מערכת COL
|
יום כ"ט אייר ה׳תשס״ז
17.05.2007
"משפחה" בעקבות שלוחות חב"ד במקומות נידחים
תחת הכותרת "לכתך אחרי במדבר", מתפרסמת הבוקר (חמישי) כתבה מיוחדת בעיתון "משפחה" על נשים חרדיות המתגוררות במקומות נידחים בעולם ■ שליחות חב"ד רחל קריצ'בסקי מאוֹמְסְק שבסיביר, חני ליפשיץ מקטמנדו שבנפאל, אסתי גרינברג מאיינקורג' שבאלסקה, נחמי וילהלם מבנגקוק שבתאילנד ורחלי הרטמן מאוטצ'ימין סיטי – סייגון שבוויאטנם נאותו לפתוח צוהר לחיי היום-יום המרתקים והמפעימים שלהן, לשתף את הקוראים בחוויותיהן ולנסות לשכנע שהבלתי ייאמן הזה הוא, מבחינתן, החיים עצמם ■ COL מגיש: תצלום הכתבה והתמליל המלא בכתבה המלאה לסיפור המלא
שלוחות חב"ד במקומות נידחים בראיון מרתק • תצלום הכתבה באדיבות "משפחה"
COL מגיש את הכתבה במלואה מאת ש. יעקובסון, באדיבות "משפחה"
כמו לפני שלושת אלפים מאתיים ותשע עשרה שנים, עת קיבלו בני ישראל את התורה במדבר סיני, מקבלים עליהם יהודים רחוקים, מדי יום, את התורה, במדבריות ברחבי תבל. אלו מקומות נידחים שיש בהם שממה רוחנית מוחלטת, אבל נווה מדבר שהקימו יהודים מיוחדים מאפשר גם לרחוקים ביותר לרוות את צימאונם במים חיים, ואין מים אלא תורה.
כדי להבין מה פירוש 'מדבר' לענייננו, שכחו כל מה שידעתם על מקום יישוב.
כל אחד מאתנו גר בין יהודים. מי שהתרגל ל'איצקוביץ' או ל'זכרון מוישה' שבהם נושקים מנייני תפילת שחרית המאוחרים למנייני מנחה המוקדמים, ומנייני ערבית המאוחרים – מברכים ב'בוקר טוב' את המקדימים לתפילת ותיקין, יתמרמר אולי על "מקום נידח", שבו מוצעים לו רק שלושה מניינים לשחרית. מי שהתרגל להיכנס לרשתות השיווק החרדיות וליטול מן המדף כמעט כל מה שעיניו רואות, מקטר כשהוא נקלע לקיוסק על אם הדרך ואינו מוצא לו ארטיק בכשרות המקובלת עליו. "מִדבר פה" הוא מתלונן.
ובכן, גם למדבריות מסוג זה לא הייתה כוונתנו, על אף שהמגורים בהם קשים מן המגורים בריכוז חרדי מן המניין.
הנשים שראיינו לצורך הכתבה מתגוררות במקומות נידחים ממש. מקומות, שהסיכוי שאי מי מקוראינו ביקר באחד מהם או אפילו מכיר מישהו שביקר באחד מהם הוא כמעט אפסי: סיביר, נפאל, אלסקה, תאילנד וויאטנם.
מה הן עושות שם? לא, הן לא נסעו לטיול. הן מתגוררות שם ומציתות את אור היהדות בלבבות רחוקים.
לארץ הן מגיעות אחת לתקופה, כדי להצטייד במזון שישמש להן צידה להמשך הדרך, ובעיקר לתדלק את כוחות הנפש להמשך המסע שסופו לוט בערפל.
כששאלתי אותן על קשיים, קיבלתי תשובה על – אתגרים. כששאלתי עד מתי הן מתכוונות להישאר שם, הייתה התשובה אחידה: עד שיבוא המשיח. על כל יתר השאלות היו התשובות שונות ומגוונות, שונות ומשונות מכל מה שמוכר לנו, הזוי כמעט. מדהים לחשוב שהן שם מתוך בחירה חופשית, מתוך תחושת שליחות שאין עליה עוררין.
חלק מזערי מן הלא רגיל, מעין דוגמית, הצלחתי לחוות בעצמי במהלך הכנת הכתבה. אפילו הניסיון למצוא זמן נוח לשיחה עם מישהו שמתגורר בחציו האחר של כדור הארץ דורש להקדיש תשומת לב יתרה לשעון, שלא לדבר על ניסיונות התקשרות לנפאל, מקום שבו בשל מלחמת מורדים, במשך חלק נכבד מהיממה, רשת החשמל מנותקת והטלפונים פשוט - שובתים.
רחל קריצ'בסקי מאוֹמְסְק שבסיביר, חני ליפשיץ מקטמנדו שבנפאל, אסתי גרינברג מאיינקורג' שבאלסקה, נחמי וילהלם מבנגקוק שבתאילנד ורחלי הרטמן מאוטצ'ימין סיטי – סייגון שבוויאטנם נאותו לפתוח לנו צוהר לחיי היום-יום המרתקים והמפעימים שלהן, לשתף אותנו בחוויותיהן ולנסות לשכנע אותנו שהבלתי ייאמן הזה הוא, מבחינתן, החיים עצמם.
מדברים על מזג האוויר
אחד ממאפייניו העיקריים של המדבר הוא שינויי מזג האוויר הקיצוניים. אין ארצות רבות שמזג האוויר שבהן ידידותי כבארצנו.
"מאז ומתמיד העדפתי מזג אוויר קריר, וממילא תמיד ראיתי את עצמי בעיני רוחי, שליחה באחת הארצות הקרות", מספרת נחמי, "והנה גלגלה אותי ההשגחה לתאילנד. כאן - קיץ כל השנה, הלחות גבוהה מאוד והטמפרטורה מגיעה לארבעים מעלות. המזגנים פועלים כאן ביום ובלילה, אבל כשרק יוצאים החוצה, מרגישים את עומס החום. כשההורים שלי מגיעים לבקר אותנו פה, קשה להם להאמין שאני, אכן מתגוררת כאן כבר כמעט שתים עשרה שנה, אבל היום אני חושבת שמבחינה מסוימת קל יותר לחיות בחום קיצוני מלחיות בקור קיצוני".
בניגוד מוחלט לחום המדברי שבתאילנד, מספרת רחל על סיביר. רק למשמע השם נוקשות שינינו דא לדא. בשנות ילדותנו גדלנו על סיפורי סיביר – ארץ גזרה שהשלג בה נצחי.
האם יש יהודים שגרים בסיביר מתוך בחירה ולא משום ששלחו אותם לשם?
"גם אנחנו נשלחנו", מסבירה רחל בצחות, "אנו שליחים של הרבי. איננו נמצאים ב'ארץ גזרה', אלא בעיר אומסק שבמזרח חבל ארץ סיביר. בעיר אומסק מתגוררים מיליון ושלוש מאות אלף תושבים ובהם כחמישה עשר אלף יהודים.
"הטמפרטורה הממוצעת כאן היא מינוס עשרים וחמש מעלות. אומרים, שבסיביר תשעה חודשים קר ושלושה חודשים – קר מאוד. בערך בשמחת תורה מתחיל הקור הגדול, אבל הסיבירים אינם פוחדים מקור! הבתים מחוממים היטב, במימונה של העירייה(!) ועם זאת, איננו ספונים בבתים כל הזמן! מי שגר בסיביר יודע להתלבש היטב. המעילים עשויים מפוך אמתי, וגם בקור הגדול ביותר יוצאים מן הבית לעשר דקות לשאוף אוויר צח. גם כשהעיר כולה מכוסה בשלג החיים אינם משותקים. עד מינוס שלושים וחמש מעלות פתוחים גם בתי הספר והכול ממש כרגיל. כאשר הטמפרטורה נמוכה עוד יותר נסגרים בתי הספר וחלק ממקומות העבודה.
אולי קשה להאמין, אבל דווקא כשהגעתי לארץ בחורף היה לי קר, משום שכאן בקושי מחממים את הבתים, ואילו באומסק דואגת העירייה לחימום הבתים עשרים וארבע שעות ביממה". העירייה דואגת לחימום הבתים ומשפחת קריצ'בסקי דואגת לחימום הלבבות.
"תנור חימום" נוסף בערבות הקרח הוא משפחת גרינברג המתגוררת באלסקה זה שש עשרה שנים. מסוכות ועד פסח שורר במקום קור רב והעיר מושלגת, אבל אסתי רואה את היתרונות: "האוויר כאן יבש מאוד, צלול ונקי. יפה כאן, והקור? מתלבשים היטב, מחממים את הבית ויודעים שמזג אוויר אפילו אינו תירוץ".
מנהרת הזמן
בנפאל, דווקא שורר מזג אוויר ידידותי. גם הנופים שם מדהימים – פסגות מושלגות סביב עמק ירוק - יופי שקשה לתאר, יופי המושך אליו כארבעים אלף תיירים בשנה. אבל חוץ מזה - הכול שונה, משונה ואפילו מרתיע. לא את חני ליפשיץ, המתגוררת בקטמנדו זה שש שנים. "את רוצה שאתאר לך את החיים פה?" היא מבררת בעדינות, "זה פשוט. לוחצים על כפתור וחוזרים כמה מאות שנים אחורנית. זהו, הגענו למרכז הטאמל – האזור התיירותי של קטמנדו, בירת נפאל.
הבתים ישנים ועלובים והרחובות קטנים וצרים. למעשה אין אלו רחובות ממש אלא שבילי עפר לא סלולים. בליל של ריחות, קולות וצבעים ממלא כל פינה. קבצנים ורוכלים צובאים על המטיילים, ממש כמו בסיפורים. מה מציעים הרוכלים? כל מה שתיירים יכולים לקנות: מפסלונים של בודהה ועד משחות לכאבי גב, דרך תיקים רקומים – עבודת יד ומזכרות. המזכרות, נושאות כמובן את אופי המקום – עבודה זרה. כל מטר כאן מוקדש לעבודה זרה.
"התחבורה מתנהלת בריקשות, באופניים ובתוק-תוקים".
אתם נוסעים בריקשה לקניות? אני מנסה לתאר לעצמי את התמונה.
"יש גם אוטובוסים, אבל אין סיכוי שנעלה עליהם. אלו אוטובוסים שיש בהם שלושים מקומות, ונדחסים בהם מאה וחמישים אנשים. כשצריכים - לוקחים מונית"...
כמעט כמו פה, אני מהרהרת בקול, אבל חני ממהרת להבהיר לי: "זו לא מונית כמו שאת מכירה. זו גרוטאה עם ארבעה גלגלים שמקרטעת ברחובות. כדי להבין איך מתנהלת כאן התנועה, את מוכרחה לשכוח כל מה שאת מכירה בנושא. אין כללי תנועה. אין רמזורים. בכל נפאל אין רמזור אחד לרפואה. איך נוהגים? פשוט – מתניעים ו- נוסעים. את צריכה לראות את הילדים שלי כשאנחנו מגיעים לארץ. תיאור בן הכפר שהגיע לעיר הגדולה הולם אותם להפליא – הם פוקחים זוג עיניים אל מול רמזור מתחלף, ומדרגות נעות או מעלית - הן אמריקה בשבילם".
למה היה לי קשה כל כך להשיג אותך טלפונית?
"זה עוד חלק נורמלי מן החיים הלא נורמליים פה. המצב הביטחוני כאן לא פשוט. יש קבוצות מורדים ומרידות, ובכל פעם שעולה המתח הכול סגור ומסוגר. התחבורה שובתת, אין מים ואין חשמל. מדינה שלמה מושבתת למשך שתים עשרה שעות ויותר, אחת לכמה ימים".
ודאי התקנתם גנרטור בבית חב"ד...
"גנרטור?" מחייכת חני, "ומאין לנו דלק להפעיל אותו? כשאין חשמל, אנחנו משתמשים ב – נרות. יש לנו אטרקציות השמורות לשעות האלה. לאור הנרות – מספרים סיפורים, משוחחים בשלווה, אין לאן למהר. כשאין מים, משתמשים במים מינרלים מבקבוקים, וכשאין טלפון – לא מדברים. נכון שהתנאים הגשמיים פה לא קלים ושהמקום הזה בהחלט אינו מתאים למפונקים, אבל אם לא נלמד להסתכל בחיוך על העניינים, אין לנו סיכוי לשרוד כאן", היא מסכמת וממשיכה לחייך.
גם למילה ויאטנם נלווים צחצוחי חרבות. "אמנם המלחמה עצמה היא נחלת העבר, אבל את תוצאותיה חשים כאן היטב", מספרת רחלי. "האינפלציה היא משהו שקשה לדמיין. שמה של המטבע המקומית הוא דונג, ודולר אחד שווה שישה עשר אלף דונג. כל המחירים נקובים כאן באלפים ובמיליונים. מחירו של קילוגרם קמח הוא עשרת אלפים דונג שהם שני שקלים וחצי.
מצד אחד, העיר סייגון שבה אנו גרים היא עיר מודרנית כמו תל-אביב, אלא שבה גרים תשעה מיליון איש, אבל מן הצד האחר, יש כאן עניות נוראה. ילדים קטנים מוכרים פרחים או כלי סדקית ברחובות כדי לפרנס את עצמם, ונכים או בעלי מומים אחרים נראים בכל מקום ומזכירים את המלחמה הנוראה ואת המחיר הכבד שהיא גבתה. אמנם, מזג האוויר די שפיר כאן, אבל איכות האוויר איומה, ובתוך העיר יש זיהום אוויר תמידי. יש בוויאטנם גם אזורים יפים וצחים יותר, אבל בית חב"ד חייב להיות במרכז העיר כדי שיוכלו לראות אותו ולהגיע אליו. האמת היא, שאחרי שגרים בוויאטנם, על כל הכרוך בכך, אוויר צח הוא כבר לא משהו שכל כך קשה לוותר עליו".
מלכים ומלכות, ארמון ושרים מככבים אצלנו במשלים או לכל היותר שייכים לעבר הרחוק - למגילת אסתר ולתחפושות. בתאילנד הם חלק מהחיים. נחמי שוחחה אתי תוך כדי נסיעה ותיארה לי את המראות שהיא רואה מחלון המכונית: "הרחוב הראשי מלא דגלים ואנשים בלבוש צהוב נראים בכל פינה. צהוב הוא צבע הדגל של תאילנד. האנשים כאן מעריצים את המלך, ויום שני הוא היום של המלוכה. הפטריוטיות של התאילנדים יוצרת את המראה המרהיב הזה – הזדהות עם הדגל המסמל את בית המלוכה, באמצעות חולצות צהובות. מלבד זאת, הבתים כאן ישנים ואפורים בשל זיהום האוויר השורר כאן.
הבדלי המעמדות ניכרים כאן היטב – יש בתים מפוארים לצד בניינים פשוטים, יש קניונים וכבישי אגרה לצד אנשי עמל עניים מאוד. מעניין שרוב העובדים ברחוב הם – עובדות. אפילו בניקיון הרחובות מועסקות נשים. גם הקצב פה שייך אי שם לעבר. הכול אִטי, ונראה שעומד לרשותם של התאילנדים כל הזמן שבעולם. כשאני מנסה לרמוז לקופאית, למזכירה או לאיש צוות שאני ממהרת, הם פוקחים עליי זוג עיניים לאמור: ממהרת? מה זה בכלל?"
לחם לאכול
אחד האתגרים המהותיים (במהלך הכנת הכתבה למדתי שלא לכנות זאת 'קשיים', על אף שלדעתי זה השם הראוי) הוא המזון. בכל ריכוז יהודי יש מבחר אין-סופי של מזון כשר, כולל ממתקים, מעדנים ומזון פרמיום, אבל מי שנמצא במדבר אינו מתפנק ב'קולה', ודאי שלא במותג מסוים. דיי לו במים שירוו את צימאונו ובלחם להשביע את רעבונו. כל השליחות מספרות על הקושי להשיג מזון, וכולן מגלות שעיקר תכולתן של המזוודות שהן נושאות לארצות מגוריהן, לאחר ביקור בארץ הוא – מזון. אצל כולן – בתחילה לא היה כלום, אבל בהמשך השתנו דברים, שהרי מטרת שהייתם שם במרחקים היא להפיץ את אור היהדות, וכיצד אפשר לעשות בלי לספק מזון כשר? חלק מהשלוחים שוחטים בעצמם, אחרים מסתמכים על שחיטתם של שלוחים אחרים הנמצאים "קרוב" אליהם.
"ארגון 'אור אבנר', בראשותו של מר לוי לבייב, תומך בנו באספקה לקראת החגים: מצות ויין לפסח, משלוחי מנות לפורים, בשר כשר ועוד. הכול בצורה נפלאה, עם חוברות הסבר על החג הקרב ומהותו. בלעדיהם קשה היה מאוד, ממש בלתי אפשרי, לעשות את הפעילות", מספרת רחל. "'אור אבנר' מכסה את כל רחבי רוסיה, ומסייע לשליחים למלא את שליחותם.
"אמנם חסרים לנו מצרכי מזון רבים, אבל סך הכול יש לנו מה לאכול", היא מסבירה ושוב מעניקה לנו פרופורציות (מה עשיתם כשחסרה לכם שמנת מתוקה לעוגה של שבועות, או גבינת מוצרלה לפשטידה? טרחתם להגיע לחנות הנמצאת במרחק שלושה רחובות מכם? באמת טרחה גדולה!), "ועד הכשרות של מוסקבה מפרסם רשימות של מוצרים שהם בחזקת כשרים, כמו קמח, סוכר, מלח וכדומה, ואותם אנו יכולים לקנות בכל חנות. את הקמח מנפים ואת הלחם, כמובן, אופים בבית. הקושי הגדול הוא עם מוצרי החלב לילדים. מה שאפשר להקפיא אנחנו מביאים מהארץ ונהנים ממנו במשך תקופה, אבל מעדני חלב לילדים? פשוט אין. כשבאנו ארצה, היו הילדים שלי בהלם שאפשר ללכת לסופר-מרקט ולקנות כל מה שרוצים. באומסק אני קונה להם בננה, אם הם מבקשים משהו, וכאן – איזה שפע, והכול כשר!"
"בתאילנד יש ארבעה בתי חב"ד, המרכזי בבנגקוק ושלושה סניפים ברחבי המדינה", מסבירה נחמי את חוסר דאגתה בעניין המזון. "ממילא עניין המזון די ממוסד. יש לנו שוחט ומערכת כשרות וקייטרינג, כך שאנו מסודרים. מוצרי חלב? יש מעט, אבל מתרגלים לכל דבר, גם לחיים בלי מוצרי חלב, וכשבכל זאת יש משהו חלבי – נהנים ממנו ומעריכים אותו הרבה יותר. זה בסדר", היא מרגיעה אותי, "פעם גם אני חשבתי שאי אפשר להסתדר בלי מוצרי חלב. החיים לימדו אותנו שאפשר בהחלט.
"מעניין שדווקא העובדה שאין לנו גורמת שיהיה לנו. לפני שמגיעים אנשי עסקים ומשגיחי כשרות שכבר היו במקום, הכירו אותנו והם שבים אליו, הם מתקשרים לברר מה נחוץ לנו ומביאים אִתם בשמחה. זו ההזדמנות להודות להם על כך. הנה, רק השבוע קיבלנו משלוח ענקי של עוגות גבינה לשבועות, שאפו נשים במטבחן הפרטי. אנו אסירי תודה להן על שותפותן הפעילה בפעילותנו כאן".
"אצלנו יש הכול", מספרת אסתי, "אפילו פלאפל", ואני מתלבטת ביני לבין עצמי אם הכדורים הישראליים השחומים, שהתרגלו ללחות של תל אביב, אינם קופאים שם מקור, באלסקה.
"כמעט הכול", מדייקת רחלי. "יש לנו בוויאטנם מוצרים מארצות הברית בכשרות OU , אבל בשר ולחם הם בעיה. אנחנו מקווים שבעתיד תהיה מאפייה ותהיה שחיטה. בינתיים? אני אופה בעצמי את הלחם, ואת הבשר מביאים מבנגקוק".
בקטמנדו העניינים יגעים עוד יותר. כמעט אין מה לקנות, אבל אולי דווקא משום כך הפתרון הוא היקפי. "יש לנו חווה", מספרת חני בשיא הפשטות, "והיא המספקת לנו כמעט הכול: בשר, עופות, ביצים, חלב ומוצריו. משהו חסר?
"המזון שאנו אוכלים הוא פרי עבודת כפיים ממש. בעלי שוחט (חמש מאות עופות "חד וחלק" לפני סעודת חג), חולב את הפרות ומכין לנו גבינות טעימות. את הלחם – ודאי אופים בבית. רק פֵּרות וירקות אנחנו קונים, ואת כל היתר מספקת לנו החווה". כמה מאות שנים אחורה במנהרת הזמן, כבר אמרנו?
בגד ללבוש
החיים המנותקים, אי שם בסוף-סופו של העולם, מעניקים לבעליהם פרופורציות מסוג שאיננו מכירים מקרוב. בגדים הם צריכים גם שם, כמובן, אבל שיגעונותיהן של האפנות המתחלפות - מהם והלאה. הבגדים צריכים להיות נקיים, יפים ומחממים – בארצות הקרות, נקיים יפים ונעימים בארצות החמות, אבל אין שם תחרות ומסעות קניות, משום שאין היכן לערוך אותם, וגם אם כן – אי אפשר להצדיק את הקנייה באִמרה הנדושה: 'כבר שלוש בר מצוות ושתי חתונות לבשתי את הבגד הזה, אני מוכרחה משהו חדש', משום ששמחות משפחתיות הן חזון כה נדיר שם, עד שכאשר הוא בכל זאת מתרחש, בראש סדרי העדיפויות נמצאים הדברים החשובים באמת. לא הבגדים.
"את ה'בר מצווה' של בני חגגנו כאן", מספרת אסתי מאלסקה, כשאני שואלת אם לא ניצלו את הזדמנות הבר מצווה כדי להגיע לארץ ישראל. "כל מאורע יהודי כמו בר מצווה, הוא בשבילנו הזדמנות מיוחדת להראות לקהילה איך צריכים יהודים לחגוג מאורעות כאלה. מובן שלא הייתה זו 'בר מצווה' משפחתית במובן הפשוט והמוכר, אלא מאורע השייך לקהילה כולה – משפחתיות מסוג אחר. כמובן, כאשר אי מי מן הקהילה חוגג בר מצווה או חתונה – אנחנו המשפחה שלו. למעשה, אנחנו הכתובת לכל דבר יהודי, שכן אין עוד רב באלסקה. בעבר היה בעלי נקרא 'הרב הדתי של אלסקה', להבדיל מן הראביי הרפורמי. אבל מאחר שבשנים האחרונות לא היה לרפורמים ראביי קבוע, נכון להיום יש רק רב אחד קבוע באלסקה – בעלי.
"גם החתונה של בתי תהיה פה", קובעת אסתי בטון שאין עליו עוררין, וכאשר אני מתפלאה מנין לה לדעת כבר מהיום היכן תינשא בתה בת החמש עשרה, היא משיבה באותו טון: "זה חלק מהעניין של השליחות, לערוך במקום את החתונות, לחיות את החיים במקום שנבחר ולא להיעלם מן המקום דווקא באירועים החשובים ביותר".
"את החלאקה של בני חגגנו כאן", מספרת רחל מאומסק. "לראשונה התוודעו תושבי העיר היהודיים למנהג היהודי העתיק של התספורת הראשונה, ובעצם עריכתנו את האירוע פה, הבינו היהודים שבעבורנו, הם משפחתנו הגדולה. זה היה אירוע של ממש, שדרש הפקה, כוחות ומשאבים רבים, אבל כשרואים את הרושם שאירוע כזה מותיר בלבבות הקפואים, מקבלים כוחות לאירוע הבא, ומובן שגם כאן, עיקר החלאקה אינו החליפה ותמונות הסטודיו".
בעניין הבגדים מסבירה רחל: "כאשר הילדים צעירים אפשר למצוא בשבילם בגדים בכל מקום, אולם עכשיו, כשבתי גדולה יותר קשה לי למצוא לה כאן בגדים העונים על הקריטריונים של הצניעות. חצאיות, הן בכלל משהו נדיר מאוד כאן, ולכן כאשר אנחנו בארץ, אני מצטיידת גם בבגדים". חני מקטמנדו מספרת על רוכלים המוכרים הכול בפרוטות, אבל למעשה אין להם פריטים פרקטיים להציע. "לא היה אכפת לי לקפוץ לאיזה מרכז קניות מעודכן להצטייד קצת", היא אומרת, והמושג הזה, שבשבילנו הוא כה פשוט ויום-יומי, בשבילה הוא אינו בר השגה.
רחלי מספרת על "בעיה טכנית": "אמנם אצלנו, בוויאטנם, יש מרכזי קניות מודרניים, ולכאורה אפשר להשיג הכול. הבעיה היא שהוויאטנמים הם אנשים קטנים ורזים, ולכן, למי שאינו ויאטנמי, קשה למצוא בגדים במידה נורמלית, שלא לדבר על תקופות מיוחדות, שבהן אין שום סיכוי למצוא משהו הולם".
מעבר להרי החושך
הניתוק אף הוא לא קל. בנגקוק רחוקה מארץ ישראל מרחק אחת עשרה שעות טיסה, אומסק – כשש שעות, קטמנדו – חמש עשרה שעות ואיינקורג' – בין ארבע עשרה לעשרים שעות טיסה.
הן מגיעות ארצה לעתים רחוקות ומשלמות מחיר כבד של ניתוק. משפחתו של הרב גרינברג היא משפחה ברוכת ילדים. הוריו מתגוררים בבני ברק והילדים – בכל העולם: בשנחאי, באודסה, בטקסס, באוהיו ועוד. על מפגשים משפחתיים הכוללים את כ-ו-ל-ם – אין מה לדבר. מדי פעם מגיע מישהו ארצה ופוגש חלק מן האחרים. גם בנישואי האחים לא תמיד משתתפים – אי אפשר לסגור את בית חב"ד. הדברים נכונים גם במקומות הקרובים יותר, כמו אומסק. "לא לכל חתונה של אח או גיס אנחנו מגיעים. לפעמים רק אחד מאתנו נוסע. אי אפשר להשאיר את המקום ריק. הדברים אינם צפויים, ואולי בדיוק בהעדרנו יגיע אדם בן שישים שהחליט להגיע בפעם הראשונה לבית הכנסת, או אדם שצריך משהו אחר דחוף? אסור לנו להחמיץ את הרגעים האלה!" אומרת רחל.
רבים מהורי השליחים מקיימים הלכה למעשה את אִמרת הכנף 'הרוצה את הרב יבוא אליו'. הם אורזים את המזוודות ונוסעים להתארח אצל ילדיהם. הילדים, שמחים כמובן עם האורחים, ומארחים אותם בממלכה שלהם, אי שם, מעבר להרי החושך. במקום שבו בן העשרים וחמש שלהם הוא 'הרב המקומי' והכלה – הרבנית.
יש מקומות שהניתוק מתבטא בהם גם בתחום הרפואה, אבל גם מכך הן אינן נבהלות. "לפני הלידות הגעתי ארצה, אבל רבות מחברותיי השליחות ברחבי רוסיה יולדות כאן. לא קל לעזוב, במיוחד שיש צורך להיעדר לשם כך לפחות למשך חודשיים ולנתק את הילדים באמצע השגרה", מספרת רחל.
"יש כאן מרפאה", שומרת חני על כבודה של נפאל, "אבל למעשה, יש יותר מרפאים בשיטות שונות ומשונות מרופאים קונבנציונליים. הרופא במרפאה הוא נפאלי, אבל את השכלתו הוא רכש במערב", היא מרגיעה, אבל עם זאת מספרת, על הודית זקנה שמטפלת בהם לפעמים... ועל בית החולים המקומי, שכמעט כל מה שאתם יודעים על בית חולים – רחוק ממנו כרחוק קטמנדו מירושלים.
ואת עמלנו – אלו הבנים
לכל הדעות, החלק של חינוך הילדים הוא החלק הקשה להן מכול. "צריך להבין, שאת השליחות אנחנו בחרנו לעצמנו, אבל הילדים לא בחרו זאת. החיים השונים ומשונים האלה אינם אלא אילוץ הנובע מן המטרה החשובה שבשבילה אנחנו כאן. לכן אנחנו משתדלים להקל עליהם ככל האפשר ולהסביר להם את משמעה של הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו - להשיב לב תועים לאביהם שבשמים", אומרת רחל. "מאידך גיסא", היא מוסיפה, "הילדים מפתחים כאן חוסן ובריאות נפש שקשה להשיג במקום אחר. הם לומדים בצורה ברורה וחד משמעית מה ההבדל בינינו לבין הגויים שסביבנו. הם לומדים להתאפק ולהבין שלא כל מה שהעיניים רואות הלב יכול לחמוד. ברור להם מאוד עניין הצניעות של בת ישראל והם מתמודדים נפלא עם העובדה שאסור להם לאכול אצל חברים או בכל מקום אחר מחוץ לבית.
"מאחר שהמטפלת של הקטנה אינה יהודייה (לצערנו, עדיף לקחת מטפלת לא יהודייה, מלקחת יהודייה שאינה יודעת מאומה על יהדותה), היא נמצאת בפיקוח מתמיד. היא נמצאת בביתי מהבוקר עד הערב, ואני נמצאת לא רחוק עם הגדולים – בגן הילדים. ההוראות שהיא קיבלה ממני הן חד משמעיות: אסור לה להכניס לביתי אוכל מכל סוג שהוא. אסור לה לשיר לילדים את השירים שלה. קלטות – רק מה שאני מביאה לה, והיא חייבת להתלבש בצניעות. במה שקשור למטבח היא לא נוגעת – אני מגיעה להאכיל בעצמי את הילדה, וכמובן אני מתפללת כל הזמן שחלילה לא תארע תקלה".
"הילדים שלנו אינם מסתובבים בחוץ", מספרת חני, "ובכלל, קטמנדו אינה מקום שקל לגדל בו ילדים. יש לי מטפלת ישראלית שיושבת עם הקטנים ומלמדת אותם, ועם הגדולים יושב בעלי או בחורים שמגיעים לעזור לנו. הילדים דוברים עברית, אנגלית ונפאלית, וזה אות למעורבותם בכל הנעשה, על אף שאני משתדלת ככל יכולתי להפריד את החיים המשוגעים שלנו כאן מהחיים של הילדים, ולאפשר להם, בניגוד לנו, את הצורך האלמנטרי ששמו 'פרטיות'. האגף של הילדים בבית הוא נפרד, ועל אף שמטפלות בהם עוזרות נפאליות, אני כל הזמן בשטח. אני מלמדת את הילדים להפיק מן השליחות את הדברים הטובים: נתינה, הפצת יהדות ואופטימיות, ואני מקווה שהיַלדוּת שלהם תיזכר להם כמשהו חיובי ומאתגר".
נחמי מרגישה כי גורלם של ילדיה שפר עליהם: "יש לנו כאן, בתאילנד, כיתה אחת של בנים בגילים עשר עד שלוש עשרה, ושתי כיתות לבנות - כיתה ה' וכיתה ג' – בכל כיתה שלוש תלמידות. לבית הספר הקטן הזה יתרונות רבים. הילדים מרגישים שהוא הבית השני שלהם והם הולכים אליו מדי יום בשמחה. אין מצב שילד נשאר בבית. טוב להם שם. המורים הם שליחים ושליחות מהארץ, שמשקיעים המון בתפקידם המיוחד, והתוצאות - מדברות בעד עצמן. "את ההצלחה הזו אני רואה כנס ויודעת שלא כל השליחים זוכים לה. אמנם אין לילדים הרבה חברה, אבל הם למדו ליהנות עם האחים שלהם ועם האורחים הרבים הפוקדים את הבית".
"החלק של הילדים הוא הקשה מכול", מאשרת גם אסתי. "בתי בת החמש עשרה לומדת בשיקאגו ומגיעה הביתה אחת לשישה שבועות – מדובר בשבע שעות טיסה. הקטנים לומדים כאן, וזה לא קל, אבל ממש לאחרונה התגייסה הטכנולוגיה לעזרתנו, בצורה שקשה להאמין. יש לנו 'און ליין סקוּל" – בית ספר און ליין. בית הספר מתנהל דרך רשת המחשבים. כל ילד יושב ליד המחשב בביתו, ויחדיו הם לומדים בכיתה אחת – "מקשיבים" למורה, שואלים שאלות ומקבלים תשובות. יש להם חברים מכל קצווי תבל, והפעם הראשונה שהם נפגשו פנים אל פנים הייתה בכנס השלוחים האחרון.
שם הם ישבו סביב שולחן אחד עם המורה, כמו בבית ספר אמתי. בית הספר הזה הוא פשוט נפלא. הנה, היום היה יום ההולדת השישי של בתי רבקי, והיא ערכה מסיבת יום הולדת בכיתה הווירטואלית שלה. היא אמרה דבר תורה, סיפרה על ההחלטות שקיבלה עליה לרגל יום ההולדת והתברכה מפיות חברותיה. הרעיון עלה בדעתה לאחר שאחיה בן האחת עשרה עשה התוועדות באותה צורה: אמר דברי תורה, סיפר סיפור חסידי, אמר את הפסוקים ואפילו עשה 'לחיים' על מיץ ענבים. אפילו משלוחי מנות כיתתיים יש ב'און ליין סקול'. המורה ערכה גורל ומינתה כל אחת לשלוח משלוח מנות וירטואלי לחברה שעלתה בגורלה. הילדים פשוט מאושרים מן הדבר הזה, ושוב אינם חשים עצמם מבודדים כבעבר".
נווה מדבר
לא משנה באיזה קצה עולם נידח הן נמצאות, המטרה – אחת היא: להקים בית חב"ד, מקום שבו כל יהודי באשר הוא יתקבל בברכה ויזכה לחוות משהו מאורה של היהדות. התפקיד שלהן שם הוא רב-תחומי, וכדי לתאר את הפעילות שלהן, נזדקק לכמה כתבות נוספות. דיי לדמיין את כמויות המזון שהן אחראיות על הכנתן ועל הלוגיסטיקה העצומה הכרוכה בהכנת סעודות רבות משתתפים, כדי להתחיל לקבל מושג.
כולן מספרות על ישראלים המגיעים לסוף העולם בטיוליהם, ודווקא שם מגלים את יהדותם. בית חב"ד והבית הפרטי של השליחים סמוכים זה לזה, והפרטיות – מהם והלאה. בכל שעות היממה מגיעים עשרות ואף מאות אנשים, מתכבדים במאכל ובמשקה, מקבלים פינה לנוח, להתקשר הביתה ובדרך אגב להיחשף לאור היהדות.
בשדה התעופה של נפאל מזהים העובדים את הישראלים ואומרים להם: 'יו הב טו גו טו בית קבד'. אין מי שלא מכיר את המגדלורים האלה, בכל מבטא שתרצו.
בארצות המזרח, נוסף על הפצת היהדות והאירוח, מצטרף תפקיד החילוץ. "מטבע הדברים, כשישראלים רבים כל כך מטיילים בארצות שחוקיהן אינם מוכרים להם, הם מסתבכים, ומעשה שבשגרה הוא לקבל טלפון מהארץ – 'הבן שלי במעצר'. תפסו אותו עם מאה דולרים מזויפים שהגיעו לידיו בבלי דעת, או שסתם כך נגנב ממנו הארנק ובו כל המסמכים", מספרת נחמי, "ואנחנו פונים שוב ושוב, משלמים ערבויות ועושים לילות כימים כדי לשחרר את האסירים. המקומיים אינם מסוגלים להבין, מדוע אנחנו מתאמצים כל כך בשביל מישהו שכלל איננו מכירים. אפילו מפקד המשטרה, שהוא אדם משכיל, אומר לנו: 'מה הקשר שלכם אליו? כשצרפתי נתקע במעצר, החברים שלו ממשיכים בטיול שלהם ומשאירים אותו כאן. רק אתם עושים את כל המאמצים בשביל מישהו, רק בגלל שהוא מהעם שלכם'.
"לא רק אנחנו עושים", היא ממהרת להבהיר. "במשך השנים שאנחנו כאן אנו נדהמים בכל פעם לגלות את אחד ההבדלים הבולטים שבין ישראל לעמים. בני עמים שונים נתקעים ונשארים תקועים, ויהודים, באשר הם, תמיד דואגים ליהודי אחר, גם אם מעולם לא הכירו אותו".
אכן, מאז שעמדנו למרגלות הר סיני ואמרנו, כאיש אחד בלב אחד, "נעשה ונשמע", אנחנו מחוברים זה לזה, ערבים זה לזה, ואולי זה מה שמסביר את המסירות הבלתי נלאית של כל השלוחות כולן, באשר הן.
כמו לפני שלושת אלפים מאתיים ותשע עשרה שנים, עת קיבלו בני ישראל את התורה במדבר סיני, מקבלים עליהם יהודים רחוקים, מדי יום, את התורה, במדבריות ברחבי תבל. אלו מקומות נידחים שיש בהם שממה רוחנית מוחלטת, אבל נווה מדבר שהקימו יהודים מיוחדים מאפשר גם לרחוקים ביותר לרוות את צימאונם במים חיים, ואין מים אלא תורה.
כדי להבין מה פירוש 'מדבר' לענייננו, שכחו כל מה שידעתם על מקום יישוב.
כל אחד מאתנו גר בין יהודים. מי שהתרגל ל'איצקוביץ' או ל'זכרון מוישה' שבהם נושקים מנייני תפילת שחרית המאוחרים למנייני מנחה המוקדמים, ומנייני ערבית המאוחרים – מברכים ב'בוקר טוב' את המקדימים לתפילת ותיקין, יתמרמר אולי על "מקום נידח", שבו מוצעים לו רק שלושה מניינים לשחרית. מי שהתרגל להיכנס לרשתות השיווק החרדיות וליטול מן המדף כמעט כל מה שעיניו רואות, מקטר כשהוא נקלע לקיוסק על אם הדרך ואינו מוצא לו ארטיק בכשרות המקובלת עליו. "מִדבר פה" הוא מתלונן.
ובכן, גם למדבריות מסוג זה לא הייתה כוונתנו, על אף שהמגורים בהם קשים מן המגורים בריכוז חרדי מן המניין.
הנשים שראיינו לצורך הכתבה מתגוררות במקומות נידחים ממש. מקומות, שהסיכוי שאי מי מקוראינו ביקר באחד מהם או אפילו מכיר מישהו שביקר באחד מהם הוא כמעט אפסי: סיביר, נפאל, אלסקה, תאילנד וויאטנם.
מה הן עושות שם? לא, הן לא נסעו לטיול. הן מתגוררות שם ומציתות את אור היהדות בלבבות רחוקים.
לארץ הן מגיעות אחת לתקופה, כדי להצטייד במזון שישמש להן צידה להמשך הדרך, ובעיקר לתדלק את כוחות הנפש להמשך המסע שסופו לוט בערפל.
כששאלתי אותן על קשיים, קיבלתי תשובה על – אתגרים. כששאלתי עד מתי הן מתכוונות להישאר שם, הייתה התשובה אחידה: עד שיבוא המשיח. על כל יתר השאלות היו התשובות שונות ומגוונות, שונות ומשונות מכל מה שמוכר לנו, הזוי כמעט. מדהים לחשוב שהן שם מתוך בחירה חופשית, מתוך תחושת שליחות שאין עליה עוררין.
חלק מזערי מן הלא רגיל, מעין דוגמית, הצלחתי לחוות בעצמי במהלך הכנת הכתבה. אפילו הניסיון למצוא זמן נוח לשיחה עם מישהו שמתגורר בחציו האחר של כדור הארץ דורש להקדיש תשומת לב יתרה לשעון, שלא לדבר על ניסיונות התקשרות לנפאל, מקום שבו בשל מלחמת מורדים, במשך חלק נכבד מהיממה, רשת החשמל מנותקת והטלפונים פשוט - שובתים.
רחל קריצ'בסקי מאוֹמְסְק שבסיביר, חני ליפשיץ מקטמנדו שבנפאל, אסתי גרינברג מאיינקורג' שבאלסקה, נחמי וילהלם מבנגקוק שבתאילנד ורחלי הרטמן מאוטצ'ימין סיטי – סייגון שבוויאטנם נאותו לפתוח לנו צוהר לחיי היום-יום המרתקים והמפעימים שלהן, לשתף אותנו בחוויותיהן ולנסות לשכנע אותנו שהבלתי ייאמן הזה הוא, מבחינתן, החיים עצמם.
מדברים על מזג האוויר
אחד ממאפייניו העיקריים של המדבר הוא שינויי מזג האוויר הקיצוניים. אין ארצות רבות שמזג האוויר שבהן ידידותי כבארצנו.
"מאז ומתמיד העדפתי מזג אוויר קריר, וממילא תמיד ראיתי את עצמי בעיני רוחי, שליחה באחת הארצות הקרות", מספרת נחמי, "והנה גלגלה אותי ההשגחה לתאילנד. כאן - קיץ כל השנה, הלחות גבוהה מאוד והטמפרטורה מגיעה לארבעים מעלות. המזגנים פועלים כאן ביום ובלילה, אבל כשרק יוצאים החוצה, מרגישים את עומס החום. כשההורים שלי מגיעים לבקר אותנו פה, קשה להם להאמין שאני, אכן מתגוררת כאן כבר כמעט שתים עשרה שנה, אבל היום אני חושבת שמבחינה מסוימת קל יותר לחיות בחום קיצוני מלחיות בקור קיצוני".
בניגוד מוחלט לחום המדברי שבתאילנד, מספרת רחל על סיביר. רק למשמע השם נוקשות שינינו דא לדא. בשנות ילדותנו גדלנו על סיפורי סיביר – ארץ גזרה שהשלג בה נצחי.
האם יש יהודים שגרים בסיביר מתוך בחירה ולא משום ששלחו אותם לשם?
"גם אנחנו נשלחנו", מסבירה רחל בצחות, "אנו שליחים של הרבי. איננו נמצאים ב'ארץ גזרה', אלא בעיר אומסק שבמזרח חבל ארץ סיביר. בעיר אומסק מתגוררים מיליון ושלוש מאות אלף תושבים ובהם כחמישה עשר אלף יהודים.
"הטמפרטורה הממוצעת כאן היא מינוס עשרים וחמש מעלות. אומרים, שבסיביר תשעה חודשים קר ושלושה חודשים – קר מאוד. בערך בשמחת תורה מתחיל הקור הגדול, אבל הסיבירים אינם פוחדים מקור! הבתים מחוממים היטב, במימונה של העירייה(!) ועם זאת, איננו ספונים בבתים כל הזמן! מי שגר בסיביר יודע להתלבש היטב. המעילים עשויים מפוך אמתי, וגם בקור הגדול ביותר יוצאים מן הבית לעשר דקות לשאוף אוויר צח. גם כשהעיר כולה מכוסה בשלג החיים אינם משותקים. עד מינוס שלושים וחמש מעלות פתוחים גם בתי הספר והכול ממש כרגיל. כאשר הטמפרטורה נמוכה עוד יותר נסגרים בתי הספר וחלק ממקומות העבודה.
אולי קשה להאמין, אבל דווקא כשהגעתי לארץ בחורף היה לי קר, משום שכאן בקושי מחממים את הבתים, ואילו באומסק דואגת העירייה לחימום הבתים עשרים וארבע שעות ביממה". העירייה דואגת לחימום הבתים ומשפחת קריצ'בסקי דואגת לחימום הלבבות.
"תנור חימום" נוסף בערבות הקרח הוא משפחת גרינברג המתגוררת באלסקה זה שש עשרה שנים. מסוכות ועד פסח שורר במקום קור רב והעיר מושלגת, אבל אסתי רואה את היתרונות: "האוויר כאן יבש מאוד, צלול ונקי. יפה כאן, והקור? מתלבשים היטב, מחממים את הבית ויודעים שמזג אוויר אפילו אינו תירוץ".
מנהרת הזמן
בנפאל, דווקא שורר מזג אוויר ידידותי. גם הנופים שם מדהימים – פסגות מושלגות סביב עמק ירוק - יופי שקשה לתאר, יופי המושך אליו כארבעים אלף תיירים בשנה. אבל חוץ מזה - הכול שונה, משונה ואפילו מרתיע. לא את חני ליפשיץ, המתגוררת בקטמנדו זה שש שנים. "את רוצה שאתאר לך את החיים פה?" היא מבררת בעדינות, "זה פשוט. לוחצים על כפתור וחוזרים כמה מאות שנים אחורנית. זהו, הגענו למרכז הטאמל – האזור התיירותי של קטמנדו, בירת נפאל.
הבתים ישנים ועלובים והרחובות קטנים וצרים. למעשה אין אלו רחובות ממש אלא שבילי עפר לא סלולים. בליל של ריחות, קולות וצבעים ממלא כל פינה. קבצנים ורוכלים צובאים על המטיילים, ממש כמו בסיפורים. מה מציעים הרוכלים? כל מה שתיירים יכולים לקנות: מפסלונים של בודהה ועד משחות לכאבי גב, דרך תיקים רקומים – עבודת יד ומזכרות. המזכרות, נושאות כמובן את אופי המקום – עבודה זרה. כל מטר כאן מוקדש לעבודה זרה.
"התחבורה מתנהלת בריקשות, באופניים ובתוק-תוקים".
אתם נוסעים בריקשה לקניות? אני מנסה לתאר לעצמי את התמונה.
"יש גם אוטובוסים, אבל אין סיכוי שנעלה עליהם. אלו אוטובוסים שיש בהם שלושים מקומות, ונדחסים בהם מאה וחמישים אנשים. כשצריכים - לוקחים מונית"...
כמעט כמו פה, אני מהרהרת בקול, אבל חני ממהרת להבהיר לי: "זו לא מונית כמו שאת מכירה. זו גרוטאה עם ארבעה גלגלים שמקרטעת ברחובות. כדי להבין איך מתנהלת כאן התנועה, את מוכרחה לשכוח כל מה שאת מכירה בנושא. אין כללי תנועה. אין רמזורים. בכל נפאל אין רמזור אחד לרפואה. איך נוהגים? פשוט – מתניעים ו- נוסעים. את צריכה לראות את הילדים שלי כשאנחנו מגיעים לארץ. תיאור בן הכפר שהגיע לעיר הגדולה הולם אותם להפליא – הם פוקחים זוג עיניים אל מול רמזור מתחלף, ומדרגות נעות או מעלית - הן אמריקה בשבילם".
למה היה לי קשה כל כך להשיג אותך טלפונית?
"זה עוד חלק נורמלי מן החיים הלא נורמליים פה. המצב הביטחוני כאן לא פשוט. יש קבוצות מורדים ומרידות, ובכל פעם שעולה המתח הכול סגור ומסוגר. התחבורה שובתת, אין מים ואין חשמל. מדינה שלמה מושבתת למשך שתים עשרה שעות ויותר, אחת לכמה ימים".
ודאי התקנתם גנרטור בבית חב"ד...
"גנרטור?" מחייכת חני, "ומאין לנו דלק להפעיל אותו? כשאין חשמל, אנחנו משתמשים ב – נרות. יש לנו אטרקציות השמורות לשעות האלה. לאור הנרות – מספרים סיפורים, משוחחים בשלווה, אין לאן למהר. כשאין מים, משתמשים במים מינרלים מבקבוקים, וכשאין טלפון – לא מדברים. נכון שהתנאים הגשמיים פה לא קלים ושהמקום הזה בהחלט אינו מתאים למפונקים, אבל אם לא נלמד להסתכל בחיוך על העניינים, אין לנו סיכוי לשרוד כאן", היא מסכמת וממשיכה לחייך.
גם למילה ויאטנם נלווים צחצוחי חרבות. "אמנם המלחמה עצמה היא נחלת העבר, אבל את תוצאותיה חשים כאן היטב", מספרת רחלי. "האינפלציה היא משהו שקשה לדמיין. שמה של המטבע המקומית הוא דונג, ודולר אחד שווה שישה עשר אלף דונג. כל המחירים נקובים כאן באלפים ובמיליונים. מחירו של קילוגרם קמח הוא עשרת אלפים דונג שהם שני שקלים וחצי.
מצד אחד, העיר סייגון שבה אנו גרים היא עיר מודרנית כמו תל-אביב, אלא שבה גרים תשעה מיליון איש, אבל מן הצד האחר, יש כאן עניות נוראה. ילדים קטנים מוכרים פרחים או כלי סדקית ברחובות כדי לפרנס את עצמם, ונכים או בעלי מומים אחרים נראים בכל מקום ומזכירים את המלחמה הנוראה ואת המחיר הכבד שהיא גבתה. אמנם, מזג האוויר די שפיר כאן, אבל איכות האוויר איומה, ובתוך העיר יש זיהום אוויר תמידי. יש בוויאטנם גם אזורים יפים וצחים יותר, אבל בית חב"ד חייב להיות במרכז העיר כדי שיוכלו לראות אותו ולהגיע אליו. האמת היא, שאחרי שגרים בוויאטנם, על כל הכרוך בכך, אוויר צח הוא כבר לא משהו שכל כך קשה לוותר עליו".
מלכים ומלכות, ארמון ושרים מככבים אצלנו במשלים או לכל היותר שייכים לעבר הרחוק - למגילת אסתר ולתחפושות. בתאילנד הם חלק מהחיים. נחמי שוחחה אתי תוך כדי נסיעה ותיארה לי את המראות שהיא רואה מחלון המכונית: "הרחוב הראשי מלא דגלים ואנשים בלבוש צהוב נראים בכל פינה. צהוב הוא צבע הדגל של תאילנד. האנשים כאן מעריצים את המלך, ויום שני הוא היום של המלוכה. הפטריוטיות של התאילנדים יוצרת את המראה המרהיב הזה – הזדהות עם הדגל המסמל את בית המלוכה, באמצעות חולצות צהובות. מלבד זאת, הבתים כאן ישנים ואפורים בשל זיהום האוויר השורר כאן.
הבדלי המעמדות ניכרים כאן היטב – יש בתים מפוארים לצד בניינים פשוטים, יש קניונים וכבישי אגרה לצד אנשי עמל עניים מאוד. מעניין שרוב העובדים ברחוב הם – עובדות. אפילו בניקיון הרחובות מועסקות נשים. גם הקצב פה שייך אי שם לעבר. הכול אִטי, ונראה שעומד לרשותם של התאילנדים כל הזמן שבעולם. כשאני מנסה לרמוז לקופאית, למזכירה או לאיש צוות שאני ממהרת, הם פוקחים עליי זוג עיניים לאמור: ממהרת? מה זה בכלל?"
לחם לאכול
אחד האתגרים המהותיים (במהלך הכנת הכתבה למדתי שלא לכנות זאת 'קשיים', על אף שלדעתי זה השם הראוי) הוא המזון. בכל ריכוז יהודי יש מבחר אין-סופי של מזון כשר, כולל ממתקים, מעדנים ומזון פרמיום, אבל מי שנמצא במדבר אינו מתפנק ב'קולה', ודאי שלא במותג מסוים. דיי לו במים שירוו את צימאונו ובלחם להשביע את רעבונו. כל השליחות מספרות על הקושי להשיג מזון, וכולן מגלות שעיקר תכולתן של המזוודות שהן נושאות לארצות מגוריהן, לאחר ביקור בארץ הוא – מזון. אצל כולן – בתחילה לא היה כלום, אבל בהמשך השתנו דברים, שהרי מטרת שהייתם שם במרחקים היא להפיץ את אור היהדות, וכיצד אפשר לעשות בלי לספק מזון כשר? חלק מהשלוחים שוחטים בעצמם, אחרים מסתמכים על שחיטתם של שלוחים אחרים הנמצאים "קרוב" אליהם.
"ארגון 'אור אבנר', בראשותו של מר לוי לבייב, תומך בנו באספקה לקראת החגים: מצות ויין לפסח, משלוחי מנות לפורים, בשר כשר ועוד. הכול בצורה נפלאה, עם חוברות הסבר על החג הקרב ומהותו. בלעדיהם קשה היה מאוד, ממש בלתי אפשרי, לעשות את הפעילות", מספרת רחל. "'אור אבנר' מכסה את כל רחבי רוסיה, ומסייע לשליחים למלא את שליחותם.
"אמנם חסרים לנו מצרכי מזון רבים, אבל סך הכול יש לנו מה לאכול", היא מסבירה ושוב מעניקה לנו פרופורציות (מה עשיתם כשחסרה לכם שמנת מתוקה לעוגה של שבועות, או גבינת מוצרלה לפשטידה? טרחתם להגיע לחנות הנמצאת במרחק שלושה רחובות מכם? באמת טרחה גדולה!), "ועד הכשרות של מוסקבה מפרסם רשימות של מוצרים שהם בחזקת כשרים, כמו קמח, סוכר, מלח וכדומה, ואותם אנו יכולים לקנות בכל חנות. את הקמח מנפים ואת הלחם, כמובן, אופים בבית. הקושי הגדול הוא עם מוצרי החלב לילדים. מה שאפשר להקפיא אנחנו מביאים מהארץ ונהנים ממנו במשך תקופה, אבל מעדני חלב לילדים? פשוט אין. כשבאנו ארצה, היו הילדים שלי בהלם שאפשר ללכת לסופר-מרקט ולקנות כל מה שרוצים. באומסק אני קונה להם בננה, אם הם מבקשים משהו, וכאן – איזה שפע, והכול כשר!"
"בתאילנד יש ארבעה בתי חב"ד, המרכזי בבנגקוק ושלושה סניפים ברחבי המדינה", מסבירה נחמי את חוסר דאגתה בעניין המזון. "ממילא עניין המזון די ממוסד. יש לנו שוחט ומערכת כשרות וקייטרינג, כך שאנו מסודרים. מוצרי חלב? יש מעט, אבל מתרגלים לכל דבר, גם לחיים בלי מוצרי חלב, וכשבכל זאת יש משהו חלבי – נהנים ממנו ומעריכים אותו הרבה יותר. זה בסדר", היא מרגיעה אותי, "פעם גם אני חשבתי שאי אפשר להסתדר בלי מוצרי חלב. החיים לימדו אותנו שאפשר בהחלט.
"מעניין שדווקא העובדה שאין לנו גורמת שיהיה לנו. לפני שמגיעים אנשי עסקים ומשגיחי כשרות שכבר היו במקום, הכירו אותנו והם שבים אליו, הם מתקשרים לברר מה נחוץ לנו ומביאים אִתם בשמחה. זו ההזדמנות להודות להם על כך. הנה, רק השבוע קיבלנו משלוח ענקי של עוגות גבינה לשבועות, שאפו נשים במטבחן הפרטי. אנו אסירי תודה להן על שותפותן הפעילה בפעילותנו כאן".
"אצלנו יש הכול", מספרת אסתי, "אפילו פלאפל", ואני מתלבטת ביני לבין עצמי אם הכדורים הישראליים השחומים, שהתרגלו ללחות של תל אביב, אינם קופאים שם מקור, באלסקה.
"כמעט הכול", מדייקת רחלי. "יש לנו בוויאטנם מוצרים מארצות הברית בכשרות OU , אבל בשר ולחם הם בעיה. אנחנו מקווים שבעתיד תהיה מאפייה ותהיה שחיטה. בינתיים? אני אופה בעצמי את הלחם, ואת הבשר מביאים מבנגקוק".
בקטמנדו העניינים יגעים עוד יותר. כמעט אין מה לקנות, אבל אולי דווקא משום כך הפתרון הוא היקפי. "יש לנו חווה", מספרת חני בשיא הפשטות, "והיא המספקת לנו כמעט הכול: בשר, עופות, ביצים, חלב ומוצריו. משהו חסר?
"המזון שאנו אוכלים הוא פרי עבודת כפיים ממש. בעלי שוחט (חמש מאות עופות "חד וחלק" לפני סעודת חג), חולב את הפרות ומכין לנו גבינות טעימות. את הלחם – ודאי אופים בבית. רק פֵּרות וירקות אנחנו קונים, ואת כל היתר מספקת לנו החווה". כמה מאות שנים אחורה במנהרת הזמן, כבר אמרנו?
בגד ללבוש
החיים המנותקים, אי שם בסוף-סופו של העולם, מעניקים לבעליהם פרופורציות מסוג שאיננו מכירים מקרוב. בגדים הם צריכים גם שם, כמובן, אבל שיגעונותיהן של האפנות המתחלפות - מהם והלאה. הבגדים צריכים להיות נקיים, יפים ומחממים – בארצות הקרות, נקיים יפים ונעימים בארצות החמות, אבל אין שם תחרות ומסעות קניות, משום שאין היכן לערוך אותם, וגם אם כן – אי אפשר להצדיק את הקנייה באִמרה הנדושה: 'כבר שלוש בר מצוות ושתי חתונות לבשתי את הבגד הזה, אני מוכרחה משהו חדש', משום ששמחות משפחתיות הן חזון כה נדיר שם, עד שכאשר הוא בכל זאת מתרחש, בראש סדרי העדיפויות נמצאים הדברים החשובים באמת. לא הבגדים.
"את ה'בר מצווה' של בני חגגנו כאן", מספרת אסתי מאלסקה, כשאני שואלת אם לא ניצלו את הזדמנות הבר מצווה כדי להגיע לארץ ישראל. "כל מאורע יהודי כמו בר מצווה, הוא בשבילנו הזדמנות מיוחדת להראות לקהילה איך צריכים יהודים לחגוג מאורעות כאלה. מובן שלא הייתה זו 'בר מצווה' משפחתית במובן הפשוט והמוכר, אלא מאורע השייך לקהילה כולה – משפחתיות מסוג אחר. כמובן, כאשר אי מי מן הקהילה חוגג בר מצווה או חתונה – אנחנו המשפחה שלו. למעשה, אנחנו הכתובת לכל דבר יהודי, שכן אין עוד רב באלסקה. בעבר היה בעלי נקרא 'הרב הדתי של אלסקה', להבדיל מן הראביי הרפורמי. אבל מאחר שבשנים האחרונות לא היה לרפורמים ראביי קבוע, נכון להיום יש רק רב אחד קבוע באלסקה – בעלי.
"גם החתונה של בתי תהיה פה", קובעת אסתי בטון שאין עליו עוררין, וכאשר אני מתפלאה מנין לה לדעת כבר מהיום היכן תינשא בתה בת החמש עשרה, היא משיבה באותו טון: "זה חלק מהעניין של השליחות, לערוך במקום את החתונות, לחיות את החיים במקום שנבחר ולא להיעלם מן המקום דווקא באירועים החשובים ביותר".
"את החלאקה של בני חגגנו כאן", מספרת רחל מאומסק. "לראשונה התוודעו תושבי העיר היהודיים למנהג היהודי העתיק של התספורת הראשונה, ובעצם עריכתנו את האירוע פה, הבינו היהודים שבעבורנו, הם משפחתנו הגדולה. זה היה אירוע של ממש, שדרש הפקה, כוחות ומשאבים רבים, אבל כשרואים את הרושם שאירוע כזה מותיר בלבבות הקפואים, מקבלים כוחות לאירוע הבא, ומובן שגם כאן, עיקר החלאקה אינו החליפה ותמונות הסטודיו".
בעניין הבגדים מסבירה רחל: "כאשר הילדים צעירים אפשר למצוא בשבילם בגדים בכל מקום, אולם עכשיו, כשבתי גדולה יותר קשה לי למצוא לה כאן בגדים העונים על הקריטריונים של הצניעות. חצאיות, הן בכלל משהו נדיר מאוד כאן, ולכן כאשר אנחנו בארץ, אני מצטיידת גם בבגדים". חני מקטמנדו מספרת על רוכלים המוכרים הכול בפרוטות, אבל למעשה אין להם פריטים פרקטיים להציע. "לא היה אכפת לי לקפוץ לאיזה מרכז קניות מעודכן להצטייד קצת", היא אומרת, והמושג הזה, שבשבילנו הוא כה פשוט ויום-יומי, בשבילה הוא אינו בר השגה.
רחלי מספרת על "בעיה טכנית": "אמנם אצלנו, בוויאטנם, יש מרכזי קניות מודרניים, ולכאורה אפשר להשיג הכול. הבעיה היא שהוויאטנמים הם אנשים קטנים ורזים, ולכן, למי שאינו ויאטנמי, קשה למצוא בגדים במידה נורמלית, שלא לדבר על תקופות מיוחדות, שבהן אין שום סיכוי למצוא משהו הולם".
מעבר להרי החושך
הניתוק אף הוא לא קל. בנגקוק רחוקה מארץ ישראל מרחק אחת עשרה שעות טיסה, אומסק – כשש שעות, קטמנדו – חמש עשרה שעות ואיינקורג' – בין ארבע עשרה לעשרים שעות טיסה.
הן מגיעות ארצה לעתים רחוקות ומשלמות מחיר כבד של ניתוק. משפחתו של הרב גרינברג היא משפחה ברוכת ילדים. הוריו מתגוררים בבני ברק והילדים – בכל העולם: בשנחאי, באודסה, בטקסס, באוהיו ועוד. על מפגשים משפחתיים הכוללים את כ-ו-ל-ם – אין מה לדבר. מדי פעם מגיע מישהו ארצה ופוגש חלק מן האחרים. גם בנישואי האחים לא תמיד משתתפים – אי אפשר לסגור את בית חב"ד. הדברים נכונים גם במקומות הקרובים יותר, כמו אומסק. "לא לכל חתונה של אח או גיס אנחנו מגיעים. לפעמים רק אחד מאתנו נוסע. אי אפשר להשאיר את המקום ריק. הדברים אינם צפויים, ואולי בדיוק בהעדרנו יגיע אדם בן שישים שהחליט להגיע בפעם הראשונה לבית הכנסת, או אדם שצריך משהו אחר דחוף? אסור לנו להחמיץ את הרגעים האלה!" אומרת רחל.
רבים מהורי השליחים מקיימים הלכה למעשה את אִמרת הכנף 'הרוצה את הרב יבוא אליו'. הם אורזים את המזוודות ונוסעים להתארח אצל ילדיהם. הילדים, שמחים כמובן עם האורחים, ומארחים אותם בממלכה שלהם, אי שם, מעבר להרי החושך. במקום שבו בן העשרים וחמש שלהם הוא 'הרב המקומי' והכלה – הרבנית.
יש מקומות שהניתוק מתבטא בהם גם בתחום הרפואה, אבל גם מכך הן אינן נבהלות. "לפני הלידות הגעתי ארצה, אבל רבות מחברותיי השליחות ברחבי רוסיה יולדות כאן. לא קל לעזוב, במיוחד שיש צורך להיעדר לשם כך לפחות למשך חודשיים ולנתק את הילדים באמצע השגרה", מספרת רחל.
"יש כאן מרפאה", שומרת חני על כבודה של נפאל, "אבל למעשה, יש יותר מרפאים בשיטות שונות ומשונות מרופאים קונבנציונליים. הרופא במרפאה הוא נפאלי, אבל את השכלתו הוא רכש במערב", היא מרגיעה, אבל עם זאת מספרת, על הודית זקנה שמטפלת בהם לפעמים... ועל בית החולים המקומי, שכמעט כל מה שאתם יודעים על בית חולים – רחוק ממנו כרחוק קטמנדו מירושלים.
ואת עמלנו – אלו הבנים
לכל הדעות, החלק של חינוך הילדים הוא החלק הקשה להן מכול. "צריך להבין, שאת השליחות אנחנו בחרנו לעצמנו, אבל הילדים לא בחרו זאת. החיים השונים ומשונים האלה אינם אלא אילוץ הנובע מן המטרה החשובה שבשבילה אנחנו כאן. לכן אנחנו משתדלים להקל עליהם ככל האפשר ולהסביר להם את משמעה של הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו - להשיב לב תועים לאביהם שבשמים", אומרת רחל. "מאידך גיסא", היא מוסיפה, "הילדים מפתחים כאן חוסן ובריאות נפש שקשה להשיג במקום אחר. הם לומדים בצורה ברורה וחד משמעית מה ההבדל בינינו לבין הגויים שסביבנו. הם לומדים להתאפק ולהבין שלא כל מה שהעיניים רואות הלב יכול לחמוד. ברור להם מאוד עניין הצניעות של בת ישראל והם מתמודדים נפלא עם העובדה שאסור להם לאכול אצל חברים או בכל מקום אחר מחוץ לבית.
"מאחר שהמטפלת של הקטנה אינה יהודייה (לצערנו, עדיף לקחת מטפלת לא יהודייה, מלקחת יהודייה שאינה יודעת מאומה על יהדותה), היא נמצאת בפיקוח מתמיד. היא נמצאת בביתי מהבוקר עד הערב, ואני נמצאת לא רחוק עם הגדולים – בגן הילדים. ההוראות שהיא קיבלה ממני הן חד משמעיות: אסור לה להכניס לביתי אוכל מכל סוג שהוא. אסור לה לשיר לילדים את השירים שלה. קלטות – רק מה שאני מביאה לה, והיא חייבת להתלבש בצניעות. במה שקשור למטבח היא לא נוגעת – אני מגיעה להאכיל בעצמי את הילדה, וכמובן אני מתפללת כל הזמן שחלילה לא תארע תקלה".
"הילדים שלנו אינם מסתובבים בחוץ", מספרת חני, "ובכלל, קטמנדו אינה מקום שקל לגדל בו ילדים. יש לי מטפלת ישראלית שיושבת עם הקטנים ומלמדת אותם, ועם הגדולים יושב בעלי או בחורים שמגיעים לעזור לנו. הילדים דוברים עברית, אנגלית ונפאלית, וזה אות למעורבותם בכל הנעשה, על אף שאני משתדלת ככל יכולתי להפריד את החיים המשוגעים שלנו כאן מהחיים של הילדים, ולאפשר להם, בניגוד לנו, את הצורך האלמנטרי ששמו 'פרטיות'. האגף של הילדים בבית הוא נפרד, ועל אף שמטפלות בהם עוזרות נפאליות, אני כל הזמן בשטח. אני מלמדת את הילדים להפיק מן השליחות את הדברים הטובים: נתינה, הפצת יהדות ואופטימיות, ואני מקווה שהיַלדוּת שלהם תיזכר להם כמשהו חיובי ומאתגר".
נחמי מרגישה כי גורלם של ילדיה שפר עליהם: "יש לנו כאן, בתאילנד, כיתה אחת של בנים בגילים עשר עד שלוש עשרה, ושתי כיתות לבנות - כיתה ה' וכיתה ג' – בכל כיתה שלוש תלמידות. לבית הספר הקטן הזה יתרונות רבים. הילדים מרגישים שהוא הבית השני שלהם והם הולכים אליו מדי יום בשמחה. אין מצב שילד נשאר בבית. טוב להם שם. המורים הם שליחים ושליחות מהארץ, שמשקיעים המון בתפקידם המיוחד, והתוצאות - מדברות בעד עצמן. "את ההצלחה הזו אני רואה כנס ויודעת שלא כל השליחים זוכים לה. אמנם אין לילדים הרבה חברה, אבל הם למדו ליהנות עם האחים שלהם ועם האורחים הרבים הפוקדים את הבית".
"החלק של הילדים הוא הקשה מכול", מאשרת גם אסתי. "בתי בת החמש עשרה לומדת בשיקאגו ומגיעה הביתה אחת לשישה שבועות – מדובר בשבע שעות טיסה. הקטנים לומדים כאן, וזה לא קל, אבל ממש לאחרונה התגייסה הטכנולוגיה לעזרתנו, בצורה שקשה להאמין. יש לנו 'און ליין סקוּל" – בית ספר און ליין. בית הספר מתנהל דרך רשת המחשבים. כל ילד יושב ליד המחשב בביתו, ויחדיו הם לומדים בכיתה אחת – "מקשיבים" למורה, שואלים שאלות ומקבלים תשובות. יש להם חברים מכל קצווי תבל, והפעם הראשונה שהם נפגשו פנים אל פנים הייתה בכנס השלוחים האחרון.
שם הם ישבו סביב שולחן אחד עם המורה, כמו בבית ספר אמתי. בית הספר הזה הוא פשוט נפלא. הנה, היום היה יום ההולדת השישי של בתי רבקי, והיא ערכה מסיבת יום הולדת בכיתה הווירטואלית שלה. היא אמרה דבר תורה, סיפרה על ההחלטות שקיבלה עליה לרגל יום ההולדת והתברכה מפיות חברותיה. הרעיון עלה בדעתה לאחר שאחיה בן האחת עשרה עשה התוועדות באותה צורה: אמר דברי תורה, סיפר סיפור חסידי, אמר את הפסוקים ואפילו עשה 'לחיים' על מיץ ענבים. אפילו משלוחי מנות כיתתיים יש ב'און ליין סקול'. המורה ערכה גורל ומינתה כל אחת לשלוח משלוח מנות וירטואלי לחברה שעלתה בגורלה. הילדים פשוט מאושרים מן הדבר הזה, ושוב אינם חשים עצמם מבודדים כבעבר".
נווה מדבר
לא משנה באיזה קצה עולם נידח הן נמצאות, המטרה – אחת היא: להקים בית חב"ד, מקום שבו כל יהודי באשר הוא יתקבל בברכה ויזכה לחוות משהו מאורה של היהדות. התפקיד שלהן שם הוא רב-תחומי, וכדי לתאר את הפעילות שלהן, נזדקק לכמה כתבות נוספות. דיי לדמיין את כמויות המזון שהן אחראיות על הכנתן ועל הלוגיסטיקה העצומה הכרוכה בהכנת סעודות רבות משתתפים, כדי להתחיל לקבל מושג.
כולן מספרות על ישראלים המגיעים לסוף העולם בטיוליהם, ודווקא שם מגלים את יהדותם. בית חב"ד והבית הפרטי של השליחים סמוכים זה לזה, והפרטיות – מהם והלאה. בכל שעות היממה מגיעים עשרות ואף מאות אנשים, מתכבדים במאכל ובמשקה, מקבלים פינה לנוח, להתקשר הביתה ובדרך אגב להיחשף לאור היהדות.
בשדה התעופה של נפאל מזהים העובדים את הישראלים ואומרים להם: 'יו הב טו גו טו בית קבד'. אין מי שלא מכיר את המגדלורים האלה, בכל מבטא שתרצו.
בארצות המזרח, נוסף על הפצת היהדות והאירוח, מצטרף תפקיד החילוץ. "מטבע הדברים, כשישראלים רבים כל כך מטיילים בארצות שחוקיהן אינם מוכרים להם, הם מסתבכים, ומעשה שבשגרה הוא לקבל טלפון מהארץ – 'הבן שלי במעצר'. תפסו אותו עם מאה דולרים מזויפים שהגיעו לידיו בבלי דעת, או שסתם כך נגנב ממנו הארנק ובו כל המסמכים", מספרת נחמי, "ואנחנו פונים שוב ושוב, משלמים ערבויות ועושים לילות כימים כדי לשחרר את האסירים. המקומיים אינם מסוגלים להבין, מדוע אנחנו מתאמצים כל כך בשביל מישהו שכלל איננו מכירים. אפילו מפקד המשטרה, שהוא אדם משכיל, אומר לנו: 'מה הקשר שלכם אליו? כשצרפתי נתקע במעצר, החברים שלו ממשיכים בטיול שלהם ומשאירים אותו כאן. רק אתם עושים את כל המאמצים בשביל מישהו, רק בגלל שהוא מהעם שלכם'.
"לא רק אנחנו עושים", היא ממהרת להבהיר. "במשך השנים שאנחנו כאן אנו נדהמים בכל פעם לגלות את אחד ההבדלים הבולטים שבין ישראל לעמים. בני עמים שונים נתקעים ונשארים תקועים, ויהודים, באשר הם, תמיד דואגים ליהודי אחר, גם אם מעולם לא הכירו אותו".
אכן, מאז שעמדנו למרגלות הר סיני ואמרנו, כאיש אחד בלב אחד, "נעשה ונשמע", אנחנו מחוברים זה לזה, ערבים זה לזה, ואולי זה מה שמסביר את המסירות הבלתי נלאית של כל השלוחות כולן, באשר הן.
לכתבה זו התפרסמו 11 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
11 תגובות
1.
אשרינו אשרינו
כ"ט אייר ה׳תשס״ז
שיש לנו כאלו שלוחות שכל ההצלחה בכל המקומות נזקפת לזכותן.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
בנגקוק כבר לא נידחת
כ"ט אייר ה׳תשס״ז
הייתי שם לפני שלושה שבועות,
בלעה"ר הפעילות שחב"ד הרימו שם זה לא יאומן, המקום הזה כבר לא נידח מבחינה יהודית.
יש מסעדה.
יש מקווה.
יש שלושה בתי כנסת.
עוד מעט חנות כשרה.
מניינים כל יום.
בשר גלאט כשר ביצור מקומי.
למה בנגקוק נידחת ????
אפילו במלונות היוקרתיים אפשר לקבל אוכל כשר שמסופק ע"י חב"ד.
בלעה"ר הפעילות שחב"ד הרימו שם זה לא יאומן, המקום הזה כבר לא נידח מבחינה יהודית.
יש מסעדה.
יש מקווה.
יש שלושה בתי כנסת.
עוד מעט חנות כשרה.
מניינים כל יום.
בשר גלאט כשר ביצור מקומי.
למה בנגקוק נידחת ????
אפילו במלונות היוקרתיים אפשר לקבל אוכל כשר שמסופק ע"י חב"ד.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
3.
כתבה מדהימה
כ"ט אייר ה׳תשס״ז
נהנתי מכל מילה...
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
4.
רחלי בוויאטנם
כ"ט אייר ה׳תשס״ז
גאים בך ובמנחם על מסירות הנפש היום יומית שבה אתם חיים. חיזקו ואימצו!
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
5.
חברתי כאחות לי.
כ"ט אייר ה׳תשס״ז
נחמילה וכל הילדודים.
נהנתי מכל מילה... אפילו שזכינו לראיונות בלעדיים איתכם...
המשך הצלחה בעבודת הקודש
ניקול גמליאל קריאף
והילדים, נחלה
נהנתי מכל מילה... אפילו שזכינו לראיונות בלעדיים איתכם...
המשך הצלחה בעבודת הקודש
ניקול גמליאל קריאף
והילדים, נחלה
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
6.
רחלי
כ"ט אייר ה׳תשס״ז
כל הכבוד !! אין מילים
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
7.
חני ליפשיץ הגדולה מכולם
א' סיון ה׳תשס״ז
תמיד כייף לקבל ממך דש"ים.. כל פעם שאני קוראת על קטמנדו עולה לי בראש החיוך שלך. תמשיכי לעשות חייל בשליחותך. ובהצלחה לשלוחים הצעירים שאיתך. חברה לספסל הלימודים
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
8.
אשרינו
א' סיון ה׳תשס״ז
אשרינו שאנו שייכים לצבאו של הרבי ,ולשלוחים שבכתבה ואחרים שאותם הם בעצם מיצגים אנו גאים בכם ואין ספק שבדככם אתם מראים לכולם כמה גדול הוא האבא ששלח אתכם לשליחות וכמה ילדים טובים אתם שלמרות כל הקשיים אתם ממשיכים ועושים את בקשתו.
חזקו ואמצו ורק בדרך זאת בודאי נזכה לגאולה השלימה בקרוב ממש
חזקו ואמצו ורק בדרך זאת בודאי נזכה לגאולה השלימה בקרוב ממש
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
9.
ישר כח!!!
א' סיון ה׳תשס״ז
מרגש... עלו והצליחו!
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
10.
חני ליפשיץ ורחלי הרטמן
א' סיון ה׳תשס״ז
עלו והצליחו,
חני סלאווין
חני סלאווין
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
11.
לאלי הגדול!!!
א' סיון ה׳תשס״ז
ישר כוח!ישר כוח!
על קידוש שמו הק של רבינו נשיאנו....
ידידך מכל העולם.....
על קידוש שמו הק של רבינו נשיאנו....
ידידך מכל העולם.....
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
