לחבר את המנורה למזבח את אנשי התורה לאנשי המעשה. מפגש בין אדמו"ר הרש"ב לפרופסור פרוֹיד

בחורף שנת תרס"ג מצב בריאותו של אדמו"ר הרש"ב התרופף, הוא חש רעד חזק בידיו הקדושות. משנואשו הרופאים מלרפאו, נסע לוינה לניורולוג בכיר בשם פרופסור זיגמונד פרויד, שנודע כאחד הפרופסורים הגדולים והמפורסמים בתבל.

פרויד, שרק אז החל לעסוק בפסיכולוגיה ובפסיכואנליזה הסתקרן מאוד במפגש עם הרבי הגדול, מייסד ישיבות תומכי תמימים ומגבש תורת החסידות לידי תורה חינוכית-נפשית מעשית, וביניהם התפתחה שיחה מרתקת, שלא הרבה יודעים אודותה - הנה היא לפנינו כפי שהעלה אותה על הכתב בן הרבי, אדמו"ר מהוריי"ץ (לקו"ד, א, 110):

הפרופסור פרויד שאל את הרבי: "חסידות מה היא"? ענה לו הרבי: "תוכן החסידות הוא שעל המוח לתת ללב להבין מה עליו לִרצות, ועל הלב להביא בחיים את מה שהמוח מבין".

שאל הפרופסור: "כיצד עושים זאת? הרי המוח והלב הם שני חלקי עולם נפרדים, אשר "ים" גדול מפריד ביניהם"?

ענה הרבי: "העבודה היא להקים גשר בין שני חלקי עולם אלה, או לפחות למתוח ביניהם חוטי חשמל וטלפון, כדי שהאור שבמוח יגיע ללב" [והוסיף הרבי ואמר: "על סמך בחינה מדוקדקת, אני אומר שחסידים מתולדתם ניחונו בכושר לעבודה זו"].

קו טלפון מהמוח ללב

ננסה להתבונן מעט בתשובותיו של הרבי, שהם למעשה סיכום, תמצות וריכוז כלל השיטה החסידית-פנימית. הרבה נוטים לחשוב שהחסידות היא רק רגש וריקודים, חיוכים וקיפוצים, אבל החסידות איננה כזאת. לגמרי לא. היא עוסקת בדעת, בתבונה ובשכל המצוי בכל דבר. אמנם היא לא נשארת שם, היא גם ממשיכה הלאה. היא ממשיכה את הלב, אבל ביסודה היא תבוּנית ומסתכלת בשכל של כל דבר.

אך הלב נדרש להביא בחיים ובחיי המעשה את כל ההבנות וההשכלות שהמוח הבין והשכיל, ובלשונו הנזכרת של הרבי: למתוח חוט שהאור שבמוח יגיע ללב. מה זה אומר. ואיך עושים זאת? - מחד המוח והלב הם שני חלקי נפש שונים, אולם מאידך בגלל ש"נפש האדם אחת היא" כלשונו הזהב של הרמב"ם, הרי שיש קשר הדוק ביניהם. והדרך ליצירת הזיקה הזו, ולמתיחת "חוטי חשמל וטלפון" ביניהם, היא דרך ההתבוננות בשכל, המולידה אמוֹציות ורגשות פועמים וסוערים בלב.

הדלקת המנורה במקדש

בספרי הדרש מוסבר שבית המקדש וכליו הם בדוגמת גוף האדם: "המנורה" שהאירה בתוך המקדש, היא כמו המוח והשכל שבראש, המאירים ומכוונים לאדם את דרכו בחיים. ו"המזבח" שעליו בערה האש והקריבו קורבנות, הוא כמו הלב בו מצוי הרגש, החום וההתלהבות [הקבלה בין שאר הכלים לאברים - בהזדמנות אחרת בעזרת ה'].

כשם שעבודת היהודי היא למתוח חוט ולחבר בין המוח והלב, כך צוותה התורה לחבר בין המנורה הנמצאת בתוך בית המקדש למזבח הנחושת הנמצא בחצר בית המקדש: את האש להדלקת המנורה לקחו מהאש שבערה במזבח.

חובת ההדלקה מהמזבח מוחלטת ובלתי ניתנת לשינוי, עד כדי כך שאם אין האש בוערת על המזבח - לא מדליקים את המנורה, כי לא ניתן להדליק מאש שאינה מהמזבח! מכאן אנו מבינים את חשיבות החיבור שבין רגשות הלב אל המוח, שבן-אדם לא יפעיל את רגשות הלב, לאהבה או ליראה, אלא רק על-פי הדרכת המוח והשכל ההגיוני, כשם שהמנורה חוברה למזבח.

"אש תמיד .. לא תכבה"

את החובה להדליק את אש המנורה מהמזבח לומדים מהפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו,ו) שמשמעותו שה"אש תמיד", זה אור המנורה הקרויה "תמיד" (ככתוב "נר תמיד"), "תוקד", כלומר תוּדלק מן האש של המזבח, מ"על המזבח".

למרות שפשט הפסוק אינו מדבר על המנורה אלא על המזבח - וכוונת הפסוק לצוות שהאש שעל המזבח תבער בתמידיות ולא תכבה, חז"ל מלמדים שדברי הפסוק מכוונים (גם) למנורה ולא (רק) למזבח;

כי יש בפסוק כפל לשון, שהציווי שהאש תבער בתמידיות כתוב פעמיים: 1) "אש תמיד". 2) "לא תכבה", לכן פירשו חז"ל שהפסוק מדבר על שני דברים: 1) "אש תמיד" מדבר על המנורה. 2) "לא תכבה" מדבר על המזבח.

אבל לכאורה צריך להבין, הלא למעשה אור המנורה לא דלק כל הזמן, שהרי הנרות הודלקו פעם אחת ביום (לחלק מהשיטות) והן כבו שעות ספורות אחר הדלקתן, ונשארו כבויות עד ששבו והדליקום למחרת, כך שלעיתים משך שעות ארוכות הנרות היו כבויות, אם-כן מה פשר המילים "אש תמיד", הלא הנרות לא דלקו תמיד?

אלא, למילה "תמיד" שתי משמעויות: 1) רצף תמידי, כל הזמן בלי שום הפסק. 2) דבר שיש לו קביעות במועד מסוים ולמרות שהוא נפסק ממועד למועד הוא נקרא "תמידי", על שם שהוא נעשה בקביעות ובהתמדה כל פעם באותו מועד. לדוגמא: דבר הנעשה מידי שנה בתאריך מסויים נקרא "מנהג תמידי", על שם שהוא קבוע באותו מועד מידי שנה, אף שהוא לא נמשך כל הזמן מהמועד בשנה שעברה למועד בשנה הבאה.

שני פירושים אלו ב"תמיד" התקיימו במנורה ובמזבח:

1) אש תמידית ברציפות וללא הפסקה, היא האש שבערה על המזבח תמיד כל הזמן ממש ללא שום הפסקה. 2) אש שהיה מועד קבוע להדלקתה אך היא לא דלקה כל הזמן, היא אש המנורה, שאף שהיו שעות שאורה לא האיר, הרי היא הודלקה "תמיד", בקביעות מידי יום ביומו.

עתה נבין איך לומדים מהפסוק "אש תמיד גו'" שיש להדליק את המנורה מהמזבח: "אש תמיד" זה האש המדליקים במנורה בעקביות מידי יום, "תוּקד" יודלק אותו אש "על המזבח" מן המזבח.

נשוב לעיקר דברינו:

"מנורת הזהב" מסמלת את המוח הלומד את אור התורה ו"מזבח הנחושת" מסמל את הרגשות שבלב ועבודת ה' מתוך אהבת ה' וייראתו. ואש המזבח חייבת להילקח מאש המזבח - כי לימוד התורה הקדושה חייב להיות מתוך אהבת ה' וייראתו. צריך לחבר את המוח אל הלב. ובלשון אדמו"ר הרש"ב: צריכים להקים גשר ולמתוח חוט בין שני חלקי עולם הנפרדים, בין המוח והלב.

לחבר את אנשי התורה לכל העם

מנורת הזהב המאירה בתוך המקדש מסמלת את הצדיקים ואנשי תורה ("תורה אור") שבכל מהותם שקועים הם בתורה הקדושה, ומזבח הנחושת הניצב בחצר מחוץ לבנין המקדש, בחצר, מסמל אנשים פשוטים שמחוץ לעולם התורה, ועיסוקיהם בעניני העולם הגשמי.

מטבע הדברים קיים נתק בין שני אלו: בין אלו השקועים בכל מהותם בבית המדרש, לבין אלו המבלים רוב עיתותיהם מחוץ לבית המדרש; אבל מלמדת אותנו התורה שחייב להיות חיבור ביניהם, בין אנשי התורה המשולים למנורה הטהורה לבין אנשי המעשה המשולים למזבח!

חיבור הזה מועיל לא רק לאלו שמחוץ לבית המדרש (המושפעים מהאור המיוחד של התורה), אלא גם ליושבי בית המדרש עצמם:

כי יכול להיות מצב שבני התורה עוסקים בעבודת ה' בשכלם הקר בלי מרץ והתלהבות (כי בשל הקביעות, חסר להם מרץ ורעננות שבהתחדשות), אבל אלו העוסקים רוב זמנם בענינים גשמיים, בבואם לבית המדרש לקבוע עיתים לתורה ולמצוות הם מתמלאים מרץ והתלהבות, והם "סוחפים" ומשפעים בהתלהבותם את בני התורה להוסיף ולהתלהב בתורה ובתפילה.

כשם שמדליקים אור במנורה רק מהאש של המזבח, כך כדי שיהיה אש של אהבת ה' ויראתו אצל בני התורה, עליהם לחבור לאנשים הפשוטים שלהם מרץ והתלהבות לעבודת ה', שדווקא הם משפיעים בגדולי התורה את השמחה בעבודת ה'.

החיבור בימות המשיח

סוד הגאולה הוא בחיבור המוחלט בין ההבנה והשגה שבמוח לבין הרגשות שבלב:

המצב הטבעי שהקב"ה ברא הוא שהאדם יכול לשלוט ברגשות לבו, כדברי אדמו"ר הזקן בתניא (פי"ב) "המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו", שהאדם יכול לשלוט עם שכלו על רגשות ותאוות לבו, שכשיבין בשכלו שדבר מסויים הוא טוב - מיד יתעוררו בלבו רגשות האהבה לדבר, וכשיבין שדבר מסויים הוא - מיד יתעורר בשנאה לדבר;

אך בזמן הגלות נוצר טשטוש ובלבול מערכות: אדם יכול להבין בשכלו שחטאים ותאוות העולם הזה הם רע גמור - ולמרות זאת יחוש אהבה ותענוג מדברים אסורים אלו, וכן להיפך הוא יבין שתורה ומצוות הם טוב גמור ומושלם - ולמרות זאת לא יתענג בקיומם, וזאת מפני שקיים נתק בחיבור החוט בין המוח ללב;

אבל בימות המשיח יהיה "המוח שליט על הלב" במילואו ובשלימותו! או אז יחושו כל ישראל את החיבור של האש שבין המנורה הטהורה לבין המזבח, והמנורה שבכל יהודי, כלומר מוחו ושכלו יחברו אל המזבח שבו, הלא הוא לבו.

לעתיד לבוא הידיעה שהתורה והמצוות הם האמת והטוב יעורר אצל כל יהודי אהבה ותשוקה עצומה לעבודת ה', והידיעה שחטאים ועוונות הם נגד רצון ה' יעוררו בלבו סלידה ושנאה מוחלטת לענינים אלו.

בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.
מקורות לקוטי שיחות חלק יז, עמוד 50 ועוד. תודה לאלחנן ניר.
תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל: [email protected]