רבבות יהודים עוברים מדי יום ביומו ליד בית-חב"ד שבתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. הם פוגשים שם יהודי מבוגר, עטור זקן לבן, המציע לעוברים ושבים להניח תפילין. רבים אומרים שאינם יכולים לסרב לו, גם אם הם ממהרים. על משמרתו זו הוא עומד זה למעלה מעשור, מאז יצא לגמלאות.

ר' יעקב לפקיבקר, תושב בני-ברק, שנכנס זה עתה לשנתו השמונים, נושא עמו סיפור מיוחד ומופלא, הקשור לצדיק והמקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש), שיום הסתלקותו חל בכ' במנחם-אב. ר' יעקב הוא יהודי צנוע, הבורח מן הפרסום. בקושי רב הצלחנו לחלץ מפיו את עיקרו של הסיפור, ואת שאר הפרטים דלינו מרעייתו, הגב' שרה, ומבני-משפחה אחרים.


שבע שנים בסיביר

זה היה בשנת תשכ"ט. ר' יעקב ורעייתו נותרו אחרונים מכל בני-משפחתם מאחורי מסך הברזל. פעמים רבות הגישו בקשות לצאת מברית-המועצות, ונענו בסירוב. אחת הסיבות לסירוב המוחלט הייתה העובדה שר' יעקב 'זכה' להיאסר על-ידי השלטון הקומוניסטי ובילה שבע שנים קשות ומרות בסיביר.

הם התגוררו אז בטשקנט שבאוזבקיסטן, עם שלושה ילדים (עוד ארבעה נולדו בארץ). מספרת שרה: "מדי מחצית השנה הגשנו בקשה חוזרת, ושוב ושוב נענינו בסירוב. הבהירו לנו שאין סיכוי שנקבל היתר יציאה, אבל המחשבה שנגזר עלינו להישאר ברוסיה הייתה קשה מנשוא, ולכן הגשנו עוד ועוד בקשות. בחודש אדר תשכ"ט הגשנו עוד בקשה, אבל היינו נואשים למדיי".


תפילה על הציון

לר' יעקב היה ידיד, ר' יוסף נימוטין שמו. הוא זכה לשמש את רבי לוי-יצחק שניאורסון בהיותו באלמה-אטה, ולאחר מכן השגיח על קברו. "הכרתי אותו מצ'רנוביץ, שאליה הגעתי לאחר שחרורי", מספר ר' יעקב. "באותו זמן התגורר ר' יוסף בצ'רנוביץ, ואני לנתי בביתו זמן-מה. התיידדנו מאוד. לאחר מכן הוא חזר לאלמה-אטה, אך מפעם לפעם היה מגיע לטשקנט והיינו נפגשים".

פתאום צץ רעיון במוחו של ר' יעקב: הוא התקשר בטלפון לידידו, ר' יוסף, וביקשו להניח 'פדיון-נפש' על ציון קברו של רבי לוי-יצחק ולעורר רחמים עליו ועל משפחתו, שיזכו לצאת מרוסיה ולהגיע לארץ-ישראל. ר' יוסף הבטיח לו למלא את בקשתו ולהתפלל בעבורו.


"הם עומדים לצאת"

למחרת התקשר ר' יוסף לחברו ואמר: "עשיתי כבקשתך, והלכתי להתפלל בעבורכם בציון. כשיצאתי מהציון הקדוש – התעלפתי". ר' יעקב תמה לפשר ההתעלפות ור' יוסף השיב: "בעומדי בציון הייתה לי הרגשה שהבקשה נתקבלה. הדבר ריגש אותי מאוד, וכאשר יצאתי מהמקום וחשבתי שהנה, אתם עומדים לצאת מאחורי מסך הברזל, ואני אאבד את אחד מאחרוני ידידיי שעוד נותרו כאן – התעלפתי!".

בדיוק באותו זמן ביקשה אחותו של ר' יעקב, הגב' טייבל ליפסקר, שהתגוררה בארה"ב, לשלוח לאחיה חבילה. היא כתבה על כך לרבי מליובאוויטש. למרבה תדהמתה השיב לה הרבי: "אין צורך, הם כבר עומדים לצאת משם". הדבר היה פלאי לחלוטין, שכן מהשלטונות עדיין לא נתקבלה שום תגובה, ולכאורה לא היה להם שום סיכוי לצאת. אולם לא חלפו ימים רבים ומשפחת לפקיבקר קיבלה את ההיתר ויצאה מעמק הבכא.