כשהתקשר אלי הרב אהרן פרוס והציע לי להצטרף אליו ל'מבצעים' בשדרות, מיהרתי לבקש רשות מהאישה. לאחר שרשות כזו אכן ניתנה, סיכמנו כי נצא ביום ששי בשעות הבוקר לעיר מצויידים באלף וחמש מאות חלות ובקבוקי יין לכבוד בשבת הממשמשת ובאה, אותם נחלק ביחד עם השליח במקום, הרב משה-זאב פיזם.

כאן המקום להתעכב על נקודה מעניינת. איפה זה שדרות?

סביר להניח שכף רגלם של רובכם לא דרכה מעולם במקום, והעובדה כי בחמש השנים האחרונות העיר מופגזת ללא הפסקה בטילי קאסם רק עזרה לה להיות מקוטלגת במוחנו כמקום שנמצא מעבר להרי החושך.

אז זהו. מהרגע שבו נפרדתי לשלום מהפרדסים של הכפר ועד שהגעתי למרכז העיר שבה במערכת הכריזה לא משמיעים מוזיקה חסידית אלא התרעות על 'שחר אדום' עברו רק חמישים דקות!!! חמישים דקות ממרכז הארץ – וזה עוד כולל מספר רמזורים אדומים - ונדמה שהגעת למדינה אחרת לחלוטין.

אני זוכר שכשנסעתי ל'מבצעים' בצפון בזמן מלחמת לבנון השניה, הדבר שתפס מיד את תשומת ליבי היה החימוש הארטילרי הגדול שמוקם בתוך ערי הצפון. יש משהו שלא כ"כ מסתדר לך בתמונה שבה טנקים ומגחי"ם חונים בחניות השמורות בדר"כ לרכבים מסוג מאזדה או סובארו. לא יהיה זה סוד צבאי אם אספר לכם שגם סביב שדרות כבר פרוסות עשרות סוללות של תותחים המכוונים לעבר העיר עזה.

אנו מגיעים לעיר, ופוגשים את הרב פיזם ושניים מבניו בבית חב"ד המקומי. מבנה גדול ומרשים שבשנים האחרונות עושה הרב פיזם ימים כלילות בגיוס כספים לשיפוצו ופיתוחו. והנה, החליטה גם העיריה להירתם לתכנון המחודש של בית-הכנסת: ברחבת הכניסה הוצבו בצורת האות ח' מספר בטונודות מקורות האמורות לתת מענה מפני פגיעה אפשרית של קאסם...

הרב פיזם עייף. קשה לישון היטב בעיר שבה במקרה הטוב אתה מקבל חמש-עשרה שניות של התראה כדי להציל את חייך. תוסיפו לזה גם משפחה ברוכת-ילדים, ואלפי אנשים שרק עומדים בתור כדי לקבל איזשהו סיוע רוחני או גשמי בימים טרופים אלו, ותבינו את גודל הנטל המונח על כתיפיו של אדם אחד. אבל הרב פיזם לא לבד. 'הקב"ה וברכותיו של המשלח, הרבי, מלווים אותנו על כל צעד ושעל' הוא אומר.
אנו מתחלקים לשני צוותים ומתחילים לעבור בין שכונות העיר כדי לחלק את המצרכים שהבאנו איתנו ממרכז צעירי אגודת חב"ד.

אתה עלול בקלות לטעות ולחשוב כי היום הוא יום-הכיפורים. העיר ריקה כמעט לחלוטין. כנהג של אחד הרכבים אני פתאום קולט שזה לא ממש הכרחי לעצור כל אימת שיש תמרור 'עצור'. פשוט, אני הרכב היחיד על הכביש...

ביחד עם התמימים שהצטרפו אלי, אני מתחיל לטפס במדרגות בנייני השיכונים הצפופים. בידיים עמוסות אני עובר מדלת לדלת. בניין בן ארבע קומות, שלוש דירות בכל קומה, ואין מענה משום אחת מהדירות. אלפי תושבים עזבו את העיר ורק כלשיש מהם נותרו בביתם.

אני מגיע לקומה האחרונה, ומעבר לאחת הדלתות אני שומע את מקלט הטלוויזיה פועל. 'האם יש מישהו בבית, או שמא גם פה אין אף אחד ומדובר רק בסוג של הרתעה מפני גנבים אפשריים?' אני שואל את עצמי.

לאחר מספר נקישות על הדלת אני מקבל תשובה. אישה מבוגרת, בת למעלה משיבעים, נגררת לאיטה ופותחת את הדלת. אני מברך אותה לשלום, ומסביר לה כי הגעתי מבית חב"ד כדי להעניק לה חלות ויין לכבוד השבת הקרבה ולדרוש בשלומה. האישה, שאותות הלחץ של הימים האחרונים ניכרים על פניה, מחייכת בהקלה ומסבירה לי בעברית רצוצה כי היא עולה חדשה מדרום אמריקה והיא לבדה בארץ.

אני מנסה לאמץ את מוחי ולדלות מהזיכרון מספר מילים בספרדית (ותודה למנקים ה'ספנישים' של 770...). 'מוצו לה-פס' אני אומר לה. (בתרגום חופשי זה משהו כמו 'הרבה שלום'). האישה, שצמד המילים בספרדית כנראה שחרורו את חרצובות לשונה, ממטירה עלי מטר של מילים שנגמרות באות ס' (היחידה שהבנתי היתה גראסיאס=תודה) ואנחנו מסכימים את השיחה ב'גרסיאס אלוקים'.

כך אנחנו ממשיכים לעוד מאות משפחות ומקלטים ציבוריים. כל מקום והסיפור שלו. כל מקום והאנשים שמחכים למילות העידוד שלך. בין לבין אתה רואה בתים שספגו פגיעות של טילים, וגם בית כנסת שספג פגיעה ישירה, ל"ע.

החום כבד מנשוא. החולצה ממש נדבקת לגב המיוזע. אני עוצר באחת המכולות השכונתיות ומבקש לקנות שתיה קרה.

המוכר, יהודי דתי ואדיב מגיש לי בקבוק צונן ואומר: 'אתה הלקוח השתים-עשרה מהבוקר'. להזכירכם השעה כבר לאחר אחת בצהריים...

עוד מעט תגיע השבת. אנחנו נפרדים ממשפחתו של הרב פיזם ומודים לו על הזכות שנפלה בחלקנו.

אני מגיע לכפר וממהר לטבילה במקווה. במהדורת החדשות של השעה שש מדווח הקריין על שני טילים שנפלו בשדרות. להזכירכם, חמישים דקות מהפרדסים של כפר חב"ד.