אור קשתי, 'הארץ'

הרב מאיר סטמבלר מסדר את הכיפה שעל ראשו, עוצר רגע להגברת האפקט ומפעיל את המפה המתארת את פרישת הסטודנטיות של המכללה להכשרת מורות "בית חנה" בדיינפרופטרובסק שבאוקראינה. על הקיר מהבהבים המסלולים שעוברות התלמידות, נפרשים על פני כל אוקראינה והמדינות השכנות ונמשכים עמוק לתוך קזחסטאן ורוסיה, עד חברובסק שבגבול עם סין, לא הרחק מהאוקיינוס השקט. לחיצה נוספת על מתג החשמל מבליטה את בתי הספר שבהם עובדות בוגרות המכללה על פני כל ברית המועצות לשעבר. סטמבלר מתנצל ואומר שזו רק תמונה חלקית. מאז שהורכבה המפה, לפני שנתיים-שלוש, נוספו יישובים חדשים של סטודנטיות ושל בוגרות, וכעת קשה להוסיפם.

"בית חנה" היא המכללה היהודית היחידה להכשרת מורים בשטחי חבר המדינות. למעשה, אין הרבה מוסדות כאלה גם במקומות אחרים בעולם. זהו מקום ייחודי: מוסד חב"ד עד לאחרון הפרטים, מתמונות שושלת לובביץ' שבכניסה, דרך הדגשים האורתודוקסיים בלימודי הקודש ועד לקוד הלבוש המחמיר. אבל התואר האקדמי מוכר על ידי משרד החינוך האוקראיני, וזהה לתארים בהוראה של המכללות המקומיות. לימודי היהדות - תנ"ך, הלכה, היסטוריה יהודית ועברית - נלמדים כאן כתוספת על התוכנית הממשלתית ולא במקומה. מאז הקמת המכללה, ב-1995, סיימו את הלימודים כ-300 סטודנטיות. כ-75% מהבוגרות מלמדות בבתי ספר יהודיים ברחבי ברית המועצות לשעבר, בדרך כלל כאלה השייכים לרשת "אור אבנר", שלב לבייב ייסד לפני כ-13 שנים.

לבייב ו"אור אבנר" הם גם המממנים העיקריים של המכללה, שתקציבה מסתכם בכ-1.5 מיליון דולר בשנה. עם זאת, גם הסוכנות היהודית, משרד החינוך הישראלי והקהילה היהודית בבוסטון, המאמצת את דיינפרופטרובסק, משתתפים במימון חלק ניכר מהפעולות, הכוללות ביקורים בארץ ושיתוף פעולה אקדמי קבוע עם מוסדות ישראליים. משרד החינוך אף מכיר בלימודים במכללה. תמונה גדולה של הנשיא משה קצב, סביבו סטודנטיות בתלבושת חגיגית, מפארת את הכניסה.

המכללה בדיינפרופטרובסק, כ-500 ק"מ מקייב הבירה, נראית במבט ראשון כמוסד כמעט טוטלי. סדר היום נוקשה: השכמה ב-6:30 בבוקר, נסיעה לקמפוס במרכז העיר המרוחק כחמישה קילומטרים ותפילת בוקר מקוצרת ב-7:40. לימודים מ-8:30 עד 13:00, עם הפסקות של חמש דקות. אחרי ארוחת צהריים קצרה, מתחדשים השיעורים עד 16:15. ארוחת ערב מוגשת ב-18:30 והשערים ננעלים בדיוק ב-21:30. השכונה שמסביב, מסבירים המורים, איננה בטוחה - לא ליהודים ולא לבנות. בגלל המרחק, משתדלים לארגן פעם-פעמיים בשבוע טיול לעיר או צפייה בסרט. "אנחנו פה קצת כמו בהסגר", מודה אחת הסטודנטיות. באופן לא רשמי "כיבוי האורות" הוא בערך ב-22:00, אך חדר המחשבים נשאר פתוח עד השעות הקטנות של הלילה. הסטודנטיות מכינות שיעורים, כותבות מיילים ומצ'וטטות.

הפנימייה, שבה מתגוררות כעת 109 סטודנטיות (עוד כ-90 תלמידות מגיעות אחת לכמה חודשים לשלושה שבועות של לימודים אינטיסיוויים), שימשה בעבר בית הבראה לעובדי מפעל פלדה גדול בדיינפרופטרובסק. התשתית הסובייטית לא השתנתה הרבה במשך השנים: מסדרונות ארוכים וחשוכים, רהיטים ישנים וחדר אוכל גדול ובו מקלט טלוויזיה אחד. החדרים קטנים יחסית ובכל אחד גרות שלוש בנות. על שולחנות העבודה ניצבים ספרי קודש, אבל גם ספרי לימוד באנגלית, ביולוגיה והיסטוריה של אוקראינה. לפעמים משתרבבים ספרי חול גמורים כמו "סודות האיפור". חלק מהסטודנטיות תלו מעל השולחן או ליד המיטה תמונות קטנות של הרבי מלובביץ'.

מספר הביקורים בבית נע בין פעם בשבועיים, במקרה שהמשפחה חיה באזור, ועד שלוש-ארבע פעמים בשנה, כשמדובר בתלמידות המגיעות מרחוק. שתי הסטודנטיות מחברובסק שבגבול רוסיה-סין טסות למוסקווה, ומשם נוסעות ברכבת במשך 22 שעות. "במקרה הטוב, הן מבקרות בבית פעם-פעמיים בשנה", אומר הרב סטמבלר, יו"ר המכללה. אבל המרחקים הגיאוגרפיים הבלתי נתפשים הם רק אחת הסיבות לניתוק. "התלמידות שלנו יהיו לפעמים הגורם היחיד בקהילה שיש לו ידע בהעברת המסורת היהודית. לכן הן צריכות להישאר בפנימייה בשישי-שבת וללמוד זאת", מסבירה אחת המורות.

בזכות הגבירים

הרב סטמבלר, בן 35, הגיע לדיינפרופטרובסק לפני כ-15 שנה והיה בין "השליחים" הראשונים של חב"ד לגוש הקומוניסטי. בתחילת שנות ה-90, הוא מספר, התחדד הוויכוח בין חב"ד לבין אנשי הסוכנות היהודית ולשכת הקשר, על הדרך הנכונה לפעול בקהילות היהודיות המתחדשות בחבר המדינות. "הציונים טענו שצריך לקחת את כל היהודים לישראל. לעומת זאת, אנחנו מבינים שהיהודים יישארו בגלות עד בוא המשיח, ולכן צריך להשקיע בתשתיות כאן, לדאוג לקהילה הקיימת ולטפח אותה - למשל דרך בתי הספר והמכללה למורות".

גם אם באופן לא רשמי, חלק מאנשי הסוכנות היהודית מאמצים כיום את התפישה הזאת. "בשנים האחרונות יש אצלנו שינוי פרדיגמטי במדיניות: מעבר מפעילות חינוך למטרת עלייה, לחינוך לשם עצמו. אנחנו תומכים בהתפתחות המקומית והקהילה לא מתייחסת אלינו כמי ש'גונבים' לה את הילדים. העלייה הגדולה נפסקה וצריך לחיות בעולם הזה", אומר שליח החינוך של הסוכנות בעיר, חיים לויצקי.

סטמבלר הוא יד ימינו של הרב שמואל קמינצקי, בן 42, הרב הראשי בדיינפרופטרובסק. קמינצקי חי בעיר כבר 17 שנים, "שליח" אישי של הרבי מלובביץ'. העובדה שהקהילה היהודית המקומית מזוהה עם חב"ד, נזקפת בעיקר לזכותו. ניסיונות בעבר של תנועות וזרמים אחרים לפעול בעיר לא צלחו. "לא תיכננו להשתלט ככה על העיר, אבל זה מה שיצא", הוא אומר.

הקהילה נחשבת לאחת החזקות בחבר המדינות, ובשנה האחרונה, לדבריו, תרמה כעשרה מיליון דולר לפרויקטים ב"יד ושם", להכנסת ספרי תורה לבית הכנסת בכותל המערבי ועוד, וזאת בנוסף להפעלת מערך מתקדם של שירותי רווחה בדיינפרופטרובסק עצמה. קמינצקי מתגאה בכך ששלושה מתוך חמשת האנשים העשירים באוקראינה הם חברים בולטים בקהילה. אלה הם "הגבירים" (זו ההגדרה המקובלת כאן), שבהצטרפותם לקהילה הפכו את החיים היהודיים השגרתיים - ביקור בבית כנסת בשבת, פעולת צדקה כלשהי - למשהו קורץ.

"רק בבית הכנסת יש לבחור בן 20 סיכוי להתחכך עם מולטי מיליונר. כל העשירים בעיר הם יהודים, ול'גבירים' יש כוח משיכה גדול. הדעה המקובלת היא שעצם ההסתובבות בחברתם תעזור בהמשך החיים", מסבירה אחת ממשתתפות מועדון הנוער שמפעילה כאן הסוכנות היהודית. "בזכות 'הגבירים', הפעילות היהודית בקהילה הפכה ל'אין'", מאשר הרב קמינצקי. ומדוע להשתמש דווקא במושג הזה? "זו תרבות 'השטעטל'. 'השטעטל' חוזרת", הוא משיב.

אבל גם אם העיירה היהודית, או לכל הפחות תרבותה, אכן חוזרת, נדמה כי מדובר בגירסה חדשה, מעודכנת יותר ומסוגרת פחות. משאל באחת הכיתות, במהלך שיעור הלכה, מגלה, למשל, שכשליש מהסטודנטיות לא פוסלות את האפשרות שבעתיד ילמדו בבתי ספר לא יהודיים. "ההשכלה שאני מקבלת כאן תאפשר לי ללמד בכל בית ספר שאבחר", אומרת אחת מהן. המציאות האוקראינית שמסביב ל"בית חנה" מחלחלת פנימה. היא טבועה כל כך עמוק בזהותן של הסטודנטיות, עד שאי אפשר להתעלם ממנה, לפעמים למורת רוחם של כמה מהמורים האורתודוקסיים יותר. "יש במכללה בנות עם רקע נוצרי, והן לא מבינות מה לא בסדר בכך. זהו דור מעורבב לגמרי. ההורים עוד זוכרים משהו מבית סבא, אבל הילדות האלה לא יודעות הרבה על יהדות", מעיר מורה ותיק במכללה.

להערכת מנהלת המכללה, טמרה אולשניצקיה, רק כ-10% מהסטודנטיות המתקבלות הן דתיות. עם סיום הלימודים, כעבור שלוש-ארבע שנים, היא מוסיפה, השיעור גדל ל-25%. "אפשר לעבור את הלימודים כאן דרך הראש או דרך הלב. אם שני האיברים עובדים, זה נפלא, אבל זו לא המטרה. יש לנו בוגרות שהן מורות מצוינות ליהדות - והן לא דתיות", אומרת אולשניצקיה.