שרה גל, קלוגה, טאלין, אסטוניה.

הקור החורפי האסטוני חדר לעצמות. הלבוש הדל שעליהן לא הצליח לחמם אותן ולו במעט. הן רעדו, הבטן צבטה מרעב. אבל על מיטת הקרשים, בלילה החשוך, שכבו האסירות ושרו שירים של תקווה לעתיד טוב יותר.

כאשר לא היה להן עוד כוח להמשיך ולזמר עצרו לרגע, אבל אז נשמע קולן המתחנן של הנשים, ששכבו בפינת החדר. "הוי קינדערלאך, זינגט נאך, זינגט נאך" (ילדים, המשיכו לשיר). והן המשיכו לשיר, כשהמנגינה נישאת ברמה במחנה הריכוז שליד טאלין. המחנה, ממנו כמעט לא זכה איש לצאת כשהוא בין החיים.

מבניין הדירות הענק נראה פרצוף של ילד צמוד לאחד מהחלונות הגדולים. כמה קומות של דירות, בניין בנוסח הרוסי הישן נושן. עשרות רבות של משפחות
אסטוניות. אבל מן הזגוגית ההיא נשקפה דמותו של ילד שונה לגמרי, ילד יהודי. בלב לבה של טאלין, בירתה של אסטוניה.

"הנה יהודי", קרא מנדי בן ה-6 בהתרגשות, מזמין בצעקתו את יתר אחיו לראות את המחזה המרעיש. "הנה", הצביע בידו לעבר הרחוב הנשקף אליהם מלמטה. מבט חטוף גילה לי כי מדובר באחד מאנשי המשלחת המיוחדת שבאה לביקור בטאלין. חולצה לבנה, חליפה שחורה. לא בכל יום רואים בני משפחת קוט מראה שכזה. במרוצה הגיעו גם שאר האחים, מפנים מבטם מבעד לחלון כמו נתקלו זה עתה במוצג מוזיאוני.

מהמטבח נשמע קולו של אושי בן ה-4. אצבעו נחה על הברכון כשהוא אינו מדלג אף על הברה אחת. בלשון הקודש יצאו מפיו מילותיה של ברכת המזון, כמו לא היה הוא בן 4 שנים בלבד. ילד יהודי, הגדל בין גויים בשממה רוחנית של ממש, אפילו גן ילדים לבקר בו אין בנמצא. אבל את ברכת המזון אותה שמעתי מפיו לא שמעתי מעולם מפיו של ילדון בן 4 כאן בארץ ישראל.

רק כמה עשורים חלפו מאז הביט היטלר על מפת אירופה, בחן היטב את הכיתוב "אסטוניה" ואחר כך סימן אותה בטוש שחור עבה - "יודען ריין". נקייה מיהודים. קצת למעלה מ-60 שנה חלפו מאז, והנה על אדמתה של טאלין צועד לו יהודי בגאון. ובבית, מאחורי אחת הזגוגיות, יושב ילד יהודי, שתי פאות ללחייו וכיפה לראשו, וממלמל בכוונה גדולה את מילותיה של ברכת המזון.

לא יודען ריין

טאלין, אסטוניה, התשס"ז

אנו צועדים ברחובותיה של טאלין, מסע שיש בו שילוב מרתק בין עבר להווה. הרב קוט, אביו והסבא הרב משה לסקר אוחזים בידיהם את תיק הטלית והתפילין, זה עתה שבו מתפילת שחרית בבית הכנסת החדש של טאלין. "יהודים ממש בכו שם כאשר ברכנו שהחיינו", הם מספרים. "יהודים, שבמשך שנים כיבתה אצלם אמא רוסיה כל ניצוץ של יהדות, ועתה הדליקו בלבם בית הכנסת וספר התורה שלהבת יוקדת".

רוב רובם של העוברים ושבים החולפים על פנינו הם גויים, את היהודים שבהם קל לזהות על פי המבט אותו הם מפנים לעברו של הרב קוט. מבט חם ואוהב. אחר כך באה הטפיחה על השכם, זו המכילה את כל האהבה שבעולם אל צאן מרעיתו. הם מסוגלים לעבור במיוחד את הכביש רק בכדי לזכות באותה טפיחה. איש מהם לא ידלג על ברכת השלום החמימה לרבה של אסטוניה.

המעבר על מפתן דלתה של משפחת קוט כמו מוליך אותנו באחת מארץ זרה ומנוכרת אל פינה יהודית מלאה באידישקייט. הילדים חוגגים עם האורחים, "לא בכל יום הם זוכים לראות את הסבא והסבתא משני הצדדים", אומרת לי חני, אשת הרב. ילדים, הגדלים כמעט ללא חברה, אמם היא מורתם, היא המחנכת, היא גם המטפלת. "עוד מעט יתחיל מנדי בן השש ללמוד בכיתת הקהילה שלוש פעמים בשבוע. רק שעתיים, אבל זה הרבה בשבילנו".

איך חיים בלב לבה של מדינה כמו אסטוניה? מה אוכלים ומה שותים? ובכן, שום דבר פה אינו קל ופשוט להשגה. "את העופות מביאים מצרפת, את הבשר והחלב מהארץ". עם אספקה כזאת ילדי משפחת קוט לא זוכים לראות מאכלי חלב בכל ימות השנה. "סבא וסבתא הביאו לנו, עכשיו יש", מצייץ אחד הילדים. אחת לשנה, בערב פסח, ממלאים קונטיינר במצות וביין, משתדלים למלא בארונות המיוחדים גם מוצרים אחרים, כמו שימורים או קצת ממתקים לילדים, ומחכים כמובן לרגע שבו תיפתח חנות יהודית כשרה.

אבל כשרואים את הנחת יודעים שהכול כדאי. "אפילו בן ה-4 כבר יודע לקרוא, בן ה-6 עושה זאת כבר מזמן", רווה הסבתא מלוא חופניים נחת. "לראות את הילדים האלו בבית הכנסת, זה ממש להתפעל", אומר הסבא ועיניו נוצצות. "מילה מילה מתוך הסידור, בכזו כוונה. לא רואים דבר כזה בארץ".

אסטוניה כבר לא 'יודען ריין'. מהיום היא גם לא 'בית כנסת ריין'.

עין הזכוכית

מחנה נרווה, אסטוניה, 1941

המפגש עם חיילי האס.אס. הפתיע את תושבי אסטוניה. לא רבים מהם ידעו כי יחידות הארגון הלאומני האסטוני 'אומאקייטסה' סייע מאחורי הקלעים לכיבוש המהיר. שלוש שנים תמימות חלפו בטרם שב צבא הצאר הרוסי וכבש את אדמת המדינה. השנים הללו הפכו לעקובות מדם עבור תושביה היהודיים של אסטוניה.

כבר בשלב הראשון חויבו לענוד את הטלאי הצהוב, נאסר עליהם ללכת על המדרכות או לנסוע ברכב ציבורי. רכושם הוחרם. אולם כל אלו היו רק גזירות חיצוניות, למען האמת כבר נחתם גזר דינם, באשר היטלר גמר בלבו לנקות את המדינה מיהודיה.
יחידות האומאקייטסה אסרו ורצחו מאות גברים בני 16 ומעלה ברחובות הערים. כל השאר, כולל נשים וילדים, רוכזו בבתי ספר, חלקם הועבר למחנות לעבודות כפייה.

באותו יום ירד גשם שוטף ברחובותיה של נרווה האסטונית. עובדי הכפייה עשו את דרכם חזרה אל המחנה, בגדיהם רטובים ובטנם צבה מהרעב הנורא. אך בקושי גררו את רגליהם. כל אותו יום עבדו במסילת הרכבת כשהמהנדס הגרמני בעל עין הזכוכית מפקח עליהם. "העין", היה כינויו בפי כל ודי היה בהזכרת שמו כדי להרעיד את הלבבות. היה עליהם להניף את המכוש ולנפץ את הסלעים לאבנים קטנות, מי שלא עשה זאת בחריצות מספקת היה זוכה במכות מהאלה אותה החזיק "העין" בידו באורח קבע. הוא עיקם את ידיהם של האסירים, חתך ברגליהם עד זוב דם ומצא חדשות לבקרים דרכים מקוריות כדי להתעלל בהם.

לא פעם חלפו על פניהם רכבות הנוסעים העירוניות העוברות ברחובה של עיר. הנה העולם ממשיך את חייו כאילו מאומה לא קרה. ולצדם של הנידונים למוות חולפים אזרחי אסטוניה, החיים להם בשלווה את חייהם ומגבים בשתיקה את מעשיהם של הנאצים. הנה צונח עוד יהודי על הארץ ואוי לו למי שיתכופף להרימו. עוד דקות ספורות תמשיך השיירה את צעדתה, וגופו הכחוש של האסיר יקפא למוות. עוד אחד מיהודי אסטוניה נמחק מרשימתו של היטלר ימ"ש. וכל השאר יניחו את ראשם על מיטות הקרשים, ישמחו על עוד שעות ספורות של שינה. ולא יעלו בדעתם כי לא הרחק מפה, אי שם בלב היערות של קלוגה, מכינים להם חיילי האס.אס. את מקום קברם.

זוג צעיר בארץ זרה

טאלין, אסטוניה, התשס"ז

דקה לאחר שהשמיע הפעמון את הצליל, נכנס אל החדר מרק הבל. "זהו מנהל בית הכנסת", מציג אותו הרב קוט בפניי. "העוזר הצמוד שלי". "16 שנים הייתי בארץ", מספר לי מרק בלא מעט געגועים, "אבל חזרתי לפה כדי למצוא מקום עבודה".
עכשיו מצטרף גם מרק אל המסע ברחובותיה של טאלין, מסע שהחל בביתו של הרב והסתיים במשרדו המפואר והחדש שבאחת מקומותיו של בית הכנסת. מסע, שתחילתו האמיתית לפני 6 שנים, עת הגיע למקום זוג צעיר עם תינוק בן חודש ימים בלבד מבקש לפתוח דף חדש בחייה של אסטוניה.

"התינוק היה קטן, רק בן חודש", מספרת לי הסבתא. "לא אשכח את הנסיעה ההיא. היה לי כל כך קשה להיפרד מבתי. היה זה יום אחד בלבד לאחר 'פדיון הבן', ולא יכולתי לחשוב על המציאות הקשה אליה נזרקים ילדיי. ארץ, שכמעט ואין בה יהודים. מקום של שממה רוחנית, אפילו לא בית כנסת אחד לתפילה. אבל הם היו חדורים בתחושת שליחות אמיתית, ואיש לא יכול היה למנוע מהם את הנסיעה".

אנחנו חולפים על פניו של רחוב רבלה. "כאן שכנו בעבר משרדי השלטון הקומוניסטי", אומר לי מרק ומצביע לעבר בניין רחב וגבוה. "בכניסה שכן, כמובן, פסלו של לנין, ועם שחרורה של אסטוניה הועבר הפסל למוזיאון". קרל מסב את תשומת לבי לתיירים הרבים הממלאים את הרחובות ומספר על אסטוניה, ארץ שבה פחות ממיליון וחצי תושבים ו-3 מיליון תיירים לשנה.

הרכב עושה את דרכו לעבר העיר העתיקה, ואנו עוברים ליד בניין העירייה והכיכר הצמודה אליו. "פעם היה פה השוק. כאן גם היו מוציאים אנשים להורג. אבל היום משוכלל פה הכול, לא כמו שזה נראה במבט חיצוני. אפילו הבחירות אלקטרוניות. טאלין היא עיר שעברה צרות רבות בחייה. פולשים שונים לטשו עיניהם לעברה, בזזו ורמסו מכל הבא ליד. הדנים, השבטים הטווטונים, השוודים, הרוסים, הגרמנים, הסובייטים - כולם דרכו עליה ברגל גסה, אבל העיר עדיין עומדת על תלה, חיה וקיימת".

אנו יוצאים מן הרכב ומשקיפים ממקום התצפית, העיר כולה פרוסה בפנינו על כל הדרה. הנמל, האוניות, בנייני הענק, הפארקים רחבי הידיים. "אבל עדיין יכולים לראות פה סימנים רוסיים. תראי את הבניינים האלו", אומר מרק ומצביע לעבר שורת בניינים הבנויים בסגנון הרוסי המכוער. "אנשים פה לא אוהבים את רוסיה", הוא מוסיף כמעט בלחישה. מבט על העיר העתיקה מחזיר אותנו לאחור, אל תקופת ימי הביניים. הבתים עם גגות הרעפים הצבעוניים, הרחובות הצרים והמעוקלים המרוצפים באבנים עקומות. מסביב מקיפה החומה העבה, עטורה במגדלים ובצריחים.

איפה משתלבים היהודים בתוך כל הביצה ההיסטורית הזו? – אני שואלת. "היהודים היו תמיד חלק מהעם האסטוני. רק בשנות השואה סבלו כאשר האסטונים עומדים מן הצד ואינם עושים דבר כדי להצילם. היו גם קבוצות קיצוניות שסייעו לנאצים. אבל לאחר הכיבוש הסובייטי המחודש היטשטשו ההבדלים בין היהודים לבין שכניהם. השלטון הרוסי לא אפשר לשמור על חיי דת וכיבה כל זכר להם. המהפכה, שחלה פה בשנים האחרונות ובזכותו של הרב קוט, מפתיעה בעוצמתה. פתאום נזכרים אנשים כי בעצם אמם הייתה יהודייה. מדי חודש מצטרפים אל הקהילה עוד ועוד יהודים, שחששו עד עתה להודות ביהדותם והנה הם אוזרים אומץ ומתדפקים על דלתו של בית הכנסת היהודי".

שירים של תקווה

וואיווארה, אסטוניה, 1941

היא עמדה בתוך הקרונות הצפופים ורעדה כולה. ילדה קטנה, המביטה אל הצבא המשתולל בחוץ ומתכווצת מאימה. גם השנים הרבות שחלפו לא הצליחו להשכיח מחינה יעקובסון את המראות הקשים. את השנים ההם היא זוכרת כשנים שבהן שררה תמיד האפלה. אסטוניה החורפית מחשיכה בעוד יום, בשעה 4 אחר הצהריים היא נראית בחשכת לילה. הקור היה מקפיא, איש לא נתן להם שמיכות לחמם את גופם. מעט נייר היה כל שהסכימו להעניק להם כדי לשים על עצמם. בבוקר, כשביקשו ללגום מעט מדלי המים מצאו אותו קפוא לגמרי.

את מעט הקפה המר, אותו קיבלו עם שחר, לקחו רבים כדי לרחוץ בו את פניהם. עכשיו היה עליהם לעשות את הדרך הארוכה אל מקום העבודה. אבל הדרך הייתה בוצית, והנעליים היו שוקעות בתוכה. כששבו מעוד יום מפרך שוב שררה האפלה.

חינה אינה זוכרת שם אור יום. רק זרקורים ותיל. ומחזות אפלים של טקס הענקת המכות למי שהקלגסים חפצו להענישו. שעות עמדו שם האסירים כשהם נאלצים לצפות במחזה. "זה היה לילה אחד גדול", מספרת חינה את סיפורה לאנשי מוזיאון 'יד ושם', שתיעדו את סיפורה. אבל גם שם, כשהן שוכבות על הקרשים, היו שרות. שירים של תקווה, שירים לעתיד טוב יותר. חודשים חלפו בטרם יצאו הנשים מעבדות לחירות והגיעו אל יום השחרור. עוד הרבה שנים חלפו בטרם זכתה אסטוניה היהודית לשחרור רוחני.

אך למרות העינויים הקשים שניחתו על יהודי המקום, עדיין לא היו התוצאות משביעות רצון מבחינתו של הרייך. עצם העובדה שיהודים מסתובבים על אדמת אסטוניה, הדידה שינה מעיניהם של המפקדים. כחושים, חולים, חלושים – אבל יהודים. אסטוניה תהיה נקייה מהם, כך הוחלט בישיבות הדרג העליון. יערות אסטוניה נבחרו כיעד המתאים ביותר להוביל אליו את המטען האנושי. שם, בין העצים, יוכלו החיילים לבצע את זממם מבלי שאיש יבחין בנעשה. יער קלוגה היה רק אחד מהמקומות הללו. אלפי יהודים הוצבו שם אל מול העצים בשורה ארוכה וצפופה, ויריות אקדח הפילו אותם ארצה בזה אחר זה והפכו את בשרם מאכל לעוף השמים.

עוד ועוד יהודים

טאלין, אסטוניה, התשס"ז

מול בניין הקהילה שבמרכזה של טאלין אנו פוגשים זוג עם ילד על הידיים. הם נכנסים אל המתחם של משרדי הקהילה, נעמדים ומביטים אל בניין בית הכנסת החדש. מבט של ערגה נשקף מעיניהם. "יהודים", אומר לי הרב קוט. "הגיעו לראות את בית הכנסת". אחר כך הוא ניגש אליהם וקשה לעצור את השיחה המתפתחת. "אין פה יהודי, שהרב קוט אינו מכיר", לוחש לי מרק.

שני יהודים נוספים צועדים לכיווננו. האחד מהם מציג את עצמו כמי שמכיר את ישראל כמו על כף ידו. "למדתי בג'ון ברייס להיות הנדסאי רשתות, עבדתי תקופה קצרה בארץ ואחר כך הציעו לי פה עבודה טובה אז חזרתי", הוא מספר. "לראות את בית הכנסת המפואר הזה פשוט מרגש אותי, אני לא מאמין שזה קורה לנו. הקהילה פה הולכת ומתגבשת רק בשנים האחרונות, יש יהודים שעוד פוחדים לצאת בגלוי עם הכרזת יהדותם, טראומת ימי השלטון הסובייטי עדיין תולה בחלל".

אבל בהדרגה הולך הפחד ומתפוגג, וכל חודש נוספים לקהילה עוד כמה עשרות יהודים. עד היום היו מתפללים במקום מאולתר בין המשרדים של הקהילה, סוף סוף יהיה לנו מקום מסודר להתפלל בו. זה לא היה קל להגיע לזה. במשך השנים האחרונות ניסה הרב קוט להביא לפה אנשים שונים גם מאסטוניה וגם מהארץ, אבל לא היה מי שייקח על עצמו את ההוצאות הגדולות של פרויקט מהסוג הזה. והנה ה' עזר לו ויהודי יקר בשם בורנשטין, לשעבר תושב הקהילה, שם את הכסף ובגדול".

אנו נכנסים אל משרדי הקהילה. בחדרים השונים יושבים עובדים סוציאליים, רופאים, פקידי הסוכנות והג'וינט – כל יהודי יכול לקבל פה את העזרה לה הוא נזקק. על הספה שבאולם ההמתנה אנו פוגשים את מיכאל. "אחותי עלתה כבר מזמן לישראל, אבל אני לא יכול, הבת שלי גרה פה". לכאן הוא מגיע כדי לקבל עזרה סוציאלית. אשתו יבגניה ממהרת להצטרף אל השיחה. כן, בודאי, הם שמעו על בית הכנסת והתרגשו מאד יחד עם כל בני הקהילה. האם יבואו להתפלל במקום? נו, מה השאלה, בודאי שיבואו. "כולם יבואו", אומרת לי יבגניה.

המקום האחרון

טאלין, אסטוניה, התשס"ז

בתחילה היו אלו הנופים הרגילים של אסטוניה. טאלין, לכאורה עוד עיר מערבית לכל דבר. בתי הקומות, כבישים רחבי ידיים, צמחייה, גינות ופארקים הממלאים רבע משטחה של העיר. תקופת השלטון הרוסי הותירה פה את חותמה בדמותם של הבניינים הציבוריים הרחבים, אבל העם האסטוני עשה בשנים האחרונות מאמץ מיוחד בכדי לטאטא את כל העקבות. לא היה זה רק פסלו של לנין, שהוסר מהבניין שברחוב לנין, רבלה של היום. הניסיון לפתח את העיר בקצב קדחתני כמו בוער בעצמותיה של האומה האסטונית, המנסה בכל כוחה לשוות לעצמה ארשת אירופאית לכל דבר. ממטבע היורו דרך הקניונים הנוצצים עד השפה האנגלית אותה אמצו אל חיקם. אבל עם כל המאמצים, מן העבר אי אפשר להתנער. בוודאי לא כשמדובר בעבר, החקוק בדם על אדמתה של מדינה.

אט אט פינו הנופים היפים את מקומם ויערות ענק נגלו לנגד עינינו. הנסיעה בשביל העפר החוצה את העצים הגבוהים החזירה אותנו בטלטלה חדה שישים-שבעים שנה לאחור, מרימה בלי רחמים את שוליו של המסך ההיסטורי, מעלה מול עינינו את אחד המחזות היותר קשים אותם ייצרו באכזריות שנות השואה.

כאן, על האדמה הזו, הובלו אחינו אל המקום האחרון בו דרכו בימי חלדם עלי אדמות. האדמה, שספגה את הדם, לא זעקה. העצים, שסוככו בענפיהם על הדרמה הזוועתית, לא נעו ולא זעו. העיניים מופנות מבלי מישים אל על. אך בקושי ניתן להבחין בפיסה תכולה של שמים, העצים אינם מותירים כל שדה ראייה. חלקם התחתון, המגיע עד לגובה מרשים, נטול ענפים ועלים. כמו קורת עץ הניצבת דומם, נושאת עליה את חציו השני של האילן – המחצית הירוקה והפורחת. אל העצים הללו הביטו יהודי אסטוניה בעשותם את דרכם על הרכבות בדרך אל קלוגה.

מסילת הברזל שנגלתה לעינינו מאחד העיקולים כמו חתכה את השטח לשנים. מסילה, המובילה את הרכבות מטאלין לעבר הארצות השכנות. מסילה, המוליכה תושבים שלווים ורגועים אל יעדם. על המסילה הזו נעו הרכבות מוליכות עמן מטען אנושי רעב וכחוש. תושבי אסטוניה, שראו אותם בדרכם זו, לא עשו דבר בכדי להצילם. חלק גדול מהם אף השתתף בפועל בפעולות ההרג. אסטוניה, זו הנחשבת לנטולת אנטישמיות כיום, ואשר הדיבורים על גילויים שכאלו נלחשים מפה לאוזן ובסוד כאילו רק הדיבור עליהם יש בו כדי לעורר את התופעה ביתר שאת, שיתפה פעולה ברצחנות מקפיאת דם. "הם היו גרועים יותר מהאוקראינים", לוחש לי אחד היהודים ומבקש שלא לצטטו בשמו. "פה לא מדברים על האנטישמיות. עדיף שלא לדבר". ואני מביטה בפסי הרכבת וחושבת על כך שגם אז, כמה עשרות שנים לאחור, סבורים היו היהודים כי מוטב להם שלא ידברו על המצב. ועת שנדחסו בקרונות הבקר חלמו על בואם למחנה עבודה, לא רצו לחלום על הסוף המר של מוות ביריית אקדח למרגלות עצי היער.

אילן צופה נזעם

יערות קלוגה, טאלין, אסטוניה, התשס"ז

ומבלי משים עולה ומהדהד באוזניים השיר הנוגה על הרצח בבאבי יאר. הכול לוחשים את שמו של היער ההוא, מתכוונים לומר כי מה שקרה פה זהה לזוועה ההיא. "על באבי יאר אין יד ואין מצבה, ערוץ תלול כדמות גולל על קבר...על באבי יאר עשבי בר מאושים, אילן צופה נזעם כבא לדרוש משפט. פה כל זועק דומם...ואני עצי בזעקת אין הגה, על אלפי אלפים שכאן מצאו את מותם, אני הוא כל זקן שכאן הוצא להורג, אני הוא כל תינוק למוות כאן נורה, בכל נימים שבי אזכור את זאת תמיד".

אל מולנו ניצבת האנדרטה, זו שהוקמה לזכר הקדושים. הנה לאחר קצת למעלה מ-60 שנה הגיעו לכאן היום הזה רבנים ונכבדים כדי לזכור ולא לשכוח. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", נישא ברמה קולו של הרב הראשי לישראל הרב יונה מצגר, והעיניים מתקשות שלא להצטעף בלחלוחית של עצב. ממלא מקום ראש הממשלה, מר שמעון פרס, בכיפה כחולה לראשו, ניצב דומם, אי אפשר שלא להבחין ברטט שבגוו. "במקום הזה עולה וצפה לנגד עיניי דמותם הטהורה של הוריי וסביי. הם היו קדושים, הם עלו על המוקד כשספר תורה בידיהם וטליתות על כתפיהם".

הנה הגיעה עת הנקמה היהודית. הנאצים יימח שמם לא הסתפקו ברצח הגופות. הם ביקשו להרוג גם את הרוח בשרפם את בית הכנסת היהודי שבטאלין. אחריהם, עם תום המלחמה, החרו החזיקו הרוסים ודאגו גם לפוצץ את המקום, לא מותירים ממנו כל זכר.

שנים חלפו. אט אט הגיחו יהודים ממקום מחבואם, צוחקים בעצם קיומם על כיתוב ה'יודען ריין' ההיטלראי. הנה לא צלחה בידו תוכניתו הגרמנית המאורגנת עד לפרט השטני האחרון. נצח ישראל לא ישקר. מיערות קלוגה עושה השיירה היהודית את דרכה אל מרכזה של טאלין, שם ניצבות רגליהם מול הפלא ההיסטורי הגדול. בית כנסת יהודי מפואר, בית הכנסת הראשון מאז שנות השואה שבאסטוניה.

"זהו נס", קורא הרב קוט ומחבק בחום את אחיו היהודים. "בוקר טוב אסטוניה. בוקר של נס". והעיניים מתמלאות בדמעות של אושר. "טאלין פירושה טלית ותפילין", אומר הרב מצגר, וזוגות רבות של עיניים יהודיות מביטות בו בהתרגשות רבה. "בית הכנסת הזה הוא המפגש בין שואה לתקומה".

ויהודים קשישים ניצבים במרכז הרחבה, אוחזים בידיים רועדות בספרי התורה. הנה עולה המנגינה, הולכת ומתחזקת והופכת מיבבה חרישית לקול רעש גדול. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ועת נישאות הרגליים בריקוד סוער, והגרונות ניחרים מעוצמת הניגון, קוראת אסטוניה בקול שהוא נטול מילים את קריאת הניצחון הגדולה על היטלר, לנין וסטאלין.