על כן יאמרו המושלים בואו חשבון...(חוקת כא, כז)

מי הם המושלים? הכלום, נושאים הם משלים או שמא מושלים המה ביד רמה? מהם אומרים ומהי המגמה של חשבון זה?( הכלום, עורכים כאן חשבון נפש?) מהו איפוא הרקע לפסוק זה וכיצד רואה בו החסידות משל לדרכי עבודת ה' של היהודי?

במסעותם של בנ"י במדבר, הם פנו לסיחון, מלך האמורי, בבקשה לעבור דרך ארצו. הוא לא נאות להם, היות ובשל היותו העז מכל ארצות כנען, הוא התחייב להם תחת מס שהעלו לו, לגונן עליהם מגייסות , שלא יעברו דרכם.

הקב"ה לא רצה להטריח את העם בתהליכים מפרכים של הבאת כל עיר ועיר של ארץ האמורי במצור, לכן נתן ה' בלב כל אנשי המלחמה של ארץ סיחון את הרעיון לצאת מעיירותיהם למלחמה על בנ"י ןלהתקבץ במקום אחד, שם נפלו גבורי החיל של ארץ האמורי, כשהם מותירים אחריהם ערים נטושות מאיש,מלבד נשים וטף, וכך עלה ביד עם ישראל לכבוש עם עצום כ"כ ומלך נועז בקלות שכזו.

בנ"י התיישבו בעיר חשבון שבארץ האמורי, ובערים סביבותיה. בעבר השתייכה העיר למלכות מואב. סיחון נתקשה לכבוש עיר זו ופנה אל בלעם שיואיל לקלל את המקום תמורת שכר.

"על-כן יאמרו המושלים באו חשבון"...המושלים המה נושאי המשל והם בלעם ובעור, לדברי רשי (כא, כז) יוצאים בקריאה לסיחון : "באו חשבון"...הם מעודדים אותו"תיבנה ותכונן עיר סיחון כי אש יצאה מחשבון (משכבשה סיחון) להבה מקרית סיחון אכלה את ער (עיר במואב) בעלי במות ארנון.."(חשבון לא חרבה אך היא עברה מידי מואב לחסותו של סיחון, ובכך,אפוא, נוסד המכון והבסיס שלה,וזה היה בנינה!

כיצד רואה החסידות את המונחים הבאים: מושלים, חשבון, סיחון, אש, להבה, ער וארנון?? כיצד משתלבים מונחים אלו ביניהם כחוליות,הבונות חטיבה אחת ומאוחדת, ואשר בתוכה מתמזגים היעד שבעבודת ה' של היהודי והגורמים השונים המעורים בה? מהו הנמשל המסתתר מאחורי לבניתה של סיחון ומהו הקשר של רעיון זה עם האש והלהבה? מהו ההבדל בינותם???

****

חשבון מסמל עניין של מדידה וקצבה. יש כאן חלוקה של תכולה מסוימת, כשכל גוף מקבל את שיעורו הקצוב לו.

האור האלוקי, המחיה את העולם, נמדד לכל גוף בהתאם לכלי התפיסה שלו. ככל שהגוף בטל יותר והוא חש את ישותו פחות מזולתו, אזי כשיר בית קיבולו לקלוט אור רב יותר ועצום מאותו גוף של "יש" החש את מציאותו ביתר דרגה. העולמות העליונים רוחניים יותר, זכים יותר וצלולים יותר והאור האלוקי הממלא אותם הוא לאין ערוך ביחס לתכולה שקולטים העולמות התחתונים, המגושמים יותר והגסים יחסית.

משל הוא לבוש,המסתיר ומעלים על רעיון מופשט, כדי שתתאפשר הבנתו של העניין. מושל הוא האלוקים המכוסה ומלובש בתורה, המכונה המשל הקדמוני. הוא המחשב בהתאם לקו המדידה כמה חיות של אור אלוקי יקבל כל עולם.

המושלים הם גם אלה שמושלים ברוחם וביצרם, והמה מהווים סמל לגיבור הכובש את יצרו ומושל ברוחו...יש כאן דמות של שאר נפש,השובר ומכניע את לבבו, לבל יטה אחר התאוות... (אפילו במחשבה ובהרהור בעלמא) הוא אף זהיר שלא יתבונן באתרים שאליהם הכוונה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם..." מושל זה יודע לקדש עצמו במותר לו.. אכילתו נעשית מתוך רגש של התעדנות..וכשהוא עוסק במשא ומתן, הוא אינו להוט כ"כ...

מושל זה עורך את חשבונו של עולם וחוקר את המגמה שבירידת הנשמה לעולם. הרי בהיותה למעלה בעולמות העליונים, הוא דורש, הכלום, לא יכלה להשיג שם אור רב יותר ונעלה מהאופן שהיא משיגה בעולמות התחתונים? שם הולך האור, מצטמצם ומתמעט בהתאם לקו המדידה,שם מתהווים העולמות בהגבלה והגשמה מוחלטת בשל בחינת עוצם ההסתר ומיעוט האור...

ומושל זה שעורך את חשבונו של עולם,יודע שבעבודת התורה והמצוות שלו, הוא עשוי להמשיך (ולהוסיף) לעולמות אור שהוא למעלה מקו המדידה ולמעלה מההשתלשלות. אור זה אינו ממלא את העולם אך הוא מקיף אותו בשווה ואינו מצטמצם.. זוהי,אפוא, המגמה של ירידת הנשמה לגוף, כי רק בעולם המעשי מתאפשרת עבודתו של היהודי בדרך קיום המצוות לפועל, והיא זו שממשיכה לעולם אור שמתנשא מעלי האור שמבחינת חשבונו של עולם.(אור ממלא)

ע"י מצוות עשה ממשיך היהודי ומוסיף אור לעולם ברמה הנעלית על האור הנמשך במדידה ובמשורה. ע"י מצוות לא תעשה, גורם היהודי, שהקליפות והחיצונים יפרדו מהעולם!

והרי ככל שהאור יורד מטה יותר ומצטמצם ע"י הגבורות, כן גוברים כחות הסטרא האחרא והיונקים מהאור, הם הגורמים לעיוות בעוה"ז.ובעטים מתעוללים המקרים השליליים למינהם...

כאשר אדם שובר את תאוותיו ומכניע אותם, הוא קורע את המסך והקליפה המסתיר על אור ה' בהצטמצמותו לתחתונים והאור הבוקע משם הוא עצום ורב מאותה רמה של אור שהוסתרה פה עד כה, היות ומתרחש כאן מצב של אור חוזר, כי יש פה התעוררות וצמאון עזים להתחבר עם ה', וזה מגביר עוד את האור...כי ככל שהכלי דרוך יותר,משתוקק יותר, הוא ממשיך אליו עוצמה עזה יותר...זהו אור מהעלם העצמות!

תבנה ותכונן עיר סיחון

סיחון הוא סמל לתפילה הנעשית ע"י שיחה (סיכון) בחשאי ובלאט והיא גורמת להסכה (סיחון) והטית השכינה ממקורה באור העצמות שתומשך לתחתונים. יש כאן הגיה של אותיות התפילה הגורמות להסכה והעתקה של אותיות הקודש במקורן לעולם המעשי, ובכך מוסיפים על החשבון הקצוב. האותיות בונות מילים ומכוננות אותם,ממש כמו שאבנים בונות בית, ומהרבה בתים נכונה עיר.(גם המילה שוחה במים, (סיכון) מורה על העתקה של גוף ממקום למקום.)

כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיכון...

אש היא זו השורפת ומלחכת את החומר הנדלק והנבער בה. להבה היא השלהבת שבמעלה האש. האש השורפת ומכלה מקבילה לשלהבת התחתית והתכלת שבאור הנר. היא מסמלת את הפיכת היצר ותאוותיו לקרבן הנשרף על מזבח האהבה לה'. במצב כזה נכלים כל הדינים והגבורות הקשות.

האש השורפת ומכלה מכונה אהבת עולם והיא מעוררת בעליונים אהבה רבה, היא גורמת שהיהודי יתעורר לפתע ...ההתעוררות הזו נעשית ללא בחירה ורצון,והיא עומדת למעלה מכל הגבלה, כך שהנפש אינה יכולה להכיל ולשאת עוצמה זאת.
אהבה זו היא פנימית מאוד עד כדי מצב של התדבקות!

אכלה ער מואב בעלי במות ארנון

ער הוא שונא. שרש קליפת מואב הוא חכמת הקליפה. יש כאן סמל לערמה ולתכסיסי הייצר להתחכם בתחבולות, שעה שהחכמה המקורית נובעת מרגש של אמת וביטול, ומתוך מודעות שכל מה שלאדם, וגם הפרנסה שלו נמשכים לו מהשמים. ולכך כוונת המילים "החכמה תחיה בעליה" היות וחכם בטל הוא, ואינו יודע ממה משתכר אך מבין שהכל נמשך לו מההעלם. דוקא אז כשנשלט ע"י החכמה והוא בטל,הוא מצליח ביותר. דוקא כשהאש יוצאת מסיחון ע"י ביטוש היצר ניתן להכניע את הער, השונא והעומד על דעתו בעקשות נסכלת ובגאווה ויהירות כי חכמתו היא זו שעומדת לו בהצלחתו המזהירה...

וע"י הלהבה שבקרית סיכון,דהיינו, בשיחת התפילה ובהסכה, הוא ממשיך על עצמו את ברכת ה' והצלחה ללא שיעור.

ארנון הוא מושג המסמל את אור החכמה. יש חכמה בקדושה ויש בקליפה. במצב של חכמה, בנויה המילה ארנון מנ' פשוטה שהיא כפופה, בטלה ויש בה ו', המסמלת המשכיות של אור ה' בו' המידות. הדבר משתקף בארון הקודש, בו נמצאים הלוחות והוא המקיף אותם. נחל ארנון מסמל המשכיות של אור ה' למידות, למחשבה, לדיבור ולמעשה,

בעלי במות ארנון הוא מושג המסמל את חכמת הקליפה. יש כאן במה, המורה על יהירות והתנשאות ולא כנ' הכפופה. יש כאן פירוד ומחשבת און ותנועה של גסות.' יש כאן מצב בו חכמת הקליפה מתמשכת ומושפעת לנ' הפשוטה, הכפופה והמקבלת את חכמת הקליפה בעולמות המחשבה, דיבור ועולם המעשה.

ארנון שוכנת בגבול שבין מואב והאמורי.המושג אמורי מסמל את דיבורי הבלע והשווא, בהתחכמות ובהערמה על האמת...זוהי מהותה של הפילוסופיה הנכרית והשרש לחקירתם האפיקורסית של אנשי המדע הכופרים. חכמי התורה בררו אותן בערמתם הם....

חכמת מואב ועמון נתבררו ע"י משה רבינו באש ולהבה שיצאה מסיחון. התנאים והאמוראים בררו את חכמת הפילוסופים ואריסטו. ככל שהם מסוגלים להסתיר ולהעלים יותר על אור האמת, הם נחשבים לחכמים יותר....היכולת לברר את חכמת החיצונים היא ,למעשה, ערמה של קדושה. זוהי המשכיות של החכמה שהערים יעקוב על עשיו.
עתה מתגלמת ערמה זו דקדושה בלבוש התורה והמצוות .הם מתלבשים בחומריות של העוה"ז כדי לבררה. ברכת ה' אף היא דומה כאילו היא נמשכת בדרכי הטבע,..והיא באה בהעלם ולבוש דערמה דתחבולות מבלי נודע הדבר וסיבתו...

במות ארנון הן סמל להעלאת קרבנות שהמה לא לה'. הם משקפים את החכמה והבינה החיצוניות והנמשכות למטה למזלות ןלכוכבים במגמה להשפיע להם גשמיות... ואמנם אש ולהבת התורה והתפילה,אכן, אכלה את ער מואב, כך שבמות ארנון לא יוכלו עוד להשפיע למטה בבחינת הגסות והפירוד כלל.

ומי יתן וכבר יבוררו חכמות הגויים ויכירו וידעו באלוקים ויקוים: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה..."  בואו חשבון....הכלום, מושלים אנו? אין הן אישות הלהבה?