ביום חמישי ר"ח תמוז הודיעו לכ"ק אדמו"ר הריי"צ כי הוא משוחרר ממאסרו וכי הוא ישלח לגלות שלוש שנים לעיר קוסטרמה.

"מתי אגיע לקוסטרמה?", שאל הרבי. "ביום השבת!", ענו לו הסוהרים. "לא אסע ולא אצא מבית הסוהר!", אמר להם הרבי.

וכך כותב אדמו"ר הריי"צ: "באותו יום התראתי, מבין סורגי בית הסוהר, עם חתני הרמ"ש [כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו] ועם חתני הרש"ג, וצעקתי אליהם מעבר לסורגים: 'תראו ותשתדלו שלא אצטרך לנסוע בשבת קודש!'. לפועל לאחר השתדלות, אכן לא נסעתי בשבת, ונשארתי ב'שפאלערקע' עד יום ראשון ג' תמוז, וביום ראשון בערב נסעתי לקוסטרמא".

המאסר נמשך שמונה עשר יום, אחת עשרה שעות וחמש עשרה דקות. שלושה שבתות היה הרבי בשפאלערקע: שלח, קרח וחוקת.

ביום ראשון ג' בתמוז בשעה שתיים בצהריים יצא הרבי מבית הסוהר. בשעה שמונה בערב היה עליו להתייצב בתחנת הרכבת שתקח אותו לקוסטרמה. לפני שנשלח לגלות ניתנה לו רשות לשהות בביתו במשך שש שעות.

לנסיעתו לקוסטרמה הצטרפו אליו בתו הרבנית חי'ה מושקא, חתנו הרש"ג והחסיד ר' אלי' חיים אלטהויז. בתחנת הרכבת התאספו חסידים רבים להפרד מהרבי. לפני שנכנס לרכבת אמר הרבי את שיחתו הידועה "ידעו נא כל העמים... כי רק גופותינו נמסרו לגלות... ואילו נשמותינו לא נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות..".

ביום שני ד' תמוז, בשעה שבע בערב הגיע הרב י לקוסטרמה. שם חיכה לו החסיד ר' מיכאל דבורקין, שנסע לשם ימים ספורים לפני כן להכין מקום לרבי.

סופם המר של נחמנסון ולולב

שני אנשי ה"יבסקציה", נחמנסון ולולב, בני החסידים, שעצרו את הרבי ומאוחר יותר חקרו אותו באכזריות, נענשו משמים זמן קצר לאחר שחרורו של הרבי: אחד מהם טבע בנהר הנייבה העובר בפטרבורג ואילו השני הוצא להורג ע"י הג.פ.או. שאותה שירת בנאמנות.