מאת גל קרניאל, צילום: יובל טבול - "הארץ" 

יד נשלחת מעבר לצוהר, 1.2 ק"ג קמח נשפכים לקערה, חלון הפלסטיק נסגר. נער ובידו כוס מלאה 665 מ"ל "מים שלנו" (מי באר שהושארו בכלי מכוסה למשך לילה) אץ בזהירות ושופך אותם לקערה. הסטופר מתחיל, ל-18 דקות בדיוק.

לישה ידנית קצרה והבצק הקשה עובד לשולחן במערוך נירוסטה ענק. כתריסר גברים נושאים בעמל עבודת הלישה.

"העבודה כמו בגיהנום אבל משלמים כמו בגן עדן", אומר שלום צימרמן, בן 21, על התפקיד הקשה ביותר במאפיה.

הבצק לא נח לרגע, אין אפשרות שיחמיץ. הגליל הרך נישא על זרועות נער לחדר השני, נחתך לכ-20 עיגולים, רידוד ראשון ושני, מצה עגולה, חירור ואז מוכנסות המצות במקלות אל תנור הגז החדש, בחום 800 מעלות, למשך 25 שניות.

חמש דקות לסיום והרב עם הסטופר, מענדי אשכנזי, מדליק נורה. 18 דקות - הסתיים מחזור. השולחנות והידיים נשטפים, הציפורניים מקורצפות במברשת קשה, מקלות העץ עוברים שיוף וחזרה לעבודה.

העבודה במאפיית המצות שהוקמה בכפר חב"ד בשנות ה-50 מתחילה אחרי חגי תשרי ונמשכת עד ערב הפסח, אך החיטה עוברת פיקוח כבר מרגע הקציר, שלא יהיה חשש חמץ.

הכל בברכת הרבי מלובביץ'; היה זה הרב המנוח עצמו שאישר לרב היישוב, מרדכי אשכנזי, לעבור משולחנות שיש ומרדדים מעץ לפלדת אל-חלד. מאז כינויו הרב ש"חולה על נירוסטה".

ההידורים החמורים אינם מספקים את כולם. "השמים הם הגבול בהידורים", אומר מוני אנדר, מצעירי אגודת חב"ד המפעילה במקום פעילויות. "פסח הוא החג שבו הפריקים משתחררים".

תפוקת המאפייה חסויה, מחיר ק"ג מצות כ-100 שקל.