עפ"י ליקוטי תורה וליקוטי שיחות דברים חלק ט' שיחה ג' ותורת מנחם חלק ד' תשמ"ז
החזון המשולש
רבקה ערנטרוי

אדם צופה ומביט וחוזה... מה עומד מול עיניו, קרעים של לבוש הדור או בגד מפואר ומרהיב ומצטיין בשלמותו? הכלום, נגלה לפניו הבית השלישי על כל הדרו ופארו הנשגבים? המתקשר הוא בחזון מתוך עצם נשמתו? האם מדבר על ליבו כול הרחש הזה? האם חדור הוא באותם רגשות השתוקקות וכיסופים אל ההדר הזה?

"אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי"(ברכות ג,א). הוא כרוז יומיומי. השומע הוא בת קול זו המנהמת כיונה ומעוררת אותו לחזור בתשובה?

המציאות החומרית שלו ,אכן, מעלימה ומסתירה על הצלילות שבגילוים רוחניים אלה, ואולם כשאוחזים בו הרהורי תשובה, הם צצים ועולים בשל אותה בת קול...

"אע"ג דאיהו לא חזי, מזלי' חזי"(מגילה ג, א) (אעפ"י שהוא אינו רואה, מזלו בשרשו רואה).

רק חלק מזעיר מנשמתו חודר לגופו, ומתוך מגבלות כלי זה האוחז בנשמתו, חולשת תצפיתו ע"פ העולם ולכן חלשה היא מאוד, מצומצמת ומוגבלת.

שאר הנשמה שלו מקיפה אותו. ככול שהיא מנוטרלת מתחושה עצמית וחשה באלוקות במידה רבה יותר- שוכנת היא ברבדים הרוחניים והגבוהים יותר. ראשיתה בעולם האצילות. זוהי הנשמה הטהורה. אין היא חשה בישותה כלל וכול עצמותה אומרת אלוקות היות ובעולם האצילות אין עליה מסכים מעלימים ומערפילים, אך בעוצמה כזו של צלילות, היא אינה יכולה לחדור לגוף לבל תכלה אותו ואולם משם היא עוברת את מסך הבריאה המאפיל עליה קמעה והגורם להתעבות מה במהותה.

(אתה בראתה) משם היא ממשיכה דרך מסך היצירה ומוחשותה בישותה נעשית רבה יותר ותפיסתה בה' מתמעטת,(אתה יצרתה) עד שהעולם האחרון, המצמצם ומגביל ביותר הוא עולם העשיה. (אתה נפחתה) באופן של נפיחה בעוצמה היא חודרת לגוף שתתיישב בו ולא תסתלק ממנו.

ככול שהאדם טהור יותר,זך ועדין, הוא מסוגל לקלוט מסרים צלולים יותר וביתר בהירות, וגם באותן עיתות של עבודת הנפש כשאוחזים אותו מאווים להתרומם והתעלות בעבודת הקודש ובהקרבת קרבנות כדי להתקרב, (קרבן) מתעדנת אז חזותו והוא קולט..

הרהורי התשובה שצפים ועולים בו, הם תוצאה של הדים שעולים ובוקעים ונמשכים אליו משרש נשמתו בעולם האצילות. שם היא שומעת את נהמת בת הקול של הכרוז היומי ושם היא צופה בעת מן העיתות בביהמ"ק השלישי...ואולם לכרוז הזה לרוב אין קשר עם מרבית בני האדם, משום שהוא נמשך בשל התעוררות עליונה של ה', וכשהאדם אינו מעורה בהתעוררות מלמעלה זו ואינו לוקח חלק בכול כיוון שהוא בנידון, אין הרשמים של הכרוז נותנים בו אותותיהם.

משורש נשמתו בעולם האצילות, ממזלו –נוזלת לו הארה זו... וכך מבארים חז"ל כי הוא אינו חוזה אך מזלו חוזה. וממש כמו שהמטה הנובע מהשורש נ.ט.ה מטה אליו את מזלו וכמו כוכב הדורך-{שביט} וניצוצות ממנו ניתזים לעולם והם מהווים סמל להמשכה לכל אחד משורש נשמתו ומזלו בעליונים, כך ממשיך אליו מזלו הארה מהעליונים עד שאפילו הריקנים ופושעי ישראל חשים בקדושת השבת מבעד ללבוש הגוף העוטה על הקודש..

את ההחזון של ביהמ"ק השלישי מראין לו בשבת שלפני החורבן כדברי ר' הילל פאריטשער בשם הרב מבארדיטשוב במגמה לעורר אותו ללכת בדרך הישר לבל יסור ממנה..

את הרעיון הזה ממחיש ר' הילל פאריטשער במשל של אב שתפר לבנו בגד נאה ומפואר. הבן לא נזהר וקרע את הלבוש לגזרים. האב תפר לו לבוש נוסף, אף הוא נאה והדור, אך הבן חזר וקרע את הבגד. הפעם , שוב תפר האב בגד מרהיב ביופיו לבנו, אך לא נאות עוד לתיתו לבן ללובשו, ורק לעיתים רחוקות מראה לו האב את הבגד המיוחל שהבן משתוקק לו כ"כ ומוסיף שאם ילך הבן בדרך הישר, כי אז יואיל למוסרו לבנו הנכסף...

הכיצד תואם משל זה את התגלמות החזון של ביהמ"ק השלישי בשבת חזון הסמוכה לתשעה באב??

בית המקדש הראשון נחרב בעטים של חטאי העם. ביהמ"ק השני גם הוא חרב בגלל עוונותיהם, ואולם בשלישי יזכה העם כשילך בדרך הישר מבלי לסור ממנה עוד.

"הבגד" הזה תפור לנו בשמים וה' מראה לנו אותו בחזון של הבית השלישי לפרקים ידועים ורחוקים, כדברי הפאריטשער, אחת לשנה. האם מעורר בנו החזון געגועים וכיסופים לבית השלישי? האם יעורר הוא אותנו לשוב וללכת בדרך הישר עד שהרגל זה יהפך לטבענו??

ר' הילל פאריטשער מתבטא בביטוי "מרחוק" המקביל לצורת ראיה שהיא חזון. יש כאן תצפית לעתיד (כמו תחזית מזג האוויר לשעות הצפויות..) ויש כאן מראה שהוא נקלט ע"י רוחנו (ולא מראית של עינינו) והוא בא לעיתים נדירות, אחת לשנה, כשהמזל למעלה , רואה, ולמרות המרחק, כשישנם כאלו שאינם מודעים לחזון זה, אך בכול זאת, מבארת החסידות, פועל בם החזון באופן עמוק ופנימי. (על הגוף שלהם ועל הנפש הבהמית) ומעורר בם ניצנים ותחילה של הרהורי תשובה וזיקים לילך בדרך הישרה.

כדי לתת לחזון זה משמעות ממשית יותר שהיא גלויה ופנימית, גילו זאת משמיים ופרסמו זאת לכול אחד ואחד בתקופה של אותם ימים המתקרבים לביאתו של המשיח, במגמה שהאדם יתבונן בדבר ויתעמק בו, וכך יהיה לחזון זה השלכה עצומה ביותר בפנימיותו של האדם.

בימי המיצרים, אכן, לומד היהודי ומתעמק בהלכות בית הבחירה, במראהו ובתבנית כליו, והחסידות מבארת את התכנים הנשגבים הנסתרים מאחורי לתופעות הלוקחות חלק בתהליך עבודת ביהמ"ק ובעובדות המשתקפות בעול הכרוך בו ואולם הבית השלישי שונה למעלותא מהקודמים לו.הכיצד??

מה מאפיין את הבית השלישי ומייחד אותו על קודמיו? כיצד משתקפת יחודיות זו של ביהמ"ק השלישי בתחושותינו אנו, כשאנו חוזים בו בשבת הסמוכה לחורבן, בהיותנו משתוקקים כ"כ ומצפים אליו במאוד?

קיימות בביהמ"ק השלישי מעלותיהם של ביהמ"ק הראשון והשני, וגם כשהן מתמזגות ביניהן והופכות לתפארת אחת ולהרמוניה של שלמות נדירה. זהו חזון משולש, המשקף שלושה כיוונים יחדיו ושהיהודי עשוי לחוות בשבת חזון. מחזה זה הוא רואה ואינה דומה שמיעה לראיה, היות ובשמיעה האדם אינו משוכנע בוודאות באמיתת העובדה שהוא שמע, והוא עדיין מקשה עליה, בעוד ראיה היא הוכחה חותכת וברורה שאין עליה עוררין!

והוא חוזה כי "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב,ט) היות ובית זה עשוי הוא ע"י הקב"ה ולכן יש לו תוקף של נצחיות, כן יש לחזון שלו מוטיב של נצחיות!

ובבוקרו של שבת חזון כשנשמת היהודי חוזרת לתוכי נפשו הבהמית לאחר שנת הלילה, היא שחה לה על הרשמים שהיא חוותה בעליונים לאחר שנקשרה במקור נשמתה, בנשמה הטהורה, והיא זו שהעבירה אליה מסרים מהעליונים, (היות ותשתית תצפיתה אינה לוטה במסווים של גורמים מעכבים).

ה"מודה אני" של בוקר זה שנאמר ע"י הנפש הבהמית מהול עתה בחיות מחודשת, היות והיהודי ראה בחזונו את ביהמ"ק השלישי!!

"מודה אני שהחזרת בי נשמתי" אומרת הנפש הבהמית לאחר ששבה אליה הנשמה מהשמיים. הדבר הזה מעורר בה רגשות של הודאה על האמת כי העולם כולו מול גדולתו יתברך אינו תופס כול ערך לכשעצמו, ואולם, מאידך, עולם זה מכוון להיות כלי ומשכן לכבוד ה'. והנפש הבהמית מתעוררת עתה בתנועה של מעלין בקודש, ביתר שאת וביתר עוז ובתנועה של באין ערוך מול מצבה הרוחני שקדם לחזון.

כיצד ניתן לראות בחזון הבית השלישי הרמוניה משולשת הממזגת בתוכה את מעלותיהם של בתי המקדש שקדמו לו?

הבית הראשון המשיך את אור ה' בקו של חסד המכוון למידתו של אברהם. המקור האלוקי ממנו נמשך האור בבית ראשון הוא רם ונשגב מאוד. מה ,אפוא. נעדר וחסר כאן?
חסרה כאן התחברות פנימית וחזקה של המקבל עם האור. חסרה כאן עבודת היהודי בהזדככותו ולכן אין האור מתחבר עם מציאות היהודי ונהפך לחלק ממנו.קיים כאן הפסק וניתוק בין האור והמקבל.

הבית השני קם לאחר החורבן והוא עורר את העם לחזור בתשובה. כיוון כזה מקביל לקו הגבורה ומסירות הנפש של יצחק, זהו מצב של התרוממות הנפש והזדככותה. אם כן, מה חסר פה מן השלמות?

ההתעוררות הזו נמשכת מתוך עולמו של היהודי והוא נשלט ע"י כלי מדידה והגבלה טבעיים ולכן מגביל הדבר את עוצמת האור שנמשך אליהם .

הבית השלישי כולל המשכה של אור אלוקי מרמה של שיא ואור זה נקלט ומתחבר עם היהודי. הכיצד? מה ארע לכלי התפיסה שלנו המדודים והמוגבלים? ומה גורם שהאור ימשך מעצמותו יתברך? כיצד מתקבלת הרמוניה זו ומסתברת אצלנו בשבת חזון?

ביהמ"ק השלישי מקביל למידת התפארת של יעקוב. הוא מסמל הרמוניה של אור העצמות המשתקף באות הי' של שמו. (יעקוב) אור זה במקביל לאברהם משתפל עד לאותו חלק נמוך ביותר בעולם והתואם את המשך שמו של יעקוב. (עקב) היות ויש פה תנועה של קו יצחק בהתעוררות של נפש ובהזדככותה וכשהיא מתרוממת ומתעלה היא מתחברת עם אור השפע הנמשך אליה.ההתחברות הזו מתבטאת בעובדה שהיהודי חש את האור בכליו והעריך אותו יותר מתקופת הבית הראשון.

קו זה של יעקוב מאפיין בריח תיכון. בריח זה עובר בתוכם ובפנימיותם של קרשים, מבעד לנקב חלול בתוכם, וכך מחברם הבריח לדופן אחת. היציבות של דופן זו אותה מחבר הבריח התיכון, איתנה יותר מזו שבריח חיצוני מחבר את קרשיה . הבריח הוא סמל לאור המגיע מרמת הי'(של שם ה') המשתפל לעקב, עד לרמה הנשפלת ביותר, אך ההתקשרות פה, היא עמוקה מאוד ופנימית וכול מה שחדור בו וממלא אותו בתוך עולמו האישי והקרוב אליו הוא אך ורק אור ה'. מה אכן יגרום לטשטוש ההגבלה והמדידה של כלי התפיסה בבית המקדש השלישי???

העובדה שאת הבית הזה יבנה ה' בעצמו, וכמו שהזוהר מכנה אותו: "בניינא דקוב"ה איהו ולא אחרא"

מקנה לו נצחיות ואמת בסמל של יעקוב (תיתן אמת ליעקוב) שאין בה אכזבה של כזב ושל הפסק כנחל האכזב, שזרימתו פוסקת. כך יהיה הבניין הזה נצחי ובלי גבול והוא ימשיך את אור העצמות שיטשטש ויקרע את כול הגבולות וכלי המדידה המגבילים, ואור ה' האין סוף יתאחד עם הגבול שלמטה וישלול אותו כליל. זוהי ה סיבה שלבית המקדש השלישי יהיה קיום נצחי, היות וגבולות של זמן בעולם לא יגבילו אותו.

בשבת חזון, כשמראין לאדם את ביהמ"ק השלישי שהוא נצחי ועומד למעלה מהגבלה, נשללים גם הגבלותיו של היהודי למטה. גופו ונפשו הבהמית נעדרים עתה יכולת לגרום לשינויים מגבילים,כך שגם הם יחושו זיקה עזה ללכת בדרך הישר וחלילה לסור ממנה עד כי נוהג זה יהפך להרגל.

בשבת חזון קוראים בפרשת השבוע את פרשת דברים. הפרשה כוללת בתוכה מוסר ותוכחה ועל כך אף רומז השם של ספר דברים שעניינו דיבור שהוא קשה ביחס לאמירה. תוכחה זו מעוררת לתשובה, שכיוונה נע מלמטה למעלה בסמל של ביהמ"ק השני בקו של יצחק.

ספר דברים מכונה משנה תורה ומציאותו של משה משתקפת בו באופן שמסר משה את הדברים לעם, כאילו הוא מסרם מפי עצמו במקביל ארבעת החומשים הקודמים לו והמסמלים את המשכת ה' מלמעלה למטה בקו חסד של אברהם.

אחת הסיבות שבשלה מורים לנו את ביהמ"ק בשבת חזון, היא היות ואז נוצר החיבור בין קו החסד של ארבעת החומשים הראשונים עם קו של גבורה וחזרה בתשובה בשל התוכחה של פרשת דברים, ובשל סמל של דיבור שהוא קשה, ובשל חומש שנמסר ע"י משה ודמותו משתקפת בהתחברות שני הקווים מכשירה את הבסיס לקראת החזון בביהמ"ק השלישי.

גם בהפטרה של פרשת דברים, שנלקחה מפרק א' בישעיהו והפותחת במילים :"חזון ישעיהו בן אמוץ" בולטת התוכחה והמעוררת לתשובה כפי שהדבר משתקף מהפסוק החותם את הפרק: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה"

זוהי גאולת הנשמה המכונה ציון, היות והיא מסמנת ומציינת במהותה את האור האלוקי, (וזוהי הסיבה שעם ישראל מכונה ציון, היות וע"י קיום המצוות, הם מהווים סימן וציון לאור ה' שיתגלה ויתגלם בימות המשיח.)

הנשמה זקוקה לפדות על אף שאינה זקוקה לתיקון,היות ושמא לא השלימה את יעודה בעולם, היא נמצאת בשביה אצל הגוף. ע"י לימוד תורה שכיוונו נע מלמעלה למטה תיתכן הפדות משבי זה.

"ושביה בצדקה" השובה הוא הגוף וע"י כיוון שנע מלמטה למעלה בנתינה צדקה השקולה כנגד כל המצוות נגאל הגוף.

במחלוקת של שר המים, שהוא מיכאל, שקוו הוא קו של חסד עם גבריאל, מלאך הגבורה, כיצד יבוא המשיח, טען כל צד שהמשיח יבוא לפי המידה שלו. המלאך מיכאל טען שהמשיח יבוא כשאור ה' אין סוף ימשך לארץ, אזי כולם יקלטו את האור ויתבטלו לו. לעומתו טען המלאך גבריאל, שביאת המשיח מותנה בעבודת התשובה של התחתונים שכיוונה נע מלמטה למעלה.

"כדין וכדין" היתה תשובת הבורא. היות ובכול קו בולטת מעלתו, אך הוא נעדר שלמות. בקו החסד בלבד, אין התחברות של הכלי, כי אין כאן התעוררות של גבורה והזדככות, ואולם בקו של גבורה יש התעלות, אך יש גבול עד כמה מסוגל האדם להתעלות בעצמו.

השלמות מתבטאת כששני הקווים מתמזגים יחדיו.

בשבת חזון, כשנחזה בביהמ"ק השלישי, הבה נישא תפילה, שהלשון של עתיד ב"תחזינה עינינו" ושל "ציון במשפט תיפדה" יהפכו ללשון עבר, משום החיפזון ומהירות הבזק של ביאת הגאולה.