים הלהיבו את רוחו של רווח. "אחרי כמה 'דרינקים' היינו הולכים להתפלל ערבית בשטיבלך של 'מאה שערים'. הרגשתי סוג של משיכה לאור"
כשרווח הגיע לעבוד בערוץ הראשון, התגבש מניין מצומצם, שלחלקו היה צריך לתת תזכורת בכל יום על מנת שיגיעו להשלים לעשרה. כיום, מספר רווח בקורת רוח, מגיעים כ-20 איש מדי יום לתפילה, דתיים ומסורתיים, וכן מתקיים שיעור גמרא יומי במקום. "היעד הבא", הוא אומר, "הוא להשיג ספר תורה לבית הכנסת שלנו, על מנת שניתן יהיה להתפלל כאן גם שחרית". הוא ישמח, כמובן, אם מישהו ירים את הכפפה ויזכה את אנשי רשות השידור בקריאה בתורה.
השיחה עם רווח שנסובה אודות בית הכנסת, ממשיכה להתגלגל לעניינים שבקדושה. הוא מספר בפנים מאירות על הניצוצות היהודיים המתגלים במקום עבודתו. "פעמיים בשבוע מתקיימים שיעורים בהלכה ובשיחות של הרבי אצל מנהל הרדיו, יוני בן מנחם", הוא מוסיף. בן מנחם הפך את לשכתו הפרטית לאכסניה של שיעורי תורה, לאחר שהחל להניח תפילין מדי יום. "בשיעורים השתתף מדי פעם העיתונאי אורי דן ז"ל, שדרן רשת ג', נתיב רובינזון, ועוד".
אורי רווח, לשעבר כתב גלי צה"ל לענייני עבודה ורווחה וכתב חדשות הערוץ השני באותו תחום במשך שמונה שנים, מסתובב היום במסדרונות הערוץ הראשון בפנים מזוקנים, חליפה ומגבעת חב"דית. תפקידו בערוץ כולל הכנת כתבות בענייני יהדות לתכנית 'הבית היהודי', המשודרת מדי מוצאי שבת בערוץ, בהנחיית שלומי גולדברג, הכנת כתבות מזדמנות באותו תחום למהדורת 'מבט' והגשת תכנית רדיו ברוח יהודית וחסידית בכל מוצאי שבת ב'רשת מורשת'.
הכתובת לכל עניין יהודי
מלבד העשייה התקשורתית, הוא מהווה מעין עוגן יהודי ברשות השידור, שנותן מענה באופן בלתי רשמי לצרכים הרוחניים של עמיתיו למקצוע. רווח מצטנע ומדגיש כל העת כי העשייה הרוחנית לא באה רק ממנו, אך העובדת שפנתה אליו במהלך הריאיון כדי לברר על תאריך הנסיעה השנתית לקברות צדיקים, והעובדה שאחרים פונים אליו בשאלות כמו מתי ואיך יש לומר את הקדיש לאחר פטירת ההורים, מלמדים משהו על מעמדו בתחום.
הוא יודע אמנם לספר על לא מעט תופעות של 'אנטי' בקרב אנשי הרשות ביחס לערכים שהוא מייצג, אך הטפיחות על השכם מהחברים במסדרון, והמילים הטובות שמרעיפים העובדים על אופיו הנעים, מוכיחות את קיומו של חיבור אנושי אמיתי, גם אם כלפי חוץ הוא נראה בלתי אפשרי.
הוא נולד בנהריה וגדל בבאר שבע למשפחה מסורתית. הכתיבה שבתה את לבו מגיל צעיר. "קראתי את ספרה של דבורה עומר 'אור בחשכה' על הרצל. החיידק העיתונאי שדבק בו תפס גם אותי. העיתון הראשון שהוצאתי בכפר הנוער שבו למדתי נקרא 'די וולט', כשם העיתון בו כתב הרצל".
הוא התקדם לכתיבה ב'מעריב לנוער' ובמקומונים בדרום. "סיפורים אנושיים וטיפול בעוולות היו תחומים שתמיד משכו אותי, ועל זה כתבתי", הוא משחזר. מלבד הכתיבה, היה רווח אחראי גם על פינת החדשות בתכנית הנוער 'רדיו עשרֶה' ששודרה אז ברשת א'.
"כמו כולם, כשהגעתי לגיל, שלחתי בקשה לגלי צה"ל. נעניתי בשלילה". אבל הוא לא ויתר: הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו כאשר השתתף כקהל בתכנית נוער, שבה השתתף גם ראש מנהל הגיוס דאז, אל"מ צ'יקו אורן. "פניתי אליו, אמרתי לו שיש לי ניסיון כזה וכזה בתקשורת ושאני רוצה שיזמינו אותי למבחנים בגלי צה"ל. הוא לקח את הכתובת שלי ולמחרת הברזתי מבית הספר והתייצבתי בשערי הקריה בתל אביב".
לאחר סדרת 'נדנודים' טלפוניים לאל"מ אורן קיבל רווח את הזימון המיוחל, ובתום המיונים התקבל לגלי צה"ל. "זה היה היום המאושר בחיי", הוא נזכר. "הרגשתי אז שהקב"ה איתי, כי לא היו לי שום קשרים ופרוטקציה. היה קצת עניין של אגו ו'כוחי ועוצם ידי'", הוא מנתח לאחור, "אבל גם על זה עשינו תיקון".
מלא מבחוץ, ריק מבפנים
את העבודה בגל"צ החל בשנת תש"ן, ו"נזרק ישר למים", כהגדרתו. מצוקת מחוסרי הדיור שעמדה אז במרכז מהדורות החדשות, העבירה את הכתב הטרי לענייני רווחה טבילת אש מהירה בתעשיית החדשות הקדחתנית. במלחמת המפרץ הוא ישב יום ולילה בבית החולים איכילוב כדי לדווח על הפצועים, ובתקופת השיטפונות בתל אביב הוא חווה את האירועים בשידור חי בחדרו בקריה. בין לבין הביא סיפורים אנושיים קשים ותיעד מצוקות מהשטח.
"מבחינה עיתונאית זו היתה תקופה מעניינת, אבל רוחנית הרגשתי ריק. חשתי אמנם תחושת שליחות של הטיית אוזן קשבת למצוקות ותרומה לחברה, אבל הייתי במרדף בלתי פוסק כדי להוכיח את עצמי, הכול סביב אינטרסים". גם החיים בתל אביב הפכו למועקה בלתי נסבלת עבורו. "החיים שמחוץ לעבודה היו מעבר ממסיבה למסיבה, מדיסקוטק לדיסקוטק. יום אחד באתי למפקד שלי בגל"צ, אורי פז, ואמרתי לו: 'אני לא יכול להישאר בעיר הזאת, בא לי להקיא'. לא הבנתי עוד מה זו חזרה בתשובה. משהו בי חיפש כל הזמן, ולא ידעתי מה".
פז הסכים להעביר אותו לירושלים, ואת שנתו האחרונה בגל"צ עשה בבירה. עם שחרורו חזר אל אמו האלמנה בבאר שבע, ותכנן את הצעד הבא: עבודה בערוץ השני. "הקב"ה זיכה אותי באומץ ובתוקף", הוא מעיד. "התקשרתי לאלון שלו, מנכ"ל חברת החדשות דאז, ותוך שעה זומנתי לפגישה. עברתי מבחן מסך, והתחלתי לעבוד בשטח".
במשך שמונה שנים (תשנ"ד-תשס"א) עבד רווח סביב השעון ככתב חדשות ערוץ 2, וסיקר את אזור הדרום ואת תחום הרווחה, שכלל גם כיסוי פיגועים והלוויות, סיפורים על שחיתות ופלילים ועוד. כשהיה בשיא הפריחה המקצועית שלו, ממוקם בעמדה מכובדת עם קריירה מבטיחה, החליט לקום ולעזוב הכול.
המעבר מגישה תקשורתית-חילונית להשקפה דתית גרם לו לעשות כמה 'תיקונים', כהגדרתו, לתפישות שלפיהן פעל בעבר. למשל, תחושת האגו והגאווה המלווה את המקצוע, הומרה אצלו לתודעת שליחות: "יש עדיין את ההרגשה הזו של הצלחה אחרי סיפור טוב שהבאתי, אבל היא חולפת אחרי כמה שניות. כל סיפור שאני מקבל הוא בהשגחה פרטית"
"ההצלחה שם נמדדת לפי כמה דם אתה שופך", הוא מסביר, ומכוון את דבריו למימרה שלפיה המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. "צריך להביא סיפורים על מושחתים, להפיל אנשים בתפקידים ציבוריים – רק בשביל הסיפור. לפעמים עושים פיל מכל זבוב. לעתים זה נבע ממש מתוך רשע".
רווח מסייג ואומר כי כתבותיו גרמו לעתים לתיקון עוולות חברתיות באופן משמעותי ומספק, "אבל בסך הכול אתה קם מדי בוקר וחושב על הסיפור הבא שלך ועל זמן השידור שתקבל. חייתי לפי פידבקים ומצבי רוח. הרבה עיתונאים חיים בעצם רק מהפידבקים ומהמחשבה על הסיפור הבא שלהם".
רווח מאבחן את חיי העיתונאים בצורה מדאיגה-משהו: "למה רואים הרבה פעמים עיתונאים מצליחים ב'דאון'? אתה מביא סיפור טוב, מקבל מחמאות ואז אתה ב'היי'. למחרת אין לך סיפור ואתה חוזר להיות ב'דאון'. התחלתי לשאול את עצמי שאלות: ככה ייראו החיים שלי, כל הזמן לפי מצבי רוח? זו גם עבודה שמלווה במתח ובעצבים בלתי פוסקים. הייתי כל הזמן בלחץ, כאבי ראש, פיק ברכיים. אתה פשוט בתחרות בלתי פוסקת מול הכתבים האחרים: למה הזעיקו מישהו אחר ולא אותך לשטח, למה הוא ולא אתה בשידור חי".
דרינק ולשטיבל
החיפוש הפנימי הבלתי מוגדר נמשך והתעצם, והוא החליט להשקיע בספורט, ואף עבר דיקור סיני. "כשהמוח מנוטרל מכל השומנים, הוא מתחיל לפתח חשיבה חיובית. התחלתי לשפר את החשיבה, להתעצבן פחות".
באותה תקופה בילה את מרבית הערבים ב'קפה מומנט' הירושלמי, שהיווה אבן שואבת לברנז'ה העיתונאית ולאנשי הבוהמה בכלל. באחת הפעמים התוודע שם לצעיר שבא ממשפחת חסידי חב"ד, שסטה מהדרך. אותו בחור סיפר לו על חיי הקהילה בחברה החרדית, החום, הווי בית הכנסת והמשפחה, חיי הישיבה והעזרה ההדדית, והדברים הלהיבו את רוחו של רווח.
"אחרי כמה 'דרינקים' היינו הולכים להתפלל ערבית בשטיבלך של 'מאה שערים'. הרגשתי סוג של משיכה לאור". בהדרגה הוא החל להשתתף בהתוועדויות חסידיות, להאזין לשיעורי תורה בטלפון אחת לשבוע ולטבול במקווה. אותו חבר, אגב, לא התכוון כלל שרווח ילך רחוק כל-כך, והיום רווח הוא זה שמתפלל עליו שיחזור לדרך החסידות.
בהמשך היה רווח הולך לוותיקין בבית הכנסת בעין כרם הציורית, שם התגורר, ומחביא את הכיפה בכיס בבואו ובצאתו, מפחד עמיתים ועיתונאים שיפיצו את דבר התקרבותו לדת. ההחלטה ללכת בכיפה בקביעות נפלה לאחר שהרגיש שקיבל לכך אות מלמעלה: "יום אחד הייתי אמור לסקר אירוע בבית הנשיא. פתאום מתקשר אלי קווה שפרן מגלי צה"ל (כתב דתי) ואומר לי שאיבד את הכיפה שלו, ואולי יש לי במקרה כיפה רזרבית. אז אמרתי לעצמי שזה סימן שעלי להתחיל ללכת עם כיפה".
אירוע נוסף שקידם אותו בתהליך החזרה בתשובה היה בעת שהמתין עם מצלמה לרב דב ביגון, ראש 'מכון מאיר', וביקש לראיין אותו בעניין מסוים. "הוא קיבל אותי בחיוך, והחבר'ה שלי אמרו לו שכדאי שיטפל בי, כי אני שומר שבת. השארתי לו כרטיס ביקור והתחלתי ללמוד קצת במכון".
את הלימוד מיקד בהלכות שמירת הלשון, כי "הרגשתי שבזה אני צריך תיקון גדול, בגלל העבודה שלי". כשהגיע לעבודה בערוץ 2 עם כיפה, זכה אמנם לכמה הערות עוקצניות בנוסח 'באבא אורי', אך רוב חבריו דווקא חיזקו ועודדו אותו, והוא אף קיבל הודעות אלמוניות בביפר שבירכו אותו ב"יישר כוח, תמשיך כך". מנכ"ל חברת החדשות, שלום קיטל, התייחס לשינוי בסובלנות ראויה להערכה: "באתי אליו ואמרתי לו שמהיום אני לא יכול לעבוד בשבת. הוא אמר שאין בעיה, וגם התעניין אם מפריע לי שכתבות שלי ישודרו בשבת".
לא חששת מפני מחיר מקצועי שתצטרך לשלם בעקבות החזרה בתשובה?
"ידעתי שיש מחיר: אם אני לא מסקר אירועים בשבת, אני מפסיד זמן מסך יקר. בהתחלה זה עקץ אותי קצת, חשבתי שהקריירה שלי עלולה להיפגע, אבל אחר-כך היתה בי שלמות במחשבה שאני רוצה לחזור בתשובה שלמה. חיפשתי וביררתי עם עצמי כל הזמן מה העניין שלי בחיים – קריירה או תכלית. אז הבאתי עוד כתבה, אז מה? זו לא התכלית. לקח לי זמן לחשוב על זה, אבל ראיתי שאפשר באיזשהו אופן גם וגם".
מביאים את ה' למרקע
בסופו של דבר, הבחירה המוחלטת בחיים דתיים פיתחה בו תחושה עזה של צורך לברוח מערוץ 2. הוא התמנה לתפקיד יועץ התקשורת של שר הדתות דאז, אשר אוחנה. "ראיתי שם איך דברים מתנהלים מצדו השני של המתרס, אבל הרגשתי שאני יודע טוב יותר לשדר מאשר להיות בתפקיד הזה".
באותה תקופה החל בלימוד חסידות מדי בוקר, לימוד שנמשך עד היום, עם הרב חיים שלום דייטש, ראש כולל 'צמח צדק' בירושלים. "דווקא החסידות נתנה לי להבין שאני חייב לחזור לשדר בטלוויזיה, למרות שרעדתי מפחד מעצם המחשבה: איך אשפוך שוב דם של אנשים?"
איך מכוונת החסידות את האדם לעבוד דווקא בתקשורת?
"החסידות נותנת את החיות לנצל את הכישורים להפיץ את שמו יתברך. אדם יכול להיות עם כישורים, אבל אם לא ינצל אותם ייכנס לאנדרלמוסיה בתוך עצמו. על-פי החסידות אתה חייב לעשות מה שאתה יכול הכי טוב שאפשר, ולהפיץ את התורה. חזרתי לעבוד בתקשורת מתוך תחושת שליחות, ולא מתוך רצון לפתח קריירה כבעבר. וזה כולל גם את שיעורי התורה ובית הכנסת שברוך ה' פתחנו פה".
לאחר שהחליט לחזור לעיתונאות, פנה לערוץ הראשון וביקש לעבוד במחלקת הדת. "רציתי להראות את היהדות מזוויות שלא דיברו עליהן בתקשורת. להביא אייטמים מסקרנים מעולמה של היהדות, כמו טקס הטבת חלום, דמותו של הרב עדס, שיושב בישיבת השלום וחי את האבלות על החורבן יומיום, ארגון 'עצת נפש' שמסייע לאנשים בעלי נטיות הפוכות לחזור לחיים רגילים, ועוד. רציתי גם להראות את החרדים באופן שונה מהסטיגמה המקובלת ביחס אליהם".
תפקידו כולל הכנת כתבות מדי שבוע – כולל תחקירים, יציאה לשטח ועריכה – שמשודרות בתכנית 'הבית היהודי' במוצאי שבת. "מתגובות הקהל הרגשתי צימאון אדיר ליהדות", הוא מספר. "יחד עם שלומי גולדברג, המגיש, ושאר הצוות הנפלא של התכנית, גיבשנו קונספט שלפיו בכל תכנית דנים בנושא מסוים מכמה היבטים: הלכתי, חברתי, סיפור אנושי וכו'".
בין הנושאים שעלו לדיון היו החיים שאחרי המוות, רפואה אלטרנטיבית, עין הרע, ענייני שמות ועוד. בכתבות שהכין ל'מבט' היו בין השאר דיווח על לונה פארק חרדי בשם 'לונה גלאט', צילומים מתוך התוועדויות ח"י אלול בהילולת הבעש"ט וכתבה על היכרויות בעולם החרדי לרגל ט"ו באב: "רציתי שלא יראו בחדשות את הפאבים והבירות והנשיקה שמראים תמיד בט"ו באב".
הוא גם הוציא תחת ידו שני סרטים תיעודיים, האחד על חסידות חב"ד והרבי מליובאוויטש והשני על ארגון ברית מילה, שכלל סיפור ייחודי על זקן בן 84 שעבר ברית בביתו.
בדרך חזרה
באחד הסיורים הקבועים לקברות צדיקים שאליהם יוצאים עובדי הרשות, "היה אז עיכוב משכורות משמעותי. נכנסנו כולנו לציון של ר' יהודה בר עילאי, שידוע כסגולה לפרנסה. יצאנו מהתפילה שם בהרגשה טובה, ובדיוק צלצל הטלפון אצל אחת העובדות, והודיעו לה שהמשכורות ייכנסו בזמן"
גם בתפקידו הנוכחי מקפיד רווח על רף עיתונאי-מקצועי שבו חייב לעמוד כל אייטם שהוא משדר. יחד עם זה, מאחורי כל כתבה עומדת מטרה, ורצון להשפיע בהתאם להשקפת עולמו. "אני צמוד לפרמטר העיתונאי של 'חדש חשוב ומעניין'. אני מביא דברים שייכנסו לחדשות כי הם מעניינים. יחד עם זה, כשאני מביא למשל את סיפור התאונה שבה נפצעה קשה נכדתו של הרב בצרי, שזה מעניין, יחד עם קריאת הרבנים להיזהר בדרכים, זה בהחלט עושה משהו לצופים".
פרויקט מסקרן שעליו עובד רווח בימים אלו, לקראת חודש אלול, הוא שיחות על חשבון נפש עם דמויות שונות, חלקן מלב הבוהמה, שהחליטו לפתוח לעצמן צוהר אל היהדות. אחת מהן היא משה חיים, בעלה לשעבר של פנינה רוזנבלום, שמספר כיצד מאס בחיי הזוהר והחל להשקיע מזמנו בשיעורי תורה ובחינוך ילדיו על ברכי המסורת. נועה ירון, סלבריטאית לשעבר שחזרה אף היא בתשובה, שירתה בשעתו עם רווח בגלי צה"ל והופיעה בתכניתו.
לאור העיסוק שלך בנושא, יש לך הסבר לתופעת ההתחזקות של הסלבריטאים?
רווח מספר על ג'ודי ניר מוזס שלום, שסיפרה בתכנית הרדיו שלה כי היא עושה קידוש ומדליקה נרות שבת. הוא יודע לספר על אלי יצפאן שקשור לרבנים, פנינה רוזנבלום שהולכת לבקש ברכות ושחקנים אחרים שנראים מדי פעם בשיעורים וכדומה. "הרמב"ם כותב שעתידים בתי תיאטראות להפוך למקומות לימוד תורה. אני לא אומר שמיד כולם חוזרים בתשובה, אבל רואים שהם צמאים, משהו בפנים זועק. גם אני הרגשתי שהנשמה צועקת, משהו היה חסר".
אתה מרגיש שאתה מצליח להשפיע דרך העשייה העיתונאית שלך כיום?
"בחלק מהמקרים אני מרגיש שהשפעתי, אבל אף פעם אתה לא יודע איפה מילה או תמונה תשפיע. הרב שלי אמר שמספיק שאראה 60 שניות של 50 אלף איש רוקדים בחתונה של אדמו"ר – זה יכול להשפיע. החוכמה היא לא להיות מגויס, אלא להביא סיפור עיתונאי מעניין ושם להחדיר את האלוקות".
הוא מוסיף כי מהתגובות שמתקבלות לתכנית 'הבית היהודי', עולה כי קשת רחבה של צופים, מהציבור החרדי ועד תושבי רמת אביב, מושפעים מהכתבות בתכנית, כל אחד בהתאם לנישה המתאימה לו.
יש לך הרהורי חרטה על שהפסדת עמדה בכירה יותר לטובת משבצת שידור מצומצמת?
רווח משיב באמרה "איזהו עשיר? השמח בחלקו", ומוסיף: "אני לא מסתכל על מה שהיה בעבר. כרגע צריך לנצל כל דקת מסך ודרכה להשפיע כמה שניתן".
המערכת מכבדת
העבודה העיתונאית תחת מגבלות ההלכה, מתבטאת אצל רווח בהתייעצות צמודה עם המשפיע שלו, הרב דייטש, ועם רב הקהילה שלו ברמות, שם הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו, הרב אפרים בוגרד, בכל פעם שהוא נתקל בדילמה. מלבד זאת, יש לו כללים ברורים לגבי הכתבות שהוא מייצר, שאת חלקם העמיד כתנאי מוקדם לעבודתו בערוץ: "כלל ברזל אצלי הוא שכל עוד נושא לא קשור לרכילות וללשון הרע – אני ממשיך איתו. אני מוכן גם לעזור לאדם או קבוצה שנגרם להם עוול, אבל אני נמנע מלסקר תחום של פלילים וחשדות, כי זה כרוך בשפיכות דמים. גם כשביקשו ממני לעשות משאל רחוב על מושגים כמו בן גוריון וכד', אמרתי: 'מספיק שאדם אחד יהיה מובך כתוצאה מהמשאל – אני לא מוכן לשפוך את דמו'.
"כשיש עמידה על העקרונות הללו, מכבדים אותך, ויודעים שלמשימה הזו לא שולחים אותך. אני לא מודאג. פרנסה משמים, והבא ליטהר מסייעין בידו". הוא גם לא מדווח על מחלוקות בין רבנים, ואם מגיעה מרואיינת בלבוש לא צנוע, הוא מבקש בנועם שתתאים את הופעתה לצרכים הדתיים.
גם מול הממונים עליו הוא צריך לעתים לאזור כוחות על מנת להתמודד: "הגשתי תסריטים לתכניות. ממש לא פשוט להעביר כל הצעה שלי. זו עבודה קשה, אך צריך לעשות אותה. כך חונכתי, ש'יגעת ומצאת תאמין'. יש הסתייגויות מדברים שאני עושה, עוברים על כתבות שלי בשבע עיניים שלא יהיה בהן סממן של מיסיונריות. כבר התרגלתי. אסור גם שאגיד יותר מדי פעמים 'ברוך ה'' בכתבה".
אולם התוקף שבו ניחן במהלך שנות עבודתו משמש אותו גם היום: "בילדותי הושפעתי מאוד מאורי אבנרי, שאמר 'ללא מורא וללא משוא פנים'. השתמשתי בזה אז, והיום אני משתמש בזה בעניין של עבודת ה' ויראת ה'".
המעבר מגישה תקשורתית-חילונית להשקפה דתית גרם לו לעשות כמה 'תיקונים', כהגדרתו, לתפישות שלפיהן פעל בעבר.
למשל, תחושת האגו והגאווה המלווה את המקצוע, הומרה אצלו לתודעת שליחות: "כשאני צועד בדרך של תורה ומצוות, זה אומר גם לדעת לעשות את העבודה בצניעות ובענווה, ומצד שני לעמוד בתוקף על סיפורים שיכולים לעשות קידוש השם. יש עדיין את ההרגשה הזו של הצלחה אחרי סיפור טוב שהבאתי, אבל היא חולפת אחרי כמה שניות. כל סיפור שאני מקבל הוא בהשגחה פרטית. אין לי ביפר. כל מי שרוצה יכול להתקשר אלי לנייד".
מתקנים ביחס לארץ
תיקון מכיוון אחר הוא היחס לאנשי גוש קטיף והקשר לארץ ישראל בכלל. בתקופת עבודתו ככתב בדרום, כיסה את ההתרחשויות ברצועת עזה בצורה שעוינת את המתיישבים היהודים. "עם כל דקירה של חייל, פתחתי את המהדורה בזה שהמתנחלים נמצאים במקום לא להם, איך זה ששישה חיילים שומרים על שני אנשים. פעם אפילו חסמו אותי בכניסה לכפר דרום כששר הביטחון ביקר שם, התושבים החליטו להעניש אותי".
אחרי שחזר בתשובה הוזמן על-ידי הרב שמואל טל להתוועדות בישיבת 'תורת החיים', וכדי לספר את סיפורו. הכתבות שהכין לערוץ הראשון הפכו לכאלה שעוסקות במסירות הנפש של המתיישבים, התורה שמדברת על ארץ ישראל וגוש קטיף בתוכה והתבטאויות רבנים נגד מסירת חלקי ארץ ישראל. "הרגשתי חלק מהתיקון לעוינות שלי כלפיהם".
את התובנות החדשות שאליהן הגיע, הוא השתדל להנחיל גם לעמיתיו הדתיים: "לפני שסיוון רהב-מאיר התקבלה לערוץ 2 אמרתי לה: 'שום סיפור לא שווה אם שופכים את דמו של מישהו אחר. אסור שייווצר מצב של הצלחה מסחררת על חשבון הקב"ה.
ההיפך, זה צריך לשרת את הקב"ה".
מה דעתך על הכיוון שאותו מובילים אנשי התקשורת הדתיים המוכרים בברנז'ה?
"אני לא רוצה להעביר ביקורת, ואין לי על סמך מה", הוא מדגיש, "אבל אני יודע על כתבים, כמו ינון מגל בערוץ 10, שהביאו סוף סוף בצורה מאוזנת את הצד של המתיישבים, ואני קורא להם לא להתבייש. צריך להפיץ כמה שאפשר ענייני הלכה, אגדות חז"ל. עיתונאי ממולח יכול לעשות לקב"ה עבודה יפה"
תשובה מתוך המצוקה
סיור קצר במסדרונות ובמשרדים במתחם רשות השידור ברוממה מעיד כאלף עדים על המצב הכלכלי העגום אליו נקלעה הרשות. התלישות וחוסר הוודאות שבהן מצויים מאות עובדים גרמה, מבחינתו של רווח, לגילוי ניצוצות יהודיים חבויים: "המצב קשה מאוד, לכן מידת הביטחון בה' כאן היא ניסיון 'חבל על הזמן'. אבל האנשים פה, רבים מסורתיים, אומרים שהפרנסה משמים ומתחזקים בביטחון בה'".
סיפור מופלא בהקשר זה, מספר רווח, אירע באחד מהסיורים הקבועים לקברות צדיקים שאליהם יוצאים עובדי הרשות. "היה אז עיכוב משכורות משמעותי. נכנסנו כולנו לציון של ר' יהודה בר עילאי, שידוע כסגולה לפרנסה. יצאנו מהתפילה שם בהרגשה טובה, ובדיוק צלצל הטלפון אצל אחת העובדות, והודיעו לה שהמשכורות ייכנסו בזמן".
סיפור אחר התרחש בחנוכה, שבו בדרך כלל מודלקת חנוכייה בלובי של בניין הרדיו והטלוויזיה. "לפני שנתיים הביאו את החנוכייה לחדר של חיים יבין, ממש לפני מהדורת החדשות. הוא בירך בהתרגשות, והחל לספר על סבו, הרב קלוגר. אתה רואה את הניצוץ, לא יעזור כלום. אנשים אומרים שהם רחוקים מכל זה, אבל מסתבר שלא".
כלפי החושדים בו ב'מיסיונריות', מוצא רווח דרכים מקוריות לגרום להם לחשוף את האמת הפנימית שלהם. באחת הפעמים הוא ראה את אחת העובדות הוותיקות צועקת על שני חב"דניקים שהניחו תפילין לאנשים בכניסה לבניין. היא האשימה אותם בפרזיטיות וקראה להם להתגייס לצה"ל במקום זה. מאוחר יותר, פנה אליה רווח ואמר: "את בחיים לא תחזרי בתשובה. אני בכלל לא מנסה להחזיר אותך". במקום להסכים לדבריו, היא התנגדה בנחרצות: "איך אתה מדבר? יש לי סידור בבית, אני אומרת כל יום ברכות השחר. אולי בעצם אתה רוצה להסביר לי אותן?"
רווח בהחלט לא רואה את עצמו כ'מיסיונר', אולם הוא פועל מתוך תחושת שליחות במעוז החילוני שבו הוא עובד: "חד-משמעית, לא באתי לתקן ולחנך אף אחד. באתי בזכות הכוחות שקיבלתי מהרבי, כשליח להדליק את נר החסידות בטלוויזיה. בעזרת הגיבוי שאני מקבל מהמנהלים, אנחנו מביאים סיפורים מעניינים שעוברים מסך, ודרך הסיפורים אנשים מתקרבים לאלוקות. והכול בנועם".
מצלמות בבית המקדש
אתה חושב שניתן ליצור תקשורת איכותית ונקייה?
"זו עבודה של זמן, דרוש תהליך. אם רוצים ונצמדים להלכה ולתורה, ה' יפלס דרך לתקשורת טובה ונקייה. בכל יום כשאני חוזר הביתה אני שואל את עצמי אם עשיתי היום את מה שהייתי צריך לעשות".
מה החזון שלך לגבי כיצד צריכה התקשורת להיראות?
"לנצל את הטלוויזיה והמצלמות כדי להפיץ תורה. לדעת לטפל בדברים כך שיביאו תועלת לציבור ולא שפיכות דמים. להכין את כל המצלמות לגאולה, כך שיהיו לנו ניידות שידור בבית המקדש, בדוכן שבו ישירו הלוויים, בשוק הקורבנות, בריקודים בכניסה לירושלים ובשמחה בכל ערי הארץ. תהיה עבודה קשה אז, אבל זו המטרה שלנו, להכין הכול בשביל זה".
יש לך תכניות להתקדם בעתיד לעמדה משפיעה יותר בתקשורת?
"מצד אחד אני חוזר ואומר: 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. מצד שני תמיד יש שאיפה להפיץ יותר את האור. אני מקווה שתהיה לי תכנית משלי. יש לי הרבה רעיונות, ואני די חולני בלהגשים את הרעיונות שלי", הוא מתוודה בחיוך, "ועל אחת כמה וכמה כשזה קשור בקדושה. הפסוק אומר 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'. יש תכניות וחלומות, אבל בינתיים השליחות שלי היא כאן".
העבודה העיתונאית זורמת בעורקיו של אורי רווח מגיל צעיר: אחרי מעריב לנוער וגלי צה"ל, עבד במשך שמונה שנים ככתב שטח של חדשות ערוץ 2, אבל אחרי כל סיפור מוצלח הרגיש ריקנות מוחלטת.
חדר העבודה של אורי רווח במשרדי רשות השידור משמש גם כבית הכנסת של המתחם, ולא במקרה. כבר חמש שנים מתקיים מניין לתפילת מנחה בלב המעוז התקשורתי, בחדר הצנוע שבו מסודרים כמה כיסאות, כמה מדפים של ספרי קודש ודיסקים לצפייה של רבנים ומעוררים.
רווח התוודע לצעיר שבא ממשפחת חסידי חב"ד, שסטה מהדרך. אותו בחור סיפר לו על חיי הקהילה בחברה החרדית, החום, הווי בית הכנסת והמשפחה, חיי הישיבה והעזרה ההדדית, והדברים הלהיבו את רוחו של רווח. "אחרי כמה 'דרינקים' היינו הולכים להתפלל ערבית בשטיבלך של 'מאה שערים'. הרגשתי סוג של משיכה לאור"
כשרווח הגיע לעבוד בערוץ הראשון, התגבש מניין מצומצם, שלחלקו היה צריך לתת תזכורת בכל יום על מנת שיגיעו להשלים לעשרה. כיום, מספר רווח בקורת רוח, מגיעים כ-20 איש מדי יום לתפילה, דתיים ומסורתיים, וכן מתקיים שיעור גמרא יומי במקום. "היעד הבא", הוא אומר, "הוא להשיג ספר תורה לבית הכנסת שלנו, על מנת שניתן יהיה להתפלל כאן גם שחרית". הוא ישמח, כמובן, אם מישהו ירים את הכפפה ויזכה את אנשי רשות השידור בקריאה בתורה.
השיחה עם רווח שנסובה אודות בית הכנסת, ממשיכה להתגלגל לעניינים שבקדושה. הוא מספר בפנים מאירות על הניצוצות היהודיים המתגלים במקום עבודתו. "פעמיים בשבוע מתקיימים שיעורים בהלכה ובשיחות של הרבי אצל מנהל הרדיו, יוני בן מנחם", הוא מוסיף. בן מנחם הפך את לשכתו הפרטית לאכסניה של שיעורי תורה, לאחר שהחל להניח תפילין מדי יום. "בשיעורים השתתף מדי פעם העיתונאי אורי דן ז"ל, שדרן רשת ג', נתיב רובינזון, ועוד".
אורי רווח, לשעבר כתב גלי צה"ל לענייני עבודה ורווחה וכתב חדשות הערוץ השני באותו תחום במשך שמונה שנים, מסתובב היום במסדרונות הערוץ הראשון בפנים מזוקנים, חליפה ומגבעת חב"דית. תפקידו בערוץ כולל הכנת כתבות בענייני יהדות לתכנית 'הבית היהודי', המשודרת מדי מוצאי שבת בערוץ, בהנחיית שלומי גולדברג, הכנת כתבות מזדמנות באותו תחום למהדורת 'מבט' והגשת תכנית רדיו ברוח יהודית וחסידית בכל מוצאי שבת ב'רשת מורשת'.
הכתובת לכל עניין יהודי
מלבד העשייה התקשורתית, הוא מהווה מעין עוגן יהודי ברשות השידור, שנותן מענה באופן בלתי רשמי לצרכים הרוחניים של עמיתיו למקצוע. רווח מצטנע ומדגיש כל העת כי העשייה הרוחנית לא באה רק ממנו, אך העובדת שפנתה אליו במהלך הריאיון כדי לברר על תאריך הנסיעה השנתית לקברות צדיקים, והעובדה שאחרים פונים אליו בשאלות כמו מתי ואיך יש לומר את הקדיש לאחר פטירת ההורים, מלמדים משהו על מעמדו בתחום.
הוא יודע אמנם לספר על לא מעט תופעות של 'אנטי' בקרב אנשי הרשות ביחס לערכים שהוא מייצג, אך הטפיחות על השכם מהחברים במסדרון, והמילים הטובות שמרעיפים העובדים על אופיו הנעים, מוכיחות את קיומו של חיבור אנושי אמיתי, גם אם כלפי חוץ הוא נראה בלתי אפשרי.
הוא נולד בנהריה וגדל בבאר שבע למשפחה מסורתית. הכתיבה שבתה את לבו מגיל צעיר. "קראתי את ספרה של דבורה עומר 'אור בחשכה' על הרצל. החיידק העיתונאי שדבק בו תפס גם אותי. העיתון הראשון שהוצאתי בכפר הנוער שבו למדתי נקרא 'די וולט', כשם העיתון בו כתב הרצל".
הוא התקדם לכתיבה ב'מעריב לנוער' ובמקומונים בדרום. "סיפורים אנושיים וטיפול בעוולות היו תחומים שתמיד משכו אותי, ועל זה כתבתי", הוא משחזר. מלבד הכתיבה, היה רווח אחראי גם על פינת החדשות בתכנית הנוער 'רדיו עשרֶה' ששודרה אז ברשת א'.
"כמו כולם, כשהגעתי לגיל, שלחתי בקשה לגלי צה"ל. נעניתי בשלילה". אבל הוא לא ויתר: הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו כאשר השתתף כקהל בתכנית נוער, שבה השתתף גם ראש מנהל הגיוס דאז, אל"מ צ'יקו אורן. "פניתי אליו, אמרתי לו שיש לי ניסיון כזה וכזה בתקשורת ושאני רוצה שיזמינו אותי למבחנים בגלי צה"ל. הוא לקח את הכתובת שלי ולמחרת הברזתי מבית הספר והתייצבתי בשערי הקריה בתל אביב".
לאחר סדרת 'נדנודים' טלפוניים לאל"מ אורן קיבל רווח את הזימון המיוחל, ובתום המיונים התקבל לגלי צה"ל. "זה היה היום המאושר בחיי", הוא נזכר. "הרגשתי אז שהקב"ה איתי, כי לא היו לי שום קשרים ופרוטקציה. היה קצת עניין של אגו ו'כוחי ועוצם ידי'", הוא מנתח לאחור, "אבל גם על זה עשינו תיקון".
מלא מבחוץ, ריק מבפנים
את העבודה בגל"צ החל בשנת תש"ן, ו"נזרק ישר למים", כהגדרתו. מצוקת מחוסרי הדיור שעמדה אז במרכז מהדורות החדשות, העבירה את הכתב הטרי לענייני רווחה טבילת אש מהירה בתעשיית החדשות הקדחתנית. במלחמת המפרץ הוא ישב יום ולילה בבית החולים איכילוב כדי לדווח על הפצועים, ובתקופת השיטפונות בתל אביב הוא חווה את האירועים בשידור חי בחדרו בקריה. בין לבין הביא סיפורים אנושיים קשים ותיעד מצוקות מהשטח.
"מבחינה עיתונאית זו היתה תקופה מעניינת, אבל רוחנית הרגשתי ריק. חשתי אמנם תחושת שליחות של הטיית אוזן קשבת למצוקות ותרומה לחברה, אבל הייתי במרדף בלתי פוסק כדי להוכיח את עצמי, הכול סביב אינטרסים". גם החיים בתל אביב הפכו למועקה בלתי נסבלת עבורו. "החיים שמחוץ לעבודה היו מעבר ממסיבה למסיבה, מדיסקוטק לדיסקוטק. יום אחד באתי למפקד שלי בגל"צ, אורי פז, ואמרתי לו: 'אני לא יכול להישאר בעיר הזאת, בא לי להקיא'. לא הבנתי עוד מה זו חזרה בתשובה. משהו בי חיפש כל הזמן, ולא ידעתי מה".
פז הסכים להעביר אותו לירושלים, ואת שנתו האחרונה בגל"צ עשה בבירה. עם שחרורו חזר אל אמו האלמנה בבאר שבע, ותכנן את הצעד הבא: עבודה בערוץ השני. "הקב"ה זיכה אותי באומץ ובתוקף", הוא מעיד. "התקשרתי לאלון שלו, מנכ"ל חברת החדשות דאז, ותוך שעה זומנתי לפגישה. עברתי מבחן מסך, והתחלתי לעבוד בשטח".
במשך שמונה שנים (תשנ"ד-תשס"א) עבד רווח סביב השעון ככתב חדשות ערוץ 2, וסיקר את אזור הדרום ואת תחום הרווחה, שכלל גם כיסוי פיגועים והלוויות, סיפורים על שחיתות ופלילים ועוד. כשהיה בשיא הפריחה המקצועית שלו, ממוקם בעמדה מכובדת עם קריירה מבטיחה, החליט לקום ולעזוב הכול.
המעבר מגישה תקשורתית-חילונית להשקפה דתית גרם לו לעשות כמה 'תיקונים', כהגדרתו, לתפישות שלפיהן פעל בעבר. למשל, תחושת האגו והגאווה המלווה את המקצוע, הומרה אצלו לתודעת שליחות: "יש עדיין את ההרגשה הזו של הצלחה אחרי סיפור טוב שהבאתי, אבל היא חולפת אחרי כמה שניות. כל סיפור שאני מקבל הוא בהשגחה פרטית"
"ההצלחה שם נמדדת לפי כמה דם אתה שופך", הוא מסביר, ומכוון את דבריו למימרה שלפיה המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. "צריך להביא סיפורים על מושחתים, להפיל אנשים בתפקידים ציבוריים – רק בשביל הסיפור. לפעמים עושים פיל מכל זבוב. לעתים זה נבע ממש מתוך רשע".
רווח מסייג ואומר כי כתבותיו גרמו לעתים לתיקון עוולות חברתיות באופן משמעותי ומספק, "אבל בסך הכול אתה קם מדי בוקר וחושב על הסיפור הבא שלך ועל זמן השידור שתקבל. חייתי לפי פידבקים ומצבי רוח. הרבה עיתונאים חיים בעצם רק מהפידבקים ומהמחשבה על הסיפור הבא שלהם".
רווח מאבחן את חיי העיתונאים בצורה מדאיגה-משהו: "למה רואים הרבה פעמים עיתונאים מצליחים ב'דאון'? אתה מביא סיפור טוב, מקבל מחמאות ואז אתה ב'היי'. למחרת אין לך סיפור ואתה חוזר להיות ב'דאון'. התחלתי לשאול את עצמי שאלות: ככה ייראו החיים שלי, כל הזמן לפי מצבי רוח? זו גם עבודה שמלווה במתח ובעצבים בלתי פוסקים. הייתי כל הזמן בלחץ, כאבי ראש, פיק ברכיים. אתה פשוט בתחרות בלתי פוסקת מול הכתבים האחרים: למה הזעיקו מישהו אחר ולא אותך לשטח, למה הוא ולא אתה בשידור חי".
דרינק ולשטיבל
החיפוש הפנימי הבלתי מוגדר נמשך והתעצם, והוא החליט להשקיע בספורט, ואף עבר דיקור סיני. "כשהמוח מנוטרל מכל השומנים, הוא מתחיל לפתח חשיבה חיובית. התחלתי לשפר את החשיבה, להתעצבן פחות".
באותה תקופה בילה את מרבית הערבים ב'קפה מומנט' הירושלמי, שהיווה אבן שואבת לברנז'ה העיתונאית ולאנשי הבוהמה בכלל. באחת הפעמים התוודע שם לצעיר שבא ממשפחת חסידי חב"ד, שסטה מהדרך. אותו בחור סיפר לו על חיי הקהילה בחברה החרדית, החום, הווי בית הכנסת והמשפחה, חיי הישיבה והעזרה ההדדית, והדברים הלהיבו את רוחו של רווח.
"אחרי כמה 'דרינקים' היינו הולכים להתפלל ערבית בשטיבלך של 'מאה שערים'. הרגשתי סוג של משיכה לאור". בהדרגה הוא החל להשתתף בהתוועדויות חסידיות, להאזין לשיעורי תורה בטלפון אחת לשבוע ולטבול במקווה. אותו חבר, אגב, לא התכוון כלל שרווח ילך רחוק כל-כך, והיום רווח הוא זה שמתפלל עליו שיחזור לדרך החסידות.
בהמשך היה רווח הולך לוותיקין בבית הכנסת בעין כרם הציורית, שם התגורר, ומחביא את הכיפה בכיס בבואו ובצאתו, מפחד עמיתים ועיתונאים שיפיצו את דבר התקרבותו לדת. ההחלטה ללכת בכיפה בקביעות נפלה לאחר שהרגיש שקיבל לכך אות מלמעלה: "יום אחד הייתי אמור לסקר אירוע בבית הנשיא. פתאום מתקשר אלי קווה שפרן מגלי צה"ל (כתב דתי) ואומר לי שאיבד את הכיפה שלו, ואולי יש לי במקרה כיפה רזרבית. אז אמרתי לעצמי שזה סימן שעלי להתחיל ללכת עם כיפה".
אירוע נוסף שקידם אותו בתהליך החזרה בתשובה היה בעת שהמתין עם מצלמה לרב דב ביגון, ראש 'מכון מאיר', וביקש לראיין אותו בעניין מסוים. "הוא קיבל אותי בחיוך, והחבר'ה שלי אמרו לו שכדאי שיטפל בי, כי אני שומר שבת. השארתי לו כרטיס ביקור והתחלתי ללמוד קצת במכון".
את הלימוד מיקד בהלכות שמירת הלשון, כי "הרגשתי שבזה אני צריך תיקון גדול, בגלל העבודה שלי". כשהגיע לעבודה בערוץ 2 עם כיפה, זכה אמנם לכמה הערות עוקצניות בנוסח 'באבא אורי', אך רוב חבריו דווקא חיזקו ועודדו אותו, והוא אף קיבל הודעות אלמוניות בביפר שבירכו אותו ב"יישר כוח, תמשיך כך". מנכ"ל חברת החדשות, שלום קיטל, התייחס לשינוי בסובלנות ראויה להערכה: "באתי אליו ואמרתי לו שמהיום אני לא יכול לעבוד בשבת. הוא אמר שאין בעיה, וגם התעניין אם מפריע לי שכתבות שלי ישודרו בשבת".
לא חששת מפני מחיר מקצועי שתצטרך לשלם בעקבות החזרה בתשובה?
"ידעתי שיש מחיר: אם אני לא מסקר אירועים בשבת, אני מפסיד זמן מסך יקר. בהתחלה זה עקץ אותי קצת, חשבתי שהקריירה שלי עלולה להיפגע, אבל אחר-כך היתה בי שלמות במחשבה שאני רוצה לחזור בתשובה שלמה. חיפשתי וביררתי עם עצמי כל הזמן מה העניין שלי בחיים – קריירה או תכלית. אז הבאתי עוד כתבה, אז מה? זו לא התכלית. לקח לי זמן לחשוב על זה, אבל ראיתי שאפשר באיזשהו אופן גם וגם".
מביאים את ה' למרקע
בסופו של דבר, הבחירה המוחלטת בחיים דתיים פיתחה בו תחושה עזה של צורך לברוח מערוץ 2. הוא התמנה לתפקיד יועץ התקשורת של שר הדתות דאז, אשר אוחנה. "ראיתי שם איך דברים מתנהלים מצדו השני של המתרס, אבל הרגשתי שאני יודע טוב יותר לשדר מאשר להיות בתפקיד הזה".
באותה תקופה החל בלימוד חסידות מדי בוקר, לימוד שנמשך עד היום, עם הרב חיים שלום דייטש, ראש כולל 'צמח צדק' בירושלים. "דווקא החסידות נתנה לי להבין שאני חייב לחזור לשדר בטלוויזיה, למרות שרעדתי מפחד מעצם המחשבה: איך אשפוך שוב דם של אנשים?"
איך מכוונת החסידות את האדם לעבוד דווקא בתקשורת?
"החסידות נותנת את החיות לנצל את הכישורים להפיץ את שמו יתברך. אדם יכול להיות עם כישורים, אבל אם לא ינצל אותם ייכנס לאנדרלמוסיה בתוך עצמו. על-פי החסידות אתה חייב לעשות מה שאתה יכול הכי טוב שאפשר, ולהפיץ את התורה. חזרתי לעבוד בתקשורת מתוך תחושת שליחות, ולא מתוך רצון לפתח קריירה כבעבר. וזה כולל גם את שיעורי התורה ובית הכנסת שברוך ה' פתחנו פה".
לאחר שהחליט לחזור לעיתונאות, פנה לערוץ הראשון וביקש לעבוד במחלקת הדת. "רציתי להראות את היהדות מזוויות שלא דיברו עליהן בתקשורת. להביא אייטמים מסקרנים מעולמה של היהדות, כמו טקס הטבת חלום, דמותו של הרב עדס, שיושב בישיבת השלום וחי את האבלות על החורבן יומיום, ארגון 'עצת נפש' שמסייע לאנשים בעלי נטיות הפוכות לחזור לחיים רגילים, ועוד. רציתי גם להראות את החרדים באופן שונה מהסטיגמה המקובלת ביחס אליהם".
תפקידו כולל הכנת כתבות מדי שבוע – כולל תחקירים, יציאה לשטח ועריכה – שמשודרות בתכנית 'הבית היהודי' במוצאי שבת. "מתגובות הקהל הרגשתי צימאון אדיר ליהדות", הוא מספר. "יחד עם שלומי גולדברג, המגיש, ושאר הצוות הנפלא של התכנית, גיבשנו קונספט שלפיו בכל תכנית דנים בנושא מסוים מכמה היבטים: הלכתי, חברתי, סיפור אנושי וכו'".
בין הנושאים שעלו לדיון היו החיים שאחרי המוות, רפואה אלטרנטיבית, עין הרע, ענייני שמות ועוד. בכתבות שהכין ל'מבט' היו בין השאר דיווח על לונה פארק חרדי בשם 'לונה גלאט', צילומים מתוך התוועדויות ח"י אלול בהילולת הבעש"ט וכתבה על היכרויות בעולם החרדי לרגל ט"ו באב: "רציתי שלא יראו בחדשות את הפאבים והבירות והנשיקה שמראים תמיד בט"ו באב".
הוא גם הוציא תחת ידו שני סרטים תיעודיים, האחד על חסידות חב"ד והרבי מליובאוויטש והשני על ארגון ברית מילה, שכלל סיפור ייחודי על זקן בן 84 שעבר ברית בביתו.
בדרך חזרה
באחד הסיורים הקבועים לקברות צדיקים שאליהם יוצאים עובדי הרשות, "היה אז עיכוב משכורות משמעותי. נכנסנו כולנו לציון של ר' יהודה בר עילאי, שידוע כסגולה לפרנסה. יצאנו מהתפילה שם בהרגשה טובה, ובדיוק צלצל הטלפון אצל אחת העובדות, והודיעו לה שהמשכורות ייכנסו בזמן"
גם בתפקידו הנוכחי מקפיד רווח על רף עיתונאי-מקצועי שבו חייב לעמוד כל אייטם שהוא משדר. יחד עם זה, מאחורי כל כתבה עומדת מטרה, ורצון להשפיע בהתאם להשקפת עולמו. "אני צמוד לפרמטר העיתונאי של 'חדש חשוב ומעניין'. אני מביא דברים שייכנסו לחדשות כי הם מעניינים. יחד עם זה, כשאני מביא למשל את סיפור התאונה שבה נפצעה קשה נכדתו של הרב בצרי, שזה מעניין, יחד עם קריאת הרבנים להיזהר בדרכים, זה בהחלט עושה משהו לצופים".
פרויקט מסקרן שעליו עובד רווח בימים אלו, לקראת חודש אלול, הוא שיחות על חשבון נפש עם דמויות שונות, חלקן מלב הבוהמה, שהחליטו לפתוח לעצמן צוהר אל היהדות. אחת מהן היא משה חיים, בעלה לשעבר של פנינה רוזנבלום, שמספר כיצד מאס בחיי הזוהר והחל להשקיע מזמנו בשיעורי תורה ובחינוך ילדיו על ברכי המסורת. נועה ירון, סלבריטאית לשעבר שחזרה אף היא בתשובה, שירתה בשעתו עם רווח בגלי צה"ל והופיעה בתכניתו.
לאור העיסוק שלך בנושא, יש לך הסבר לתופעת ההתחזקות של הסלבריטאים?
רווח מספר על ג'ודי ניר מוזס שלום, שסיפרה בתכנית הרדיו שלה כי היא עושה קידוש ומדליקה נרות שבת. הוא יודע לספר על אלי יצפאן שקשור לרבנים, פנינה רוזנבלום שהולכת לבקש ברכות ושחקנים אחרים שנראים מדי פעם בשיעורים וכדומה. "הרמב"ם כותב שעתידים בתי תיאטראות להפוך למקומות לימוד תורה. אני לא אומר שמיד כולם חוזרים בתשובה, אבל רואים שהם צמאים, משהו בפנים זועק. גם אני הרגשתי שהנשמה צועקת, משהו היה חסר".
אתה מרגיש שאתה מצליח להשפיע דרך העשייה העיתונאית שלך כיום?
"בחלק מהמקרים אני מרגיש שהשפעתי, אבל אף פעם אתה לא יודע איפה מילה או תמונה תשפיע. הרב שלי אמר שמספיק שאראה 60 שניות של 50 אלף איש רוקדים בחתונה של אדמו"ר – זה יכול להשפיע. החוכמה היא לא להיות מגויס, אלא להביא סיפור עיתונאי מעניין ושם להחדיר את האלוקות".
הוא מוסיף כי מהתגובות שמתקבלות לתכנית 'הבית היהודי', עולה כי קשת רחבה של צופים, מהציבור החרדי ועד תושבי רמת אביב, מושפעים מהכתבות בתכנית, כל אחד בהתאם לנישה המתאימה לו.
יש לך הרהורי חרטה על שהפסדת עמדה בכירה יותר לטובת משבצת שידור מצומצמת?
רווח משיב באמרה "איזהו עשיר? השמח בחלקו", ומוסיף: "אני לא מסתכל על מה שהיה בעבר. כרגע צריך לנצל כל דקת מסך ודרכה להשפיע כמה שניתן".
המערכת מכבדת
העבודה העיתונאית תחת מגבלות ההלכה, מתבטאת אצל רווח בהתייעצות צמודה עם המשפיע שלו, הרב דייטש, ועם רב הקהילה שלו ברמות, שם הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו, הרב אפרים בוגרד, בכל פעם שהוא נתקל בדילמה. מלבד זאת, יש לו כללים ברורים לגבי הכתבות שהוא מייצר, שאת חלקם העמיד כתנאי מוקדם לעבודתו בערוץ: "כלל ברזל אצלי הוא שכל עוד נושא לא קשור לרכילות וללשון הרע – אני ממשיך איתו. אני מוכן גם לעזור לאדם או קבוצה שנגרם להם עוול, אבל אני נמנע מלסקר תחום של פלילים וחשדות, כי זה כרוך בשפיכות דמים. גם כשביקשו ממני לעשות משאל רחוב על מושגים כמו בן גוריון וכד', אמרתי: 'מספיק שאדם אחד יהיה מובך כתוצאה מהמשאל – אני לא מוכן לשפוך את דמו'.
"כשיש עמידה על העקרונות הללו, מכבדים אותך, ויודעים שלמשימה הזו לא שולחים אותך. אני לא מודאג. פרנסה משמים, והבא ליטהר מסייעין בידו". הוא גם לא מדווח על מחלוקות בין רבנים, ואם מגיעה מרואיינת בלבוש לא צנוע, הוא מבקש בנועם שתתאים את הופעתה לצרכים הדתיים.
גם מול הממונים עליו הוא צריך לעתים לאזור כוחות על מנת להתמודד: "הגשתי תסריטים לתכניות. ממש לא פשוט להעביר כל הצעה שלי. זו עבודה קשה, אך צריך לעשות אותה. כך חונכתי, ש'יגעת ומצאת תאמין'. יש הסתייגויות מדברים שאני עושה, עוברים על כתבות שלי בשבע עיניים שלא יהיה בהן סממן של מיסיונריות. כבר התרגלתי. אסור גם שאגיד יותר מדי פעמים 'ברוך ה'' בכתבה".
אולם התוקף שבו ניחן במהלך שנות עבודתו משמש אותו גם היום: "בילדותי הושפעתי מאוד מאורי אבנרי, שאמר 'ללא מורא וללא משוא פנים'. השתמשתי בזה אז, והיום אני משתמש בזה בעניין של עבודת ה' ויראת ה'".
המעבר מגישה תקשורתית-חילונית להשקפה דתית גרם לו לעשות כמה 'תיקונים', כהגדרתו, לתפישות שלפיהן פעל בעבר.
למשל, תחושת האגו והגאווה המלווה את המקצוע, הומרה אצלו לתודעת שליחות: "כשאני צועד בדרך של תורה ומצוות, זה אומר גם לדעת לעשות את העבודה בצניעות ובענווה, ומצד שני לעמוד בתוקף על סיפורים שיכולים לעשות קידוש השם. יש עדיין את ההרגשה הזו של הצלחה אחרי סיפור טוב שהבאתי, אבל היא חולפת אחרי כמה שניות. כל סיפור שאני מקבל הוא בהשגחה פרטית. אין לי ביפר. כל מי שרוצה יכול להתקשר אלי לנייד".
מתקנים ביחס לארץ
תיקון מכיוון אחר הוא היחס לאנשי גוש קטיף והקשר לארץ ישראל בכלל. בתקופת עבודתו ככתב בדרום, כיסה את ההתרחשויות ברצועת עזה בצורה שעוינת את המתיישבים היהודים. "עם כל דקירה של חייל, פתחתי את המהדורה בזה שהמתנחלים נמצאים במקום לא להם, איך זה ששישה חיילים שומרים על שני אנשים. פעם אפילו חסמו אותי בכניסה לכפר דרום כששר הביטחון ביקר שם, התושבים החליטו להעניש אותי".
אחרי שחזר בתשובה הוזמן על-ידי הרב שמואל טל להתוועדות בישיבת 'תורת החיים', וכדי לספר את סיפורו. הכתבות שהכין לערוץ הראשון הפכו לכאלה שעוסקות במסירות הנפש של המתיישבים, התורה שמדברת על ארץ ישראל וגוש קטיף בתוכה והתבטאויות רבנים נגד מסירת חלקי ארץ ישראל. "הרגשתי חלק מהתיקון לעוינות שלי כלפיהם".
את התובנות החדשות שאליהן הגיע, הוא השתדל להנחיל גם לעמיתיו הדתיים: "לפני שסיוון רהב-מאיר התקבלה לערוץ 2 אמרתי לה: 'שום סיפור לא שווה אם שופכים את דמו של מישהו אחר. אסור שייווצר מצב של הצלחה מסחררת על חשבון הקב"ה.
ההיפך, זה צריך לשרת את הקב"ה".
מה דעתך על הכיוון שאותו מובילים אנשי התקשורת הדתיים המוכרים בברנז'ה?
"אני לא רוצה להעביר ביקורת, ואין לי על סמך מה", הוא מדגיש, "אבל אני יודע על כתבים, כמו ינון מגל בערוץ 10, שהביאו סוף סוף בצורה מאוזנת את הצד של המתיישבים, ואני קורא להם לא להתבייש. צריך להפיץ כמה שאפשר ענייני הלכה, אגדות חז"ל. עיתונאי ממולח יכול לעשות לקב"ה עבודה יפה"
תשובה מתוך המצוקה
סיור קצר במסדרונות ובמשרדים במתחם רשות השידור ברוממה מעיד כאלף עדים על המצב הכלכלי העגום אליו נקלעה הרשות. התלישות וחוסר הוודאות שבהן מצויים מאות עובדים גרמה, מבחינתו של רווח, לגילוי ניצוצות יהודיים חבויים: "המצב קשה מאוד, לכן מידת הביטחון בה' כאן היא ניסיון 'חבל על הזמן'. אבל האנשים פה, רבים מסורתיים, אומרים שהפרנסה משמים ומתחזקים בביטחון בה'".
סיפור מופלא בהקשר זה, מספר רווח, אירע באחד מהסיורים הקבועים לקברות צדיקים שאליהם יוצאים עובדי הרשות. "היה אז עיכוב משכורות משמעותי. נכנסנו כולנו לציון של ר' יהודה בר עילאי, שידוע כסגולה לפרנסה. יצאנו מהתפילה שם בהרגשה טובה, ובדיוק צלצל הטלפון אצל אחת העובדות, והודיעו לה שהמשכורות ייכנסו בזמן".
סיפור אחר התרחש בחנוכה, שבו בדרך כלל מודלקת חנוכייה בלובי של בניין הרדיו והטלוויזיה. "לפני שנתיים הביאו את החנוכייה לחדר של חיים יבין, ממש לפני מהדורת החדשות. הוא בירך בהתרגשות, והחל לספר על סבו, הרב קלוגר. אתה רואה את הניצוץ, לא יעזור כלום. אנשים אומרים שהם רחוקים מכל זה, אבל מסתבר שלא".
כלפי החושדים בו ב'מיסיונריות', מוצא רווח דרכים מקוריות לגרום להם לחשוף את האמת הפנימית שלהם. באחת הפעמים הוא ראה את אחת העובדות הוותיקות צועקת על שני חב"דניקים שהניחו תפילין לאנשים בכניסה לבניין. היא האשימה אותם בפרזיטיות וקראה להם להתגייס לצה"ל במקום זה. מאוחר יותר, פנה אליה רווח ואמר: "את בחיים לא תחזרי בתשובה. אני בכלל לא מנסה להחזיר אותך". במקום להסכים לדבריו, היא התנגדה בנחרצות: "איך אתה מדבר? יש לי סידור בבית, אני אומרת כל יום ברכות השחר. אולי בעצם אתה רוצה להסביר לי אותן?"
רווח בהחלט לא רואה את עצמו כ'מיסיונר', אולם הוא פועל מתוך תחושת שליחות במעוז החילוני שבו הוא עובד: "חד-משמעית, לא באתי לתקן ולחנך אף אחד. באתי בזכות הכוחות שקיבלתי מהרבי, כשליח להדליק את נר החסידות בטלוויזיה. בעזרת הגיבוי שאני מקבל מהמנהלים, אנחנו מביאים סיפורים מעניינים שעוברים מסך, ודרך הסיפורים אנשים מתקרבים לאלוקות. והכול בנועם".
מצלמות בבית המקדש
אתה חושב שניתן ליצור תקשורת איכותית ונקייה?
"זו עבודה של זמן, דרוש תהליך. אם רוצים ונצמדים להלכה ולתורה, ה' יפלס דרך לתקשורת טובה ונקייה. בכל יום כשאני חוזר הביתה אני שואל את עצמי אם עשיתי היום את מה שהייתי צריך לעשות".
מה החזון שלך לגבי כיצד צריכה התקשורת להיראות?
"לנצל את הטלוויזיה והמצלמות כדי להפיץ תורה. לדעת לטפל בדברים כך שיביאו תועלת לציבור ולא שפיכות דמים. להכין את כל המצלמות לגאולה, כך שיהיו לנו ניידות שידור בבית המקדש, בדוכן שבו ישירו הלוויים, בשוק הקורבנות, בריקודים בכניסה לירושלים ובשמחה בכל ערי הארץ. תהיה עבודה קשה אז, אבל זו המטרה שלנו, להכין הכול בשביל זה".
יש לך תכניות להתקדם בעתיד לעמדה משפיעה יותר בתקשורת?
"מצד אחד אני חוזר ואומר: 'איזהו עשיר השמח בחלקו'. מצד שני תמיד יש שאיפה להפיץ יותר את האור. אני מקווה שתהיה לי תכנית משלי. יש לי הרבה רעיונות, ואני די חולני בלהגשים את הרעיונות שלי", הוא מתוודה בחיוך, "ועל אחת כמה וכמה כשזה קשור בקדושה. הפסוק אומר 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'. יש תכניות וחלומות, אבל בינתיים השליחות שלי היא כאן".
לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
4 תגובות
1.
אורי שכחת משהו!!!
כ"ח אב ה׳תשס״ז
לא הזכרת את היהודי חסידי שסיפרת עליו בהזדמנויות שקאות יותר - שבמשך כשנתיים למד איתך "במחתרת" - עד שהגעת לאן שצריך כולל במשרד הדתות והלאה !!!
ידידיך מרמות - ירושלים
ידידיך מרמות - ירושלים
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
כל אחד והשליחות שלו
כ"ט אב ה׳תשס״ז
לקח אותך לתפילות מעריב במאה שערים.
סיפר לך דברים טובים על חסידות חב"ד.
ושמחתי לראות אותו,בברית של הבן שלך.
כל הכבוד ל י.ל
סיפר לך דברים טובים על חסידות חב"ד.
ושמחתי לראות אותו,בברית של הבן שלך.
כל הכבוד ל י.ל
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
3.
רב אורי רווח
כ"ט אב ה׳תשס״ז
עלה והצלח מאחלים משפחת נחמני מבאר שבע
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
4.
חזרה
א' אלול ה׳תשס״ז
איני זוכרת בשם מי נאמרו הדברים אבל חשוב לספר לכל אחד מעמיתך כי הדרך במורד מוליכה מטה מטה ואילו הדרך במעלה ההר אמנם קשה במקצת אך היא מולכה מעלה מעלה וד"ל ומי שקשור למעלה לעולם אינו נופל למטה בהצלחה רבה ומופלגה בטוב הנראה והנגלה
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
