הגיגים ופרפראות להגדה של פסח עפ"י ליקוטי תורה פקודי צו - מאת רבקה ערנטרוי

"ואראה אותך מתבוססת בדמייך..." ותבואי בעדי עדיים (יחזקאל טז' ו-ז).
תינוק נטוש.

פסח מסמל מצב של פדות וגאולה מכל המצרים עד כדי זריחה ואורות בסמל של עדי(תכשיט נוצץ). אבני הנוי מבזיקות נוגה מתוכי העדי והוא שפוך על פני המתעטר בו. הארה זו דוחה את השפל והקדרות העגומה הנסוכה על הפנים ומוסיפה להם נוי, הדר ופאר.

השעבוד בגלות מצרים מדומה למצב של תינוק מוזנח ע"י הוריו שנטשוהו והוא מושלך מגועל, מתועב בדם הלידה שלו על פני השדה... ואולם לפתע פורש ה' את כנפיו על כנסת ישראל וכורת עימה שבועת נאמנים ועוטר על ראשה את עדי עדיים...את העטרת שהיא היקרה ,הנעלית והמובחרת מבין שאר התכשיטים, העטרת הזאת מיפה את פני כנסת ישראל ודוחה ממנה את שרידי הקדרות האחרונים ועתה זורחות פניה וקורנות.

" ומולדותייך ביום הולדת אותך לא כרת שרך" (לא ניתקו את טבורך) ובמים לא רוחצת למשעי (להחליף את עורך) ולא הומלחת(לעסות את העור) והוחתל לא חותלת... ותושלכי על פני השדה בגועל נפש ביום הולדת אותך.. ועבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך" והנה עת דודים ואפרש כנפי עליך...

ואבא בברית אותך וארחצך במים ואשטוף דמייך.. ואעדך עדי.. ועטרת תפארת בראשך.. ותייפי במאוד מאוד... (יחזקאל טז' פס' ד' –יג').

ניצנים של פדות- ההזדככות

הכיצד אבני דומם גשמיות יכולות לדחות את הכאב הנוגה והצער הזה ולהמירם בחן, וביופי שהוא "במאוד מאוד"? הכיצד יכול הברק שלהם להביא את המתענד להתרוממות של נפש ולהתנשאותה מאותם אזיקי כבל האוסרים וקושרים בה עד כדי חנק?

רק אבנים מלוטשות... רק אבנים שהזדככו מהזוהמה שהם לוטות בה ע"י שפשופן וצירופן, רק הן מבזיקות באורן והניצוצות הניזרים מתוכם, מביאות הדר, נוי וזריחה של פדות...

האש מצרפת ומזככת ומסירה סיגים... וככל שהיא ממשיכה לצרף נפרדים הסיגים הדקים יותר והדביקים יותר ... כן הוא הכאב שבגלות . הוא מזכך, הוא מטהר מאותה זוהמה נפשית של יוהרה אישית והתנשאות של שחצנות והתרברבות הבל...

רק אז מגיע אדם למצב של שגשוג והתרוממות אצילית ושמחה של נפש.

וכך ניתן להבין בתיאורו של יחזקאל את אותם רגעים בם פונה ה' אל כנסת ישראל במצרים ומנחה אותה... "רבבה, את צמח נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים" (יחזקאל טז' ז').

רק צמח שראשיתו היה מצער של גרעין נפסד, רקוב ובטל, חסר טעם וריח ונטול צביון וצורה של עץ  נושא פרי הנרקב באדמה, עשוי לשגשג אח"כ לגדול ולרבות ולהגיע לשיא של רבבה ולמצב של זריחת הכתר בראשו.

ואלה הם ניצני הפדות שלו הכיצד?

זריחה ואור עשויים לסנוור עוד יותר את אותם גורמים המעלימים על האור וכשהאדם משתחרר מאותם חולשות דלי נפש פנימיים ארסיים, הוא חש אז את קרני הגאולה והשחרור. השעבוד במצרים שהיווה בחינת כור היתוך מצרף ומזכך, הכשיר את העם לקראת גילויי אור השכינה ואור זה עוד הוסיף לטהר את העם ולהביאו למצב של בריחה ממצרים, בריחה ממצרי היצר עד כדי תחושה של פדות.

זהו מצב שהעם חש את העונג בהתקשרותו העזה לאלוקיו. עונג זה מתבטא במילים "ותבואי בעדי עדיים" ... שהעם חש בליל ראשון של פסח באותו רגע של חצות, בנקודה המחברת את שני ההפכים הלילה והיום המסמלים את מידות החסד והגבורה המתחברות ע"י נקודה נעלית מהם, דווקא בה הגיע הגילוי.

כל אדם האסור בכבלי הכאב והצער שלו הפנימיים, אינו מסוגל להתענג בקשרי הברית שלו עם הזולת וליהנות מזיקים של אהבה הדדית כל עוד לא שוחרר ממצרים אלו, העונג האמיתי שלו מגיע כשהוא יודע להעריך את זיקי ההתקשרות.

הכיצד מזככת ומכשירה המצה לגילוי "עדי עדייך"?

כבר בר"ח ניסן נצטווה העם לאכול מצה ביחד עם קרבן הפסח שהוקרב ביד' ניסן בערב. ובחצות הלילה של יד' ,כשה' בא להכות בבכורי מצרים, התרחש הגילוי של עצמותו יתברך לבני ישראל והיה זה בבחינת זריחה של "עדי עדיים".

המצה שאכל העם לפני חצות של פסח הכשירה אותו לקראת הגילוי הייתכן??

מצה, עשויה מקמח שנלקח מהחיטה הנמשכת מהארץ הגשמית והחומרית הכיצד יש באלו להביא את העם למעמד נכון לקראת גילויי אור עצומים.

הכיצד ניתן לגשר בין החומריות של העולם הזה ואורות עדי עד של קודש? הכיצד יתכן שחיי האדם הנאור ובעל שכל ומידות תרומיות תלויים רק באכילה של לחם? הלחם, אכן נמשך מהאדמה שהיא הנברא הנשפל ביותר בעולם, אך היא נמשכת מהשורש הגבוה ביותר של שאר שורשי הברואים ...

המקור העילאי הזה שלה נוטע באדמה זיקה של התקשרות לה' והתבטלות מוחלטת כלפיו, ולכן על אף היותה מקום מדרס ומדרך לכפות האדם ולערך שאין חשים כלפיו יחס של כבוד וחשיבות, אין האדמה בוגדת אך ממשיכה בהתחייבותה להעניק חיים לעולם.

תחושה זו ומוטיב זה מועברים אל האדם האוכל לחם, כי הוא מקנה לאדם את תכונות האדמה ואף הוא חש התקשרות במקור חייו.

זוהי הסיבה שתינוק שטועם דגן, חש לפתע התקשרות עצומה בהוריו. התקשרות זו אינה מובנת עפ"י הטעם והשכל שלו ואולם רגש זה חודר אליו באופן "שלמטה מטעם ודעת". מאחר שרגש זה שמקורו למעלה מטעם ודעת של התינוק ואינו מובן לו, הוא מגיע לסערה ולכלות נפש עד למיצוייה בתהליך ההתקשרות שלו להוריו.

אם הוריו נוטשים אותו הוא חש תנועה של התבטלות מוחלטת ואינו חפץ שום ערך ודבר.

הכמיהה שלו וגעגועיו אליהם אינם יודעים גבול.

ניצוצות הקודש המחיים את האדמה ושהוחדרו אליה במאמר ה' ויצירתה, מהווים את היסוד והרקע להתקשרות נשמת היהודי באלוקיו והיא חודרת אליו דווקא ע"י אכילת המצה שהיא נטולת שאור ומחמצת של יוהרה והתנשאות שווא.

במצב כזה חש היהודי יראה תתאה שאמנם מוגבלת אך היא מכשירה אותו לקראת הגילוי שבחצות ליל ראשון של פסח.

אור זה שהואצל על העם, הביאו למצב של יראה עילאה (רחבה הרבה יותר מהקודמת לה) ואור זה השבית את השרידים האחרונים של שאור מחמצת בנפש היהודי. וזוהי אכן התנועה של היציאה מן המצרים.

זוהי הסיבה שהבצק שנשאו בני ישראל בדרכם מסוכות לרעמסס לא תפח והחמיץ על אף שהייתה לו די שהות לכך, וזאת למרות קפיצת הדרך שהתרחשה לעם כי עד שהגיעו לרעמסס והציתו אש בתנורים עברו יותר מח"י רגעים והבצק לא החמיץ, היה זה בשל... העוצמה שבגילוי אור של "עדי עדיים" שבחצות הלילה שעבר. גילוי זה השבית כל מחמצת בעולם אז. ואמנם הוא "פסח" ודלג מהעם לאחר פסח זה והסתלק למקורו היות והמוטיב שהניע אותו לרדת לעולם החל מההתעוררות שלמעלה ואין לה קיום יציב כמו לאותו גילוי שנמשך ע"י עבודת התחתונים. ובספירת העומר, בהתערותא דלתתא, שוב הצליח העם להחזיר אליו גילוי זה במעמד הר סיני כשה' עיטר את ראשם בכתרי "הנעשה ונשמע".

עדי עדיים של ימינו "ושרשרת הענק"

עדי הוא תכשיט ושאבניו הנוצצות זורות את אורן על פני המתענד בו. עדי זה מסמל זריחה שהיא נתפסת בחושי הראיה של הזולת, אך הארה זו מעידה על אור סמוי ונעלם שהוא המקור לזריחה זו.

זהו "אור ענק" שאינו עשוי להיתפס בחושי האדם בשל הצמצום והצרות שבהם.

הדבר משתקף בעטרת המקיפה והמסובבת את הראש ואינה עשויה לחדור באופן פנימי לאדם בשל העצמה והנצחיות שבה והם סמל לאור" עדי עדי ", וכך ניתן להבין את משמעות הרעיון של המילה די עוץ בשורש המילה.

המילה עדי משקפת את רעיון העדות כי הזריחה הנתפסת והניזרת מהאבנים הנוצצות, מעידים על אור שהוא סמוי נעלם ואינו נגלה.

בשל עוצמת העדי עדי שבו המסמל נצחיות. ועדי עד.

הניצוצות באבני הנוי מסמלות את הזריחה המתגלות מהעולם החומרי שעה שאדם מזכך אותו דרך קיום תרי"ג המצוות...

זיכוך זה דורש אתכפיא וכוחות נפש נשגבים להסתייג ולהמנע מגורמים תאוותנים וקשה לאדם לגבור על גירויים אלה. וכך בדרך של הזדככות נפשית הנעשית ע"י תפילות שבלב מתוך כוונה , מזדככות אותיות התפילה ונעשות נוצצות ומושכות אליהם אור אלוקי נצחי ומקיף בסמל של עטרת המכונה "ענק".

ענק- היא שרשרת שאבניה נוצצות בשל הזיכוך והצירוף שלהם ולתוך החלל שבתוכם נשחל חוט הקשור לצוואר. החלל שבאבן מסמל תחושה של ביטול "וליבי חלל בקרבי" וחוט הקשור לצוואר מסמל את הקול הנמשך מהצוואר והמעורר כוונה. הכוונה היא זו שמזככת את האותיות ומעלה אותם ויוצרת מהם סולם עליו עולים ניצוצות העולם החומרי שנתבררו בדרך עבודת קיום תרי"ג המצוות.

ע"י קיום רמ"ח מצוות עשה מתגלים הניצוצות שבכתר והם מעידים על האור המקיף, הסובב והנעלם שהוא מקור להם והסמל שלו היא העטרת המקיפה והסובבת...

ואמנם כדי להמשיך אור מקיף ונעלם זה יש להחליש את גורמי החושך המעלימים עליו. דבר זה יתכן ע"י שהאדם נמנע מהם ומסתייג מהם באופן של התבטלות שהסמל שלה היא תחושת המרירות שבשיעבוד מצרים, ושההתגלמות שלה נעשית ע"י אכילת המצה והמתבטאת ע"י שמירה של שס"ה מצוות לא תעשה. כי כשהאדם נמנע מהם הוא מחליש את המעטה הנוקשה והתקיף המכסה על האור המקיף ואור זה נגלה ונמשך על האדם והסמל שלו הוא "עדי עדיים" , ואכן תרי"ג מצוות ושבע מצוות דרבנן עולות בסכומן על הגימטריא של המילה כתר. שהסמל שלה הוא ערך ממוצע הממשיך את עצמותו יתברך לנאצלים.

כתר : כ=20, ת=400, ר=200 = תרי"ג + 7 מצוות דרבנן.

הגימטריאות הבאות תמחשנה לנו כי ע"י קיום רמ"ח מצוות עשה נגלה האור המצטמצם המתלבש בעולם וע"י שמירה משס"ה מצוות לא תעשה אור העצמות המקיף שזקוק לעדות על קיומו כי הוא נעלם ונסתר מתפיסת האדם.

המילה "זכרי" מסמלת ערך שהוא מזכיר את עצמות ה' שאינה נתפסת והיא מתבטאת באותיות ו- ה הסופיות של שם ה'.

הגימטריא של המילה זכרי + ו-ה יוצרות את המילה רמ"ח מצוות עשה.

ומאידך הגימטריא של המילה שמי+ י-ה שהיא ראשית שמו של ה' ועצמותו יתברך יוצרת את הסכום של שס"ה מצוות לא תעשה.

שמי +י-ה ש=300, מ=40, י=10+י=10 +ה=5 = שס"ה.

כך בשל ההכשרה של אכילת המצה לפני חצות של חג הפסח נמשך אור העצמות במעמד הר סיני והוא ממשיך להביא לנו פדות בדרך קיום המצווה והתקשרות שיש עימה עונג וחרות שאין אחריה כל גלות.

בטבלה שלפנינו נסכם את הרעיונות הנ"ל.

בטבלה שלפנינו נסכם את הרעיונות הנ"ל.

 

כדי להגיע למצב של זריחה זו, מזדקק העם לתנאי קודם של אכילת מצה לפני חצות ליל ראשון של פסח ולכן אנו מצווים לסיים את אכילת האפיקומן בליל ראשון של פסח לפני חצות הלילה.

הטבלה הבאה תמחיש לנו את התוקף שבמצה:

 

רעיון זה נלמד מתהליך של זריעה המביא לצמיחה ושגשוג רק בשל התבטלות של זרע, באופנו הנפסד והנרקב שיביא בסו]פו לצמיחה.

ויהי רצון שהשרידים האחרונים בגלות המבטשת בבחינת זרע נפסד ונרקב באדמה יביאו בסופם לפדות וגאולה נצחיים.

בברכת פסח כשר ושמח