הרב אהרן חזן מספר על יציאתו לחירות
גולת הכותרת של שמונת החלקים במהדורת החג של 'בקהילה' היא המוסף '500 מי יודע' – לרגל גיליון ה-500 של בקהילה: "כך עושים עיתון – 500 מושגים ורגעים", שנכתב ונערך בידי העיתונאי החב"די, בנימין ליפקין, העורך הראשי של 'בקהילה'.
---------------
לפניכם הכתבה המלאה, "מרוסיה גאלתנו", מאת זלמן רודרמן:
בבוקר עשרה באפריל 1960, ערב חג הפסח תש"כ, גילה הרב אהרון חזן מהעיירה בולשובו, פרבר של מוסקבה, כי שלא בטובתו מככב שמו בתקשורת. באחד מעמודי ה'פראבדה', ביטאונה הרשמי של מפלגת השלטון הקומוניסטית, התנוסס מכתב נרגש שנשלח למערכת העיתון, ובו מוטחות ברב חזן האשמות קשות, לפיהן אין הוא מניח לילדיו להופיע בבית-הספר שבמקום מגוריהם, בימי שבת.
"הציבור כולו נקרא להתקומם על מה שקורה בעירנו, בולשובו", נפתח המכתב שעליו חתומים היו שניים ממורי בית-הספר. בהמשך תוארו פרטי המעשה המקומם: "ילדי משפחת חזן הלומדים בבית-ספרנו, לא לומדים ביום שבת מטעמי דת. הוריהם השרישו את האמונה בדתם כל-כך עמוק, עד כי גם הילדים עצמם אינם מוכנים לבוא ביום זה לבית-הספר. זאת ועוד – יום זה נקבע ללימוד מלאכה לפי החוק החדש, וילדיו של חזן עוברים גם על חוק זה".
המכתב מסתיים בשורת-המחץ הבאה: "אל יחשוב לו חזן כי ילדיו הם קניינו הפרטי. הם שייכים לציבור הסובייטי כולו ואסור לנו להרשות דבר שכזה אצלנו!".
מערכת ה'פראבדה' לא נותרה, כמובן, אדישה למקרה המזעזע כל-כך שהתרחש בבולשובו, והיא הגיבה על המכתב מיד ובמלוא החומרה.
"העובדות המובאות במכתבם של החברים מיכאילובה ושארימוב (שני המורים האכפתיים המודאגים, ז.ר.), צריכות להסב אליהן את תשומת-לבו של הציבור. הן מראות, כי במשפחתו של פקיד בית-המלאכה 'ווטורסיביו' במיטישצי, א. חזן, מעצבים אצל הילדים תכונות הנוגדות לאלו הדרושות לאיש החברה הקומוניסטית. חינוך הילדים אינו יכול להיחשב בארצנו כעניינם האישי של האב והאם. א. חזן גורם נזק לילדיו, מחבל במהלך החיים התקין של בית-הספר, וזורע פירוד במשפחת התלמידים. התנהגותו ראויה לגינוי חריף מצד הארגונים הציבוריים של בית-המלאכה שבו הוא עובד ושל ההורים".
הנה כי כן, העיתון שהוכיח את יכולתו בביצוע תחקיר עיתונאי ראוי לשמו ולהציג אגב כך פרטים אישיים על האב המושמץ, לימד את קוראיו גם פרק באהבת האדם ובערכים למופת.
עוד באותו יום הוזמן הרב חזן לחקירה במשרדי השלטונות, כאשר על שולחנו מונח גיליון האישומים הבלתי ניתן לערעור, הלוא הוא אותו עמוד ב'פראבדה'.
מתקפה תקשורתית זו סימנה, למעשה, את שיאו של מאבק עיקש וממושך שניהלו הרב חזן ורעייתו בהנהלת בית-הספר ובגורמים אחרים, אשר ביקשו לכפות על ילדיהם הופעה בבית-הספר גם בימי שבת ומועד.
לאחר מסכת ארוכה של הפחדות ואיומים כלפי הרב חזן ומשפחתו, הושגה כעין פשרה: בכל שבת היה אחד מששת ילדי המשפחה 'מתנדב' ללכת לבית-הספר ולייצג את כל אחיו. הדבר העניק לשלטונות תחושת הישג והלחץ על משפחת חזן מותן. ברור מאליו כי גם ילד יחיד זה מנע עצמו מכתיבה ומכל פעולה אחרת האסורה בשבת.
בשבת הראשונה התנדבה למשימה הלא-נעימה הילדה בתיה חזן, שהייתה אז כבת שתים-עשרה. כשחזרה לביתה תיארה את קורותיה בכיתה.
המורה לחשבון כתבה תרגיל על הלוח והזמינה אותה לפתור אותו. "אסור לי לכתוב בשבת", אמרה לה הילדה. המורה פצחה בצעקות, שלא הועילו לה, ואז היא מיהרה להזעיק את המנהלת ואת סגנה. גם בנוכחותם שבה בתיה והצהירה כי לא תכתוב בשבת. תלמידי הכיתה עקבו במתח רב אחר הנעשה.
לפתע הופיע בכיתה ראש העיר בכבודו ובעצמו. "מה נשמע? התלמידה חזן הגיעה היום?", שאל. "הנה היא עומדת ליד הלוח, אך מסרבת לפתור את התרגיל", ענתה המורה. ראש העיר ביקש להציץ ביומנה של בתיה. לאחר שעלעל בו קלות וראה כי ציוניה בלימודים טובים, לקח גיר בידו ופנה אליה: "אמרי לי כיצד פותרים את התרגיל ואני אכתוב". בתיה ענתה נכון וראש העיר כתב את הפתרון על הלוח. "הניחו לה לשבת במקומה ולהקשיב לשיעורים", אמר ויצא מהכיתה.
בתיה הצעירה, אחיה והוריה האמיצים יכלו גם יכלו לכוחות החזקים שאיימו עליהם.
בן או בת?
קרוב ליובל שנים חלפו מאז אותם ימים והרב אהרון חזן בן התשעים וחמש (לאורך ימים ושנים טובות), יושב בביתו בבני-ברק ומסוגל עדיין לשחזר את האירועים ההם. "אצלנו זה היה דבר ברור ומוחלט שילדינו לא יחללו שבת", הוא אומר, "הדבר כלל לא היה נתון להתלבטות".
הרב חזן נולד בשנת תרע"ב בקרסנוסטב שבוואהלין לאביו הרב מרדכי חזן, שכיהן כרב העיירה. רוב שנות ילדותו עברו עליו אפוא לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית והוא חווה את רדיפותיה על בשרו, עוד בטרם נאלץ להתמודד עם חינוך ילדיו.
"במשך כמה שנים ישבתי בבית ולמדתי תורה עם אבי. אז עדיין לא הוטלו עונשים חמורים כל-כך על המסרבים לשלוח את ילדיהם לבית-הספר. מאוחר יותר, בחורף תרפ"ח הצטרפתי ל'ישיבה קטנה' שהקימו חסידי חב"ד בקרסנוסטב. בראש הישיבה עמד הגאון החסיד הרב חיים-שאול ברוק (לימים ראש ישיבת 'אחי תמימים' בתל-אביב ואחר-כך בראשון-לציון). הישיבה שכנה בבית-הכנסת הגדול.
"החוק התיר ללמוד תורה באופן פרטי ועצמאי, אך אסר לעשות זאת באופן מאורגן וציבורי. כשראש הישיבה אמר שיעורים לפנינו, היו ננקטים אמצעי זהירות מיוחדים. אחד הנערים היה עומד וצופה בחלון הפונה אל הרחוב. כשראה דמות חשודה מתקרבת, היה מתריע על כך וראש-הישיבה היה קופץ מבעד לחלון אל החצר, בה היה בית השחיטה לעופות, ומתחיל להשחיז את סכין השחיטה כאילו זאת היא אומנתו".
לאנשי היבסקציה (המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית) נודע על קיומה של הישיבה. הם שיחקו עם ראש-הישיבה ותלמידיו ב'חתול ועכבר' וניסו פעם אחר פעם ללכוד אותו בשעת מסירת השיעור. יום אחד עלה הדבר בידם. הבחור הצופה מהחלון הפליג בהרהוריו ולא הבחין באיש היבסקציה קרופניק (יהודי ש'שנה ופירש' כמובן) המגיח לפתע לכיוון בית-הכנסת.
"אהא, רבניו! סוף-סוף תפסתי אותך על חם!", קרא קרופניק בתרועת ניצחון. בסופו של דבר, גורש הרב ברוק מהעיר ובהמשך אף נדון לתשעה חודשי עבודות-כפייה. אף-על-פי-כן, חרף כל הרדיפות, המשיכה הישיבה להתקיים במחתרת, בבית פרטי, והרב ברוק עצמו הוסיף למסור שיעורי תורה.
חייו של הרב חזן, כחייהם של כל אלו שהתעקשו על קלה כחמורה, היו קשים ולמודי סבל ורדיפות. הללו התגברו והלכו עם הזמן. בתי-כנסת ננעלו, מקוואות נסגרו ו'כלי קודש' נרדפו. מוהלים, למשל, חדלו למול ילדי אחרים מחשש לעונש הצפוי להם. אך לא רק המוהלים חששו לבצע את מלאכתם, אלא גם סתם אנשים חששו למול את ילדיהם. בעיקר היו אלו חברי מפלגה וקצינים, שבלבם נותרו נאמנים לאלוקיהם אך פחדו לאבד את משרותיהם. מי שנתפס ב'עבירה' חמורה זו, גורש מהמפלגה ופוטר ממקומות עבודתו.
על מקרה שכזה, שאירע בעיר מגוריו, מספר הרב חזן: "לזוג צעיר, שניהם חברי מפלגה ושניהם עובדים כמורים בבית-הספר הסובייטי, נולד בן. הם מלו אותו בחשאי. ליתר ביטחון הפיצו שמועה כי בת נולדה להם ולא בן. כעבור כמה חודשים באה לביקור בביתם חברה של האם. לפתע הבחינה החברה כי לא ילדה אלא ילד הוא זה ואף 'בן ברית' הנו. החברה לא התאפקה וגילתה את הסוד לפלוני שהיה חבר בתא המפלגתי. מיותר לציין כי האב והאם גם-יחד סולקו במהירות מן המפלגה".
סופו של המתבולל
סוגיה מרכזית נוספת שעמה נאלץ הרב חזן להתמודד, היא, כאמור, סוגיית העבודה בשבת. הוא מעיד על עצמו כי לכל אורך שנותיו בברית-המועצות לא חילל שבת אפילו פעם אחת.
מקרה אחד הכרוך בהקפדה קנאית זו על קדושת השבת, זכור לו במיוחד.
מתפללי בית-הכנסת הגדול, 'ארכיפובה', שבמרכז מוסקבה הכירו כולם איש את רעהו. הם לא אהבו הפתעות וגם לא אורחים שאינם מוכרים. בכל פעם שבבית-הכנסת הופיעו 'פנים חדשות' היו המתפללים הקבועים נדרכים ונוקטים משנה זהירות. כל אורח נחשד מיידית כמרגל-חרש מטעם השלטונות, עד אשר הוכח אחרת.
יום אחד הופיע בבית-הכנסת יהודי מבוגר ולא מוכר, עטור זקן שיבה. האיש היה שתקן ולא הרבה לדבר. "שלום", "שבת שלום", "תודה רבה" ועוד כגון אלה – מילים הכרחיות של נימוס. תחילה עורר האיש את חשדם של המתפללים, אך במרוצת הזמן הפכה נוכחותו קבועה ושגרתית והמתפללים התרגלו אליה.
גם הרב חזן, מבאי בית-הכנסת, הבחין במתפלל החדש וכמו האחרים רצה לדעת מי האיש. בחלוף הימים נודע רק כי שמו הוא שלום פייגין.
יום אחד נזדמן לרב חזן לשוחח עם מתפלל אחר בבית-הכנסת, יהודי תלמיד-חכם ונשוא פנים, הרב סנדלר שמו. "מעוניין לדעת מי הוא שלום פייגין?", הפתיע האחרון את הרב חזן, שענה כמובן בחיוב. "אם כן, הסכת ושמע את סיפורו כפי שסיפר לי הוא בעצמו לפני זמן מה". הרב סנדלר החל לספר סיפור שעד מהרה התברר לרב חזן כי הוא מכיר אותו היטב, מכיר אותו אישית. וזה דבר המעשה.
ראשית דבר כמה שנים קודם לכן. במשך כמה שנים התגלגל הרב חזן ממקום עבודה אחד למשנהו, משום שלא היה מוכן לעבוד בשום עבודה הכרוכה בחילול שבת.
שמחה רבה שמח אפוא כשיום אחד מצא עבודה בבית-חרושת גדול לאריגה. הסיבה לשמחה – הוא הצליח להגיע להסכמה שבשתיקה עם מנהל המפעל, יהודי 'חבר המפלגה' בשם סאשה, על היעדרות מהעבודה בימי שבת. תחת זאת התחייב הרב חזן לבוא למפעל מדי יום ראשון, יום המנוחה הרשמי, ולהשלים את המלאכה שהחסיר.
עד מהרה התגלה הרב חזן כפועל חרוץ ומסור. בינו לבין מנהל המפעל נוצרה מערכת יחסים של אמון והערכה. עובדה זו אפשרה לו לסדר מקומות עבודה ליהודים נוספים, בהם גם כאלו שלא החזיקו בניירות ורישיונות, כנדרש. מנהל המפעל העסיקם חרף הסיכון שבדבר, רק בזכות הקשר המיוחד שנרקם בינו ובין הרב חזן.
בית-החרושת שכן בעיירה קונצבו שליד מוסקבה. בין בית-החרושת לביתו של הרב חזן (שהתגורר אז בקליאזמה) הפרידו שלוש שעות של נסיעה ברכבת. מדי יום שישי בשעה שתים-עשרה בצהריים, יוצא היה מבית-החרושת בדרכו לביתו. בחורף נכנסת השבת במוסקבה וסביבותיה בשעה שלוש וחצי.
יום שישי אחד, זימנו סאשה למשרדו והודיע לו באופן חד וברור כי הפעם יהיה עליו להישאר עד סוף יום העבודה. "צפויה לנו מחר ביקורת ממשלתית במפעל ועדיין לא השלמנו את מכסת הייצור שהוטלה עלינו", הסביר סאשה, "איני יכול להרשות לעצמי לוותר על שום עובד, בוודאי לא על פועל חרוץ כמותך".
הרב חזן הקשיב בנימוס לדברי סאשה. "אדוני המנהל, צר לי, אך גם היום אעזוב את המפעל בדיוק בשעה שתים-עשרה", הודיע.
מנהל המפעל התקשה להשלים עם התשובה המרדנית. "עליך להבין כי אם המכסה לא תושלם במועד, ובנוסף לכך יתברר כי הנחתי לך להיעדר מן העבודה בשבתות, נשלם על כך שנינו מחיר כבד".
הרב חזן לא השתכנע מהטיעון. "עם כל הכבוד למכסת הייצור ולביקורת הצפויה", אמר, "השבת חשובה בעיניי לאין-ערוך".
כעת חש סאשה כעס של ממש. "שיהיה ברור לך, אהרון", אמר בטון גבוה ומודגש, "אם תצא מכאן היום בשתים-עשרה בצהריים, תאבד את מקום עבודתך".
הרב חזן לא זלזל באיומו של המנהל. לא פשוט היה באותם ימי עוני ומחסור נוראיים לוותר על מקום עבודה. על-אחת-כמה-וכמה עבודה שאינה כרוכה בחילול שבת. "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", חלפה במוחו המחשבה. ואף-על-פי-כן ולמרות הכול, הוא היה נחוש בדעתו לעזוב את המפעל בדיוק בשעה שתים-עשרה בצהריים. וכך גם עשה.
ביום ראשון בבוקר יצא הרב חזן, כדרכו, מביתו לכיוון המפעל. כשהגיע למקום פגש בפתח את השומר בלבד. השומר שלא ידע על הוויכוח החריף שהתנהל ביום שישי בינו לבין המנהל, הכניסו פנימה והרב חזן החל להשלים את כל שהחסיר מפאת השבת.
ביום שני בבוקר שב הרב חזן למפעל כמו כל יתר העובדים. בינו לבין סאשה שררה מתיחות והם נמנעו מלהחליף ביניהם דברים. סאשה אמנם לא פיטר אותו, אך מני אז העיב צל על היחסים ביניהם.
לאחר תקופה מסוימת עזב סאשה את המפעל ובמקומו בא מנהל חדש. עובדי המפעל לא ידעו אם סאשה, שכבר היה אז כבן שבעים, פרש לגמלאות או שמא המפלגה הציבה אותו בתפקיד ניהולי אחר.
בינתיים נשתכח כל העניין מלבו של הרב חזן. מה גם, שכעבור זמן עזב גם הוא את המפעל. הנסיעות מדי יום ביומו מהבית למפעל ובחזרה, התישו את כוחו. הוא מצא לעצמו מקור פרנסה חדש.
מאז, כאמור, חלפו כמה שנים. הזקן המלא שעיטר עתה את פניו של שלום פייגין, מחק כל דמיון בינו לבין מנהל המפעל המתבולל, סאשה. כך לא יכול היה הרב חזן לזהותו.
את כל זאת סיפר הרב סנדלר לרב חזן, בשמו של שלום פייגין, כאשר הוא מציג את היהודי העקשן שלא היה מוכן לחלל שבת, כאדם אנונימי. לרגע אחד לא היה לו מושג כי מדובר ברב חזן עצמו.
כאן בא החלק הדרמטי בווידוי האישי של פייגין באוזני הרב סנדלר. וכה אמר: "לאחר שנרגעתי מכעסי על הפועל היהודי שהיה מוכן לסכן את עצמו ואותי בשביל השבת, עלתה במוחי מחשבה הפוכה לגמרי. פתאום נתתי את דעתי לעובדה שאיש צעיר, אב לילדים, מוכן לוותר על מקור מחייתו ולסכן בכך את עתיד משפחתו – וכל זאת למען עקרונותיו.
"המחשבה על כך זעזעה אותי עד עומק נפשי ועוררה בי זיכרונות נשכחים. נזכרתי בשנות ילדותי, בבית הוריי. באותן פעמים מאושרות שזכיתי לבקר ביחד עם אבי בעיירה ליובאוויטש ולהביט בפניו של הצדיק רבי שלום-דובער.
"העניין הוסיף להציק לי, עד שיום אחד אמרתי לעצמי: זהו זה. די לי בחיים של שקר וזיוף. הגיעה העת לחזור לחיי אמת – חיים יהודיים. פרשתי לגמלאות והתחלתי לחיות כיהודי. אט-אט ניעורה בי מחדש הגרסא-דינקותא שלי ובעזרת כמה יהודים טובים שאני מכיר חזרתי לחיי תורה ומצוות".
רק לאחר שסיים הרב סנדלר את הסיפור כולו, גילה לו הרב חזן את זהותו של הפועל היהודי העקשן, שהסכים לוותר על מקום עבודתו ובלבד שלא ייאלץ לחלל אף לא שבת אחת.
תקרית מביכה בחגיגה
באורח פלא, דבקותו העיקשת בדרך התורה שאינה יודעת פשרות, תוך כדי נכונות אישית לשאת בה בגאון, חרף הסיכון שבדבר, היא אשר הביאה ליציאתו של הרב חזן מרוסיה, עם כל בני משפחתו - כנגד כל הסיכויים.
"בשנת תשכ"ד", מספר הרב חזן, "הוחלט במשפחתנו להגיש בקשה להיתר יציאה מברית-המועצות. ידענו מראש כי הסיכויים שבקשתנו תיענה בחיוב קלושים, ובכל-זאת ניסינו וקיווינו. הגשתי בקשה ל'אוביר' (משרד ההגירה הסובייטי), ולאחר המתנה של כמה חודשים נענינו בשלילה. הגשתי בקשה שנייה וגם זו נדחתה. גורל דומה נכון גם לפניותיי הבאות.
"בראותי כי בדרכים המקובלות לא נזכה לקבל היתר יציאה, החלטתי לנקוט דרך מקורית ונועזת, שנועדה למקד בי ובדרישתי תשומת-לב מיוחדת.
"בשלב ראשון דרשתי לקבל את שלושת ילדיי לישיבה הרשמית היחידה שהוקמה (לאחר מות סטאלין) ופעלה במוסקבה. מטרת הישיבה הייתה תעמולתית גרידא. למראית-עין כביכול אפשרו השלטונות ליהודי ברית-המועצות לנהל את חייהם כרוחם, בעוד בפועל לא היו בישיבה כמעט תלמידים והמעט שלמדו בה נרדפו.
הצגתי את דרישתי זו לראש הישיבה, שהחוק אסר עליו לקבל תלמידים מתחת לגיל שמונה-עשרה. ילדיי היו אז בני אחת-עשרה, ארבע-עשרה ושש-עשרה. הגעתי ללשכתו של סגן השר לענייני דת והצגתי לפניו את דרישתי. הוא, כמובן, דחה אותה על הסף. לא הרפיתי והוספתי ללחוץ ולשגר מכתבים לכל הגורמים הנוגעים בדבר. ידעתי שאני צועד לעימות ישיר עם השלטונות.
"ההתרחשות הבאה העלתה את העימות לרמת-שיא. בראשית קיץ תשכ"ה ביקרתי בבית-הכנסת הגדול של מוסקבה ושמעתי מידיד טוב שלי, כי גבאי בית-הכנסת מתכוננים לערוך במקום חגיגה לרגל תשעה במאי – היום שבו גברו צבאות הברית על גרמניה הנאצית. כך מבקשים הגבאים, הסביר הידיד, להראות לשלטונות כי גם היהודים הדתיים שותפים לחג הזה.
"האיש הוסיף ואמר, כי שמע שנוכחותם של צעירים יהודים בחגיגה זו אינה רצויה לגבאים, מכיוון שלחגיגה יוזמנו גם אנשי שגרירות ישראל ונציגי שגרירויות נוספות, והגרסה הסובייטית טוענת כי הדור היהודי הצעיר נותק לגמרי מהדת היהודית ואין לו כל עניין בה.
"כך, לדוגמה, הופיע בכתב-העת היידי 'אייניקייט' (אחדות) מאמר מפרי-עטו של העורך, אהרן וורגליס, כנגד הלורד רוסל מבריטניה, שהאשים את שלטונות ברית-המועצות בכך שאינם מאפשרים ליהודים להעניק חינוך דתי לבניהם. 'מה לך לורד רוסל כי נזעקת להגן על הדת היהודית? צעירי היהודים אין להם כל עניין בדת היהודית', כתב וורגליס.
"בשומעי זאת ידעתי כי עתה הגיעה השעה לקדש שם שמים ולהראות לכול כי יש בברית-המועצות ילדים המתחנכים לתורה. החלטתי להביא את ילדיי לבית-הכנסת לחגיגה. בשובי לביתי סיפרתי על כך לילדיי והם קיבלו את הצעתי בהתלהבות. גם לאחייני, ר' ישראל פרידמן, הצעתי שיבוא עם ילדיו לחגיגה המתוכננת. היו לו עשרה ילדים, שכולם חונכו בדרך התורה והחסידות. הוא קיבל את הצעתי.
"באנו שנינו עם הילדים לחגיגה. על הבימה שליד ארון-הקודש היה מקום מושבו של הרב. צדה השני של הבימה נועד לאורחים, כלומר לאנשי השגרירות ולתיירים יהודים מחו"ל, כדי שלא ייצרו, חלילה, מגע כלשהו עם המתפללים. אני ואחייני ר' ישראל נשארנו בקהל למטה, ולילדינו אמרנו לעלות על הבימה ולעמוד ליד הרב. הבאנו עמנו סידורי-תפילה ומסרנו אותם לידיהם. אמרנו להם כי בעת תפילת מנחה וערבית יתפללו בקול רם.
"קהל רב מילא את בית-הכנסת עד אפס מקום. עיני הכול היו מופנות אל הבימה – שם ישבו הרב, האורחים הנכבדים ושם נועד להיערך הטקס המרכזי של החגיגה. עם זה נתגלה לעיני הנוכחים מחזה בלתי-רגיל – ילדים ונערים מגיל שמונה ועד גיל שבע-עשרה עומדים על הבימה וסידורים בידיהם.
"כשראה זאת גבאי בית-הכנסת (שמילא גם שליחות מטעם הבולשת) נתמלא חמת-זעם, וניסה להוריד את הילדים מהבימה. הילדים לא שעו לו. הוא לא יכול היה להשתמש באלימות-יתר, לנגד עיניהם של אנשי השגרירות. פנה אפוא הגבאי אל הרב וביקשו להורות לילדים לרדת. זה נענה לו, אך הילדים התעלמו גם מהוראת הרב.
"הגבאי סינן לעברם בזעם: 'מה עושים כאן יהודונים אלה?! אני אעשה בהם שפטים!'. הילדים נשארו שם על אפו ועל חמתו, כשהם ממקדים את תשומת-הלב של כל הנאספים, שלא העלו כלל על דעתם כי עדיין מצויים בלב מוסקבה ילדים ונערים הדבקים בתורת ישראל.
"החגיגה הסתיימה ואנו יצאנו ממנה ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחנו על כי עלה בידנו להפגין יהדות גאה ובכך לקדש שם שמים. מצד שני, כרסם בלבנו החשש מפני תגובת השלטונות.
"זו אכן לא איחרה להגיע. זמן קצר לאחר החגיגה קיבל אחייני, ר' ישראל פרידמן, היתר-יציאה מברית-המועצות. כעבור כתשעה חודשים קיבלנו גם אנחנו היתר לעזוב את גבולות המדינה. כל הסימנים הראו שפשוט נמאסנו על שלטונות ברית-המועצות והם העדיפו להיפטר מעמנו אחת ולתמיד".
בשנת תשכ"ו עלה הרב חזן לארץ-ישראל עם כל משפחתו. אותות החינוך למסירות-נפש שספגו בברית-המועצות נתנו ונותנים את פירותיהם הנאים והמשובחים עד עצם היום הזה, בקרב צאצאיו הרבים של הרב חזן – ההולכים כולם בדרך התורה והחסידות.
מ.מ.ש.
1
0
מאפשרים לכם לקבל
