הסופר אדם ברוך פותח את טורו השבועי במוסף "מעריב" המתפרסם הבוקר בקטע הבא: א"ד מכובדי, ברור שאין לנו שום הסתייגות מבתי ספר לחזנות, ואדרבה, הלוואי ירבו בתי ספר טובים ומכל הנוסחים, ותפילת ישראל תעלה יפה - אבל נכון לדעתי להזכיר כאן הבחנה חדה של מרן שניאור זלמן (חב"ד),‬ בספרו "שולחן ערוך" (ברכות השחר): "אם החזן מכוון להשמיע קולו ושמח בקולו - הרי זה מגונה‭."‬ כי הקול רק אמצעי. הקול אינו העיקר כלל. העיקר הוא הלב. העיקר הוא כוונת התפילה. הקול רק מקרה, רק טבע, רק תוספת (תכונה) שאינה יכולה להיעשות עיקר - ועל כן דכא מעט את הקול כשלעצמו: הרי זו תפילת כל פה, כל נפש, ולא איזה מופע מוזיקלי.