פסח חסידי

ימים שלפני פסח                                                  

א. ל' יום לפני החג דורשין בהלכות החג, ולכן יש ללמוד הלכות פסח עד שיהי' בקי בהם וידע את המעשה אשר יעשה.

ב. יש ליזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח,היינו מפורים ואילך.

ג. מנהג ישראל לאסוף כסף לקראת חג הפסח כדי לרכוש את צרכי החג לנזקקים, וחובה על כל אדם להשתתף בכך. מן הראוי אף לידע את האנשים או הגופים המתרימים, על משפחות או בודדים הידועים כנצרכים.

ד. מתקנת הרבי להשתדל, לשלוח לחג הפסח למכיריהם - עכ"פ להסדרים - מצות עגולות אפויות יד, ודוקא - מצה שמורה. גם יש לדאוג עבור "הקטנים" כי מצה ענינה אמונה (מיכלא דמהימנותא), וצריכים לעבוד על זה כבר מקטנות. 
בזוהר נאמר שהמצה נקראת בשם "מיכלא דמהימנותא"  - מאכל האמונה, ו"מיכלא דאסוותא"  - מאכל הרפואה, ולכן ישנה סגולה מיוחדת לאכילת מצה בפסח, שהיא מחזקת את האמונה ומרפאת את התחלואים בנפש.
                
ה. במוסדות חינוך כדאי - כבר מימי הפורים - ללמד את העניינים המיוחדים לחג הפסח; וכן להדגים בפני התלמידים כיצד עורכים את ה"סדר" ואת ה"קערה" וכו', וכך יחקקו בזכרונם ההלכות הקשורות בדברים אלו.

ו. כמה פעמים עורר הרבי בדבר כדאיות הכנת "הגדות" חדשות לילדים קטנים, שתהי' לכל ילד הגדה משלו, כמובן הגדה נאה ובה ציורים שימשכו את לבו, כדי שידע לא רק את ארבע הקושיות אלא גם את התירוץ לקושיות.

ז. נוהגים מראש חודש ואילך לקרוא [אחר תפילת שחרית] פרשת הנשיא שהקריב בו ביום, וביום י"ג מ"זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה" שהוא כנגד שבט לוי (ללא ה"יהי רצון" (דלהלן אות ח)).   
לקרות פרשת הנשיאים בספר תורה, לא נהג כן הרבי הריי"צ, וידוע אשר הנהגותיו היו כהנהגות אביו ולמעלה בקודש.

ח. אחר אמירת הנשיא אומרים ה"יהי רצון" הנדפס בסידור, ובו מזכירים את שם השבט שנשיאו הקריב באותו יום. וגם כהנים ולויים אומרים אותו (גם בשבת אומרים אותו).

ט. אין אומרים תחנון בכל חודש ניסן, וכן לא אומרים את שאר קטעי התפילה שאינם נאמרים בימים שאין אומרים בהם תחנון.

י. ב' ניסן - יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר שלום דובער (מהורש"ב נ"ע). נסתלק במוצאי ש"ק ויקרא, אור ליום א' שני בניסן תר"פ, ומנוחתו כבוד בעיר רוסטוב (על נהר דאן). יום התחלת הנשיאות של בנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ.

יום ששי – יום הבהיר י"א ניסן

יא. יום הבהיר  - ביום זה שבו ירדה לעולם לפני ק"ה שנים נשמתו הגדולה של הרבי (בשנת תרס"ב), גובר מזלו של הרבי ושל הקשורים אליו.

יב. יום התוועדות  - כדי ליצור את הכלים לקבל את השפע הניתן ביום גדול זה, מן הראוי לנצלו לחשבון נפש בנושא ההתקשרות לרבי, ללימוד תורתו, לנתינת צדקה למוסדותיו ופעולותיו ולעיסוק בדבר המרכזי שאותו תבע מכל אחד ללא יוצא מן הכלל  - הכנת העולם לקראת הגאולה הקרובה.
היום מתחילים לומר לאחר תפלת שחרית מזמור קו (בתהילים). לאחר אמירת המזמור של הרבי אומרים את המזמור המתאים לכל אחד, לפי מספר שנותיו.

שבת הגדול

יג. שבת הגדול: נקרא כן לפי שנעשה בו נס גדול, "למכה מצרים בבכוריהם". וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת שלפני הפסח וקראוהו "שבת הגדול" מפני שהיתה בו "התחלת הגאולה והניסים".                           

יד. השמחה בשבת זו וכל ענייניה: ההכנה לפסח כמו לימוד הלכות הפסח, הכנת הילדים ל"ליל הסדר", שיידעו את ארבע הקושיות ושאר ענייני הסדר, צריכים להיות אצל כל אחד ואחת מישראל באופן של גדלות.

טו. נהוג בקהילות ישראל שבשבת הגדול הרב נושא דרשה מיוחדת בנושאים הקשורים להלכות ומנהגי החג וכל הקהל מתאסף לשמוע את דרשתו.
טז. במנחה קוראים בתורה בפרשת שמיני. אין אומרים "צדקתך".

יז. אחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מן הקטע "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עונותינו" (בסוף קטע "על אחת כמה וכמה"), לפי שכאמור, אז היתה התחלת הגאולה והנסים (הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו). 

יח. מוצאי שבת קודש – אין אומרים "ויהי נועם", "ואתה קדוש". עורכים קידוש לבנה.

יט. י"ג ניסן הוא יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" (דור שלישי לנשיאי חב"ד), נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש. 

יום ראשון  - י"ג ניסן – ליל י"ד בדיקת חמץ

כ. הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם (כדי שיהי' אפשר להבחין בחמץ, אם ישנו).
כמו כן, יש לרכז במקום המשומר מילדים וכו' את כל החמץ המיועד לאכילה בערב ולמחרתו בבוקר (שאם יתפזר החמץ בבית, הבדיקה לא הועילה כלום).

כא. זמן בדיקת חמץ: אור לארבעה עשר מיד אחרי צאת הכוכבים, לאחר תפילת ערבית של הציבור (הטעם ראה להלן אות כט). [כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הי' מתפלל ערבית ביחידות והי' בודק בין מנחה למעריב ומתפלל ערבית לאחרי הבדיקה].

כב. זמן קצר לפני הבדיקה מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה (טוב שיהיו מפיתה שאינה מתפוררת), כל אחד מהם כרוך בפיסת נייר (אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב) [כל אחד מהם פחות מכזית, ונכון שיהיו כל הפתיתים ביחד בשעור כזית]. הילדים יערכו רשימה היכן הניחו את החמץ, ואם אבד אחד הפתיתים - יעשו שאלת חכם.                                              

כג. קודם הבדיקה יש מדקדקים ליטול את ידיהם (גם מובא בכף החיים שיש להשתדל לטבול במקוה בבוקרו של יום בדיקת חמץ).
כד. כתב רבנו הזקן: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שיתכן שכוונתו היא, שמצוה לזכות גם את בני ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיון שגם בעל הבית בעצמו יבדוק קצת - אין בזה סתירה לדין "מצוה בו יותר מבשלוחו".
   
כה. וקודם שיתחיל לבדוק יברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על בעור חמץ (סידור אדמו"ר) - מוכח מלשונו שהנר יהי' דלוק מכבר, והברכה תהי' סמוכה לבדיקה. ונוהגים שהמברך אוחז את הנר בידו בשעת הברכה, ובני הבית שרוצים להשתתף בהבדיקה יתכוונו לצאת בברכתו ויענו אמן (אך ברוך הוא וברוך שמו לא יענו, דהוי הפסק).

כו. בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה. ונכון שלא לשוחח כלל, שלא מענין הבדיקה במשך כל זמן הבדיקה.     

כז. בודקים לאור נר של שעוה יחיד (ואם אין לו שעוה יקח נרות אחרים), ועל ידי נוצת עוף, כדי לאסוף מהחורים והסדקים (אין צריך לכבות את החשמל בעת הבדיקה, כי עיקר צורך הנר הוא לחורים ולסדקים).

כח. הבודק מניח החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר.  
 
כט. הרבי כותב: "מנהגנו להאריך ביותר בבדיקת חמץ . . לא שמעתי בזה שיעור מסויים". אם לא בדק את הבית ורק חיפש אחר הפתיתים, פשוט שלא יצא ידי חובת הבדיקה.

ל. בגמר הבדיקה - מניח השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, מעטף הכל בנייר [אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף], ומהדק על ידי חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו (מובן שצריך ליזהר שלא להכניס לשקית את הדף ובו הברכה וכו').
 
לא. מיד אחר הבדיקה יבטל את החמץ הנמצא בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה (אך לא את החמץ שהצניעו לאכילה או לשריפה) באמירת: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא" [ואין אומרים את ה"יהי רצון" הנדפס בסידורים שונים]. ועיקר הביטול הוא בלב, שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו, ואינו חשוב כלום, והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. וחשוב שהדברים יהיו מובנים לאומר, ואם אינו יודע פירוש המילים הארמיות יאמר זאת בלשון שהוא מבין. תרגום הדברים בלה"ק הוא: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא בערתיו ושלא ידעתיו, יבטל  ויהי' הפקר כעפר הארץ".
אם אמר נוסח הביטול בלשון שאינו מבין כלל, אך יודע שכוונתו לבטל את החמץ ולהפקירו  - יצא ידי חובתו.
את החמץ הנמצא בבדיקה נוהגים לשרוף למחרת בבקר, ובינתיים צריך להצניעו במקום המשתמר.                  

לב. אחרי הבדיקה יזהר שלא לאכול יותר חמץ בכל הבית אלא בחדר אחד או פינה אחת, וכל פעם שיאכל חמץ ינער היטב את הבגדים שם, ויזהר במיוחד עם הילדים הקטנים שלא יפזרו חמץ בכל הבית.

מכירת חמץ

לג. נוהגים לעשות את הרב ל"מורשה" דהיינו מיופה כוח למכירת החמץ והרב מוכר את החמץ לגוי בערב קבלן. בבית רבינו מוכרים את החמץ לרב בצירוף "ערב קבלן", והוא מוכרו לגוי. בזמן האחרון אין מדקדקים במסירת המפתח במכירת חמץ.
החמץ המכור צריך להיות סגור ומסומן בצורה בולטת, כך שלא תהי' אליו גישה בטעות במשך הפסח.

לד. נוהגים שלא למכור במכירת חמץ דבר מאכל או משקה שקבלוהו מהרבי, ולכן אוכלים ושותים אותם קודם חג הפסח, ובלית ברירה -  יש לבערם כדין לפני סוף זמן הביעור.                

לה. על פי נוסח אדמו"ר הזקן בשטר מכירת חמץ מוכרים לגוי גם את הכלים הבלועים מחמץ, ואף על פי כן אינם צריכים טבילה אחר הפסח. 

לו. אצל אדמו"ר הצמח צדק [בזקנותו], מכרו במכירת החמץ לגוי גם חלה (חמץ גמור), כדי שיהי' לו מה לאכול במוצאי חג הפסח. גם בשטר המכירה של אדמו"ר מהורש"ב כלולים מוצרי חמץ גמור.

לז. י"ד ניסן יום הולדתו של הרמב"ם.
יש לנצל את ההזדמנות לעורר אודות השיעורים בלימוד הרמב"ם, כל אחד ואחת לפי יכולתו - ג' פרקים ליום, פרק אחד ליום, או הלימוד המקביל בספר המצוות להרמב"ם.

יום שני – י"ד בניסן – ערב פסח
 
לח. תפילה: משכימים להתפלל.
החל מהיום ועד סוף חג הפסח, אין אומרים "מזמור לתודה".

לט. תענית בכורות: הבכורים הן בכור לאב והן בכור לאם, מתענים, ואפילו כהנים ולויים, זכר לנס שנצלו ממכת בכורות.
ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים בסיום מסכת (או בכל סעודת מצווה, כסעודת ברית מילה או פדיון הבן), וממילא נפקעת התענית. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי [נכון לשתף בה"סיומים" גם הבכורים הקטנים]. ומסיימים את הצום בסעודת מצוה שלאחר הסיום. 

מ. סיום מסכת: "הי' סיום הש"ס באולם הגדול, וכ"ק אדמו"ר מהורש"ב הי' נוכח. אחד הבחורים . . סיים, ואמרו "הדרן עלך" ושמות בני רב פפא, ולא יותר. ואמרו קדיש דרבנן כמו שהוא בסידור, ולא כמו שהוא בהמסכתות" (רשימות דברים (להר"י ע"ה חיטריק) ח"ד ע' ריט).

מא. החל מבוקר ערב פסח (מעלות השחר) אסור מן הדין לאכול מצה, ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר "כורך" (גם קטן וקטנה המבינים את המסופר להם אודות יציאת מצרים בלילה, אסור להאכילם מצה בערב פסח).

מב. מותר לאכול חמץ עד סוף שעה רביעית (באזור המרכז: 10:35).

מג. שריפת חמץ: את כל החמץ שלא נמכר לגוי ובכלל זה עשרה הפתיתין צריכים לשרוף בשעה חמישית משעות זמניות.
שורפים את החמץ במדורה בפני עצמה, דהיינו במדורה מיוחדת שאין אופים או מבשלים בה דבר. ונכון לשרוף "כזית" לקיים בו מצות ביעור. סוף הזמן לשריפת חמץ באזור המרכז: 11:39.

מד. כששורפים את החמץ יש להיזהר שלא ישפוך עליו נפט וכיוצא בזה לפני שהחמץ נשרף ונחרך היטב, שאם יעשה כן, נמצא שביער את החמץ ופסלו מאכילת כלב על ידי פגימתו ולא בשריפה. 

מה. יש נוהגים לשרוף החמץ בערבה שחבטו אותה בהושענא רבא (שכל דבר שנעשתה בו מצוה אחת נכון לעשות בו מצוה אחרת). הרבי לא נהג לשמור את הערבות של ההושענות, ומובן שלא שרפן בביעור חמץ, אמנם בנוגע ללולב, הורה פעם לשרפו בביעור חמץ.

מו. לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו, הנוסח שאומרים: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דחמיתיה ודלא חמיתיה דבערתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". התרגום ללה"ק: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שהבחנתי בו ושלא הבחנתי בו, שביערתיו ושלא ביערתיו  - יתבטל ויהי' הפקר כעפר הארץ". ואומר ה"יהי רצון".

מז. בשעת ביעור חמץ, נוהגים לבדוק ולנער את הכיסים שלו ושל התינוקות.
              
מח. הרבי נוהג לחלק מצה שמורה ערב חג הפסח אחרי מנחה, כשהוא לבוש בבגד משי של שבת ויום טוב, ובחגירת אבנט.
                                                     
הכנות ל"סדר" מבעוד יום

מט. טוחנים את התמכא (החריין) מבעוד יום ומכסים אותו שלא יאבד ממרירותו (אחד המשמשים בקודש בבית הרבי סיפר, שלא היו מחזיקים את החריין המגורד בכלי סגור לאחר כתישתו), שכח לגררו לא יגררו או ירסקו ביום טוב, אלא יחתוך אותם לחתיכות גדולות קצת.
את החריין יש לאכול לאחר טחינתו כפי שהוא, ללא כל תוספת (כסלק, וחומרי הטעמה אחרים).

נ. יש לצלות הזרוע מבעוד יום. אם שכח ולא צלאה, אסור לו לצלותה בליל פסח (שכן מנהגנו שלא לאוכלה אף למחרת היום), ויניח במקומה זרוע מבושלת (ואם אין לו, יניח בשר מבושל).

נא. יש להכין את החרוסת מבעוד יום, ואם שכח להכינו – יכינו ביום טוב בשינוי.

נב. אין לשכוח לנגב את עלי החסה, ובפרט בשביל "כורך". אפשר לעשות זאת גם בערב.

נג. צריך להכין את מי המלח מבעוד יום, ואם שכח – יכין אותו לפני הסעודה כדי צורך הטיבול.

נד. מבשלים את הביצים שצריכים להיות על הקערה עד שיתקשו מבעוד יום, ואם שכח יבשלם ביום טוב על אש דלוקה שיש לו.

נה. לבדוק את המצות מחשש כפולות.

נו. יערוך שולחנו מבעוד יום (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, ללא ה"קערה" שאותה יש לסדר רק בלילה, קודם הקידוש).

מנחה

נז. אחר תפילת מנחה  - קודם השקיעה  - אומרים את סדר קרבן פסח (הרבי אמר זאת בחדרו). וצריך האדם הירא והחרד על דבר ה' לקרות אותו בזמנו שתעלה קריאתו במקום הקרבתו, וידאג על חורבן הבית ויתחנן לפני ה' בורא עולם שיבנה אותו במהרה בימינו אמן.

ליל הסדר
       
נח. הדלקת הנר: ביום שני, לפני כניסת החג לכל הפחות 18 דקות לפני שקיעת החמה. מדליקות ומברכות כל אשה ובת (כולל ילדות מגיל שלוש, שהגיעו לחינוך): "להדליק נר של יום טוב" ו"שהחיינו".
אם לא הדליקה לפני כניסת החג, תדליק לפני הקידוש, מאש שהודלקה לפני החג.

נט. את הנרות שמברכים עליו, יש להניח במקום שייראה לעין כל מי שמקדש על היין.
כדאי שבשעת הסעודה ("שולחן ערוך") יהי' על השולחן לפחות נר דלוק אחד, מאותם נרות שברכו עליהם.

ס.  בזמן שהגברים מתפללים ערבית בבית הכנסת, בני הבית  מכינים הכל על השולחן (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, ללא ה"קערה" שאותה מסדר עורך הסדר, בבואו מבית הכנסת קודם הקידוש).

סא. מנהג בית הרב, בקבלה מדור דור, להתחיל את הסדר  הראשון תיכף אחר תפלת ערבית, בשביל התינוקות שלא יישנו, ושלא להאריך בו, כדי לאכול האפיקומן קודם חצות הלילה. לא כן בסדר השני, שעורכים אותו בשעה מאוחרת בלילה והאדמו"ר מאריך בביאור ההגדה ובעניני תורה והתעוררות לעבודת השם יתברך.

סב. אין נוהגים ללבוש קיטל (חלוק לבן) לסדר. וכן אין מקפידים לאיזה רוח (כיוון) יהי' מקום מושבו.                 

סג. על שולחן ה"סדר" אצל הרבי, היין היה בתוך קנקני כסף (והרבי עצמו השתמש בבקבוק זכוכית עטוף בשקית נייר שעמד לידו). אך לא היו על השולחן כלי כסף לנוי או סתם "כלים נאים" שאינם לצורך הסעודה [אדמ"ר הצמח צדק אמר לכלתו הרבנית רבקה (אשת אדמו"ר מהר"ש), שבפסח צריך להניח על השולחן את כל כלי הכסף והזהב שבבית, זכר לרכוש הגדול שהי' ביציאת מצרים. כאשר הרבי ערך את הסדר בביתו של הרבי מוהריי"צ, עמדה על השולחן קערת הכסף של אדמו"ר הזקן].
במרכז השולחן מניחים כוס המיועדת ל"כוס של אליהו". אצל הרבי היתה כוס גדולה (כעין כוס תה) של זכוכית שקופה (גדולה מגביעי ארבעת הכוסות).

סד. הרבי לא הי' מיסב על מיטה, אלא יושב על כסא ללא ידיות, שאף הוא אינו מוצע בכרים וכסתות וכיו"ב - כי אם לשמאלו ניצב כסא נוסף שעליו מונחות שתי כריות להסיבה (כן נהג גם הרבי מוהריי"צ).               

סה. אדמו"ר מוהרש"ב אמר: בלילות הסדר לפני שעושים דבר מעניני הסדר צריך להסתכל לתוך הסידור (כוונתו ל"הגדה" שהיתה מודפסת אז בתוך הסידור).

סו. בליל פסח, לפני עשית הסדר, מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים. כדי שיראו שינוי וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ומקיימים בזה גם מצוה מהתורה של שמחת יום טוב. ומטעם זה צריך לקנות ביום טוב בגדים ותכשיטים לנשים כפי ממונו.       

הקערה  (שלוש מצות המכוסות במפה, שעליה מניחים את ששת המינים)
 
סז. נוהגים לסדר את הקערה בלילה כשחוזרים מבית הכנסת לפני הקידוש.

סח. הרבי הי' מסדר את הקערה כשהוא עומד, ולפני שהי' מבצע פעולה בסידור הקערה, הי' קורא (בלחש) את המילים הקשורות באותה פעולה ואחר כך מבצע זאת. לדוגמה, תחילה אומר את המילים "הזרוע מימין" ואחר כך מניח את הזרוע וכו'.
     
סט. מקפידים שתהא "קערה", לכל בן מצוות (ויפה להשים קערה גם עבור הקטנים משום חינוך). גם אצל הרבי סידרו כל אחד מהמסובים, שלוש מצות וקערת מינים לעצמו.

ע. במשך כל זמן הסדר נמצא כוסו של הרבי לימין הקערה.
    
המצות  (בסיס הקערה)

עא. צריך להניח קערה ממש (טס או צלחת) תחת המצות.
בבית הרב מסדרים המצות על מפה ולא על קערה (אולי רק על שולחן האדמו"ר יש לעשות כן), מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף.
 
עב. נוהגים לקחת מצות כפופות מעט, ומניחן כלפי מעלה כעין בית קבול.

עג. נוהגים להפסיק במפה בין מצה למצה.

עד. שלש המצות הן כנגד שלושת הסוגים בעם ישראל: כהן, לוי וישראל. נוהגים להניח לפי הסדר: הראשון ישראל, ועליו הלוי ועליו הכהן - ראשי תיבות:  יל"ך (לרמוז, שהוא מהלך בעבודתו).

ששת המינים שבקערה

עה. את המינים שעל הקערה מסדרים על המפה שעל המצות בצורה של שני סגולים, זה מתחת לזה. ויניח עליהם שישה דברים אלה, ובסדר הבא:
בסגול העליון: בצד ימין הזרוע, בצד שמאל הביצה, תחתיהם באמצע המרור. ובסגול התחתון: בצד ימין החרסת, בצד שמאל הכרפס, ושוב תחתיהם באמצע המרור [למרור, העליון והתחתון, שמים גם חסה (סאלאט) וגם תמכא (חריין)], כזה:

זרוע         ביצה

מרור

חרסת         כרפס

מרור

עו. הרבי הי' מניח את המינים עצמם על המפה שעל המצות - ולא הניח שום כלי תחתיהם גם לא מפית, גם את החרוסת (שעדיין אינה מעורבת ביין) הניח על המפה במקומה ולא הניח מפית או נייר מתחתיה. לכן מייבשים את המרור (החסה והחריין) במפיות, למניעת חשש "שרוי'".

עז. לאחר סידור הקערה, אמר הרבי את כל סימני הסדר (החל מהמלים):
"סימן סדר של פסח - קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא. מצה. מרור. כורך. שולחן ערוך. צפון. ברך. הלל. נרצה", וזאת בנוסף על אמירת כל סימן וסימן כשמגיע זמנו. כל האמירות הללו היו בלחש.

עח. כל המינים הנאכלים בליל הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כהנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן.
הכוונה בהאמור היא לא רק לעורך הסדר שהקערה מונחת לפניו, אלא גם לכל המסובין, היינו שיש להניח על הקערה מלכתחלה כמות שתספיק לכל המסובין. ואם אין מספיק לכולם מהקערה – עורך הסדר יתן לכל אחד מהמסובין קצת מהקערה וישלימו עם עוד קצת מהצד (ויש להכין מראש, על כל פנים בצד, כמות שתספיק לכולם) [אדמו"ר מהר"ש הי' מחלק כרפס ומרור משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמם].    
                                      
זרוע  - בצד ימין למעלה

עט. נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף וצולים על האש בערב יום טוב (זכר לקרבן פסח חגיגה שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש הי' קיים). מדקדקים שלא לאכול את הזרוע (גם למחרת היום), לשם הרחקה, שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח. ומטעם זה גם מסירים כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע", אבל מעט בשר צריך להשאיר על עצם הזרוע, שכן עצם ללא בשר אינה בבחינת תבשיל.  

ביצה  - בצד שמאל למעלה

פ. הביצה מבושלת עד שתתקשה (והיא זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש הי' קיים).  

פא. את הביצה מניחים בקערת הסדר כשהיא בקליפתה (הרבי הי' מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה כלל, אף שטורח הי' לו להעמידה במקומה על גבי המצות כשהיא בשלימותה).

 
חרוסת  - בצד ימין למטה

פב. חרוסת עושים מתפוחים, אגסים ואגוזים טחונים (אין לוקחים קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ). וסימן על זה בלשון אשכנז  - ראשי התיבות של "חרושת אב"ן"  - אפל בארן ניסן.

פג. החרוסת צריכה להיות עבה [=סמיכה] זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. ואין מוסיפים בה עכשיו יין, רק לפני שטובל בה את המרור ירככנה במשקה אדום - זכר למכת דם.
  
כרפס  - בצד שמאל למטה     
     
פד. לכרפס מנהגנו ליקח בצל (או תפוח אדמה) [כשנחלשו הדורות התחילו ליקח תפוחי אדמה, אבל הרבי מהר"ש לא הי' שבע רצון מזה. הרבי נשיא דורנו אמר: תפוח אדמה לכרפס - זה שייך לנשים]. כרפס הוא נוטריקון: "ס' פרך", כלומר, לזכר ששים ריבוא שעבדו עבודת פרך.     
                                                                                         
פה. הרבי הי' מניח בקערה חתיכת בצל גדולה עם קליפתה, או בצל שלם בקליפתו.
   
מרור  - באמצע (למרור),  ולמטה באמצע (לכורך) 

פו. נוהגים ליקח חסה (סאלאט, ובלשון המשנה חזרת) ותמכא (חריין) - שניהם, הן למרור והן לכורך. (הרבי הי' מודד ארבע כפות גדולות מלאות "חריין" טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה, ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת "חריין" שאינה מפוררת). המרור זכר למרירות חיי אבותינו במצרים.     

סימני הסדר

"ליל הסדר" נקרא כך בגלל התנהלותו ה"מסודרת" מאוד: כיון שבערב זה אנו מקיימים כמה וכמה מצוות גדולות וחשובות, המורכבות מפריטים רבים, קבעו חז"ל ללילה זה "סדר" מדוקדק שבו יש לנהוג.
זו גם הסיבה ל"סימני הסדר" המופיעים בפתחה של ה"הגדה": סימנים המהווים ראשי פרקים לשלבי ה"סדר" השונים, ומסייעים לנו לבצע הכל בהידור, בקפדנות ולפי הסדר.
קדש  - קדוש על היין  - כוס א' - אומר עליו קידוש היום

פז. בליל פסח מצוה לחזור אחר יין אדום (אם אין הלבן משובח ממנו), לפי שיש בו זכר לדם הנשפך על ידי פרעה בשוחטו את ילדי בני ישראל, ר"ל. ומצוה מן המובחר לקחת יין משובח, שאינו מבושל ושאין בו תערובת כלל.
אפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ד' כוסות (אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו).   

פח. לא ראו את אדמו"רי חב"ד משתמשים בגביע שיש לו רגל. ועל פי קבלה יש להדר להשתמש בגביע כסף משום "זה א-לי ואנוהו". הרבי הי' משתמש בכוס גדולה של כסף.
                                                         
פט. הכוסות יהיו שלימות בלי שום פגימה, מודחות היטב, ויכילו לכל הפחות כמות של 'רביעית'. מנהגנו כהפוסקים ששיעור רביעית מצומצם הוא 86 גרם (כמנין "כוס") [3 אונץ ו-16 גראן].
יותר טוב כוס קטן (כשיעור הנ"ל) ולשתות כולו (להלן אות צו), מכוס גדול שלא שותה כולו.

צ. ימלא יין על כל גדותיו (עד שיישפך ממנו מעט). הרבי הי' ממלא את הכוס בכמה שפיכות.

צא. מנהג בית הרב שאין מדקדקים שמזיגת הכוס תהי' על ידי אחר.

צב. הכוס לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, ד' אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד. הכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים (כ- 24 ס"מ) מעל גבי השולחן - וכ"ז הוא גם בשאר ימות השנה (לא ראו שהרבי הגביה את הכוס שלושה טפחים).

צג. נוהגים לקדש מעומד הן בשבת ויום טוב והן בפסח (גם השומעים עומדים).

צד. את "אתקינו סעודתא" נהג הרבי לומר בלחש, ואחר כך מזג הכוס לקידוש.

צה. לפני שמתחיל לקדש יתן עיניו בנרות, וטוב שיהיו נרות אלו הנרות שברכו עליהם, ובפרט ביום טוב שמברכים שתי ברכות  - גם ברכת "שהחיינו". ובשעת ברכת הגפן והקידוש יתן עיניו בכוס.

צו. לענין קיום מצוות ארבע כוסות  - יש לחוש לדעת האומרים שמצוה לשתות את כל הכוס, ובבת אחת. וכן הוא מנהג בית הרב. ואפילו הכוס מכילה יותר מרביעית – ישתה את כולה.
ומי שקשה לו לשתות את כל הכוס ישתה את רובה, ועכ"פ לא יפחות משתיית רוב רביעית.

צז. שתיית ארבע הכוסות בישיבה, בהסיבת שמאל דרך חירות כבני מלכים (גם מי שהוא איטר יד). הסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה.

צח. הכל חייבים בד' כוסות - אחד אנשים ואחד נשים (שאף הן היו באותו הנס של יציאת מצרים). אלא שלענין הסיבה  - נשים נוהגות שלא להסב, כי הן סומכות על הדיעה שבזמן הזה אין צריך להסב.

צט. בנים ובנות הקטנים שהגיעו לחינוך (שיודעים מקדושת יום טוב ומבינים את סיפור יציאת מצרים), חייב אביהם לחנכם במצוות ולהשקותם ארבע כוסות לפי הסדר, ולכן יש להכין עבור כל אחד ואחת מהם כוס המכילה רביעית (ועד"ז בשאר המצוות והמנהגים הקשורים לליל הסדר).

ק. אשה ובת שבירכו "שהחיינו" בהדלקת הנרות, גם אם הן מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה.   
                                            
ורחץ  - נטילת ידים ללא ברכה
        
קא. כשהרבי הי' מגיע ל"ורחץ" הי' קורא (בלחש) את האמור בסידור בקשר ל"ורחץ" וגם את האמור שם על "כרפס", מכיון שאין להפסיק בין הנטילה לאכילת הכרפס.

קב. נוטלים ידים ללא ברכה (יש מפרשים האומרים, כי גם נטילת הידים לפני אכילת הכרפס נועדה להתמיה את התינוקות).
אוחזים את הכלי ביד ימין וממלאים בו מים, אחר כך מעבירים אותו ליד שמאל ושופכים שלוש פעמים על יד ימין, לאחר מכן מחזירים אותו שוב ליד ימין ושופכים שלוש פעמים על יד שמאל, ומנגבים היטיב את הידים.

קג. הנטילה תהי' ככל נטילת ידים לסעודה, בכלי, והכלי יכיל רביעית.

קד. הרבי לא הי' נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא הי' קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובין.
        
כרפס  - אכילת ירק טבול במי מלח

קה. לכרפס (ראה לעיל אות פד) נוטלים פחות מכזית (פחות מ-19 גרם) כי גם זה דיו להתמי' את התינוקות, בראותם שאוכלים ירק, שאין דרך לאכלו לפני הסעודה. ומדייקים לאכול דוקא פחות מכזית שאז לכל הדיעות לא יתחייב לברך אחריו ברכה אחרונה (בורא נפשות רבות).

קו. נוטל את הכרפס מהמונח בקערה ביד ימינו, טובלו במי מלח ורק אחר כך מברך (ברכת בורא פרי האדמה), כדי לתכוף את הברכה לאכילה בכל מה שאפשר (הרבי הי' נותן [מוסיף?] מלח למי המלח קודם לטבילת הכרפס, ומטבילו שלוש פעמים).
                               
קז. בשעת אמירת הברכה (ברכת בורא פרי האדמה), יתכוון להוציא ידי חובה בברכה זו גם את המרור (הן את המרור הנאכל בנפרד והן את המרור הנאכל בכורך).

קח. את הכרפס אוכלים בלי הסיבה (כי ענינו היפך החרות [כרפס = ס' ריבוא עבדו בפרך]). לאחר אכילת הכרפס אין מחזירים הנשאר מהכרפס על הקערה (ואף אם נשארת, מסירים אותו ממנה), ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא חמשה דברים.
    
יחץ  - פריסת המצה האמצעית לשנים והטמנת האפיקומן

קט. ביחץ פורסים המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה.

קי. פורסים את המצה האמצעית (הלוי) לשנים, לשני חלקים שאינם שוים, אלא האחד גדול מחברו. את החלק הקטן משאירים בין שתי המצות השלמות (כי צריך לומר את ההגדה על מצה הראוי' לצאת בה ידי חובה, דהיינו פרוסה שהיא לחם עוני), וידייק שיהי' בו לפחות שיעור כזית שיוכל לקיים בו אח"כ מצוות אכילת מצה (ראה להלן אות קנד). ואילו את החלק הגדול מיעדים לאפיקומן (כי האפיקומן הינו מצוה חשובה הבאה כזכר לקרבן פסח).

קיא. רבותינו נשיאינו היו שוברים את האפיקומן (כשהוא עדיין תחת המפה, מכוסה) לחמש חתיכות (מטעמים עפ"י קבלה), כורכים אותו במפה (זכר למשארותם צרורות בשמלותם). ואחר כך:
א) היו מצפינים אותו בין שני כרים (שלא יבוא לאכלו בתוך הסעודה).
ב) והדיוק הוא בין הכרים דוקא, ולא תחתיהם.

קיב. אדמו"ר מהר"ש נהג להצניע יחד עם האפיקומן שלו גם את חתיכות האפיקומן של בניו, ולפעמים גם את של האורחים;  אדמו"ר מוהרש"ב - של בני ביתו; אדמו"ר מוהריי"צ הצניע עם האפיקומן שלו גם את האפיקומן של חתנו הרבי, ושל חתנו הרש"ג (וככה נהגו שאר רבותינו נשיאינו).

קיג.  אין נוהגים בחטיפת (לגנוב) האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממרז"ל "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" (ברכות ה, ב) [= הגונב אחר הגנב אף הוא טועם טעם גניבה (רש"י שם), ואף שאולי אין עבירה בידו במקרה זה, הרי בכל זאת טועם הוא טעם הגניבה ועלול הדבר להיות אצלו הרגל אחר כך (ר' סעדי' גאון)].
  
מגיד  - אמירת ההגדה, סיפור יציאת מצרים (על כוס ב')
                                     
קיד. צריך לומר את ההגדה בקול רם ובשמחה רבה ובכוונה גדולה, המנהג הוא לאומרה בניגון (הרבי מהר"ש הי' חפץ שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בקול. הרבי מוהריי"צ נהג לומר את ההגדה בקול רם, בזמנים שהוא עצמו לא הי' יכול לומר בקול רם הי' דורש מן האחרים שיאמרו בקול רם. הרבי לא הי' אומר את ההגדה בקול רם, אך הי' מורה למגיד ההגדה שיגביה את קולו).
המיוחד בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר, לגבי כל השנה:
א. שצריך להיות בדיבור. ב. בדרך סיפור ולא זכירה בעלמא. ג. כתשובה לשאלה.
   
קטו. אין מנגנים "ניגונים" בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן "כדי שלא יישנו התינוקות"] שרים משירי ההגדה, כגון "ממצרים גאלתנו", "על אחת כמה וכמה" וכדומה (אצל הרבי לא היו מנגנים בשעת אמירת ההגדה כגון בקטעים:  "והיא שעמדה", "על אחת כמה וכמה", ובפסוקי הלל  - "ימין ה' רוממה", "א-לי אתה". וכפי שסיפר, כך היתה הנהגת הרבי מוהריי"צ).

קטז. לא יקרא את ההגדה כשהוא מוטה על צדו, אלא ישב באימה וביראה. הרבי לא הי' מיסב בעת אמירת ההגדה ולא עמד בשום קטע, מלבד לקידוש. 

קיז. לפני הרבי היו מונחים ה"הגדה של פסח - עם לקוטי טעמים ומנהגים" שלו, וסידור האריז"ל להר"ר שבתי מראשקוב, ובמשך כל זמן אמירת ההגדה הי' מעיין בשניהם.

קיח. רבותינו הקדושים היו אומרים ביאורים רק בחלק "מגיד" שבהגדה, החל מהפיסקא "הא לחמא עניא" ועד ברכת "אשר גאלנו", ולא ביארו את כל הענינים כסדרם, אלא פעם פיסקא זו ופעם פיסקא אחרת.

קיט. באמירת "הא לחמא עניא"  -  מנהג בית הרב הוא שרק מגלים מקצת המצות (אבל אין מגביהים הקערה). הרבי דקדק שכל שלוש המצות תהיינה מגולות במקצתם, כולל המצה האמצעית הפרוסה, והי' מסבב את המצה האמצעית באופן שיהא הצד השלם מגולה כלפי חוץ.

קכ. לפני אמירת "מה נשתנה" מסלקים את הקערה עם המצות לצד אחר, והתינוק תמה ושואל: עדיין לא אכלנו וכבר עוקרים את הקערה מלפנינו, ומתוך כך הוא יבא לשאול גם על שאר הדברים (הרבי מוהריי"צ לא הי' מסלק את הקערה. הרבי הי' מסיט קימעא את הקערה, אך לא מסלקה לגמרי "לצד אחר"), והמצות נשארות מגולות (ראה לעיל אות קיט).
לאחר מכן ממלאים שוב את הכוס ביין (על כל גדותיו), וזוהי הכוס השניה של לילה זו. הטעם למזיגת הכוס עתה הוא, כדי לעורר את התינוקות שישאלו: למה מוזגים כעת כוס שניה לפני הסעודה, הרי אין הדרך לשתות לפני הסעודה כל ימות השנה? (אין צורך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש).

קכא. שואלים בשפה המדוברת (בבית רבנו שאלו באידיש (ראה להלן אות קכד), וגם המדברים בלשון הקודש מפרטים ומפרשים השאלות על פי המפורט בהגדה של הרבי  (כדלהלן שם)).

קכב. הראשון השואל הוא הקטן שבבנים. אם אין בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אשה, הוא שואל את עצמו.   

קכג. אצל אדמו"ר הזקן היו הבנים והנכדים שואלים את ארבע הקושיות. אצל אדמו"ר מהר"ש הי' נוהג שכל אחד מהבנים הי' שואל "מה נשתנה", ולאחת הגירסאות בסיפור זה - גם הבנות היו שואלות "מה נשתנה".

קכד. מנהגנו אשר השואל את ארבע הקושיות מקדים לאמירתו מה נשתנה:
טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות (ובלשון הקודש: אבא, אשאלך ארבע קושיות). וממשיך:   
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות - וואס איז אנדערש די נאכט פון פסח פון אלע נעכט פון א גאנץ יאהר?
א) די ערשטע קשיא איז: שבכל הלילות אין אנו מטבילין, אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים -  אלע נעכט פון א גאנץ יאר טונקען מיר ניט איין אפילו איין מאל, אבער די נאכט פון פסח טונקען מיר איין צוויי מאל, איין מאל כרפס אין זאלץ וואסער, דעם צווייטן מאל, מרור אין חרוסת.
ב) די צווייטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר חמץ אדער מצה, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר נאר מצה.
ג) די דריטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר אלערלי גרינסן, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר ביטערע גרינסן.   
ד) די פערטע קשיא איז: שבכל הלילות אנו אוכלים, בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין - אלע נעכט פון א גאנץ יאר עסען מיר סיי זיצענדיקערהייט און סיי אנגעלענטערהייט, אבער די נאכט פון פסח עסען מיר אלע אנגעלענטערהייט.  
[ויש מסיימים: טאטע איך האב בא דיר געפרעגט פיר קשיות, יעצט גיב מיר א תירוץ (ובלשון הקודש: אבא, שאלתיך ארבע קושיות, עכשיו ענה לי עליהן)].
                                                                   
קכה. גם מי שאין לו אב שואל בנוסח: "אבא, אשאלך ארבע קושיות" (כי יש חיוב לכבד אביו לא רק בחייו אלא גם במותו).

קכו. גם הגדולים שואלים השאלות (לאחר שאלת הקטנים), ובנוסח הנ"ל (לעיל אות קכד) [לאחר שהבנים והנכדים שאלו "מה נשתנה", נהגו אדמו"רי חב"ד לחזור ולשאול בעצמם את הקושיות בנוסח הנ"ל]. 

קכז. לפני כל קושיא מדגיש השואל את מספרה: "הקושיא הראשונה היא", "הקושיא השניה היא" וכו'.

קכח. סדר הקושיות: מטבילין, מצה, מרור, מסובין.

קכט. "הלילה הזה - מרור", אינו אומר "כולו מרור", מפני שאוכלים שאר ירקות בטיבול ראשון.

קל. לאחרי אמירת "מה נשתנה" מחזירים הקערה, ומגלים מקצת הפת ואומרים "עבדים היינו" וכו' (סידור אדמו"ר.  אמנם לפי מנהגנו (לעיל אות קכ) שבאמירת "מה נשתנה" המצות נשארו מגולות, אזי רק מחזירים את הקערה).

קלא. לפני אמירת "והיא שעמדה" המנהג שמכסים את המצות, ורק אחר כך מגביהים את הכוס.                         
קלב. בכל פעם שהרבי הי' נוטל את הכוס במשך הסדר, הי' לוקחה בימינו, מוסרה לשמאלו, ומעמידה - דרך הורדה מלמעלה למטה - על כף ידו הימנית.

קלג. אמירת "והיא שעמדה" בישיבה. ולאחר אמירתה מעמידים את הכוס ומגלים שוב את המצות.   

קלד. גם כאשר סיים הרבי בעצמו את אמירת "והיא שעמדה"  - מכל מקום לא הניח את הכוס מידו, עד שמקריא ההגדה הי' מסיים את הפיסקא בקול רם.
                            
קלה. נוהגים לשפוך יין מהכוס (שפיכות קטנות): 3 פעמים באמירת "דם, ואש, ותמרות עשן". 10 פעמים בשעה שמפרט את המכות בשמותם. ו-3 פעמים נוספות באמירת הסימנים שרבי יהודה היה נותן "דצ"ך, עד"ש, באח"ב", ס"ה שופכים 16 פעמים, "כנגד חרבו של הקב"ה שנקראת יוה"ך, והוא מלאך הממונה על הנקמה".

קלו. אין מטיפים יין על ידי אצבע, אלא שופכים מהכוס עצמו.

קלז. שופכים את היין לתוך כלי שבור (יש אומרים שאם הכלי הוא חד פעמי, או כזה שאינו בשימוש בפסח, די בזה). ונזהרים לא לשפוך היין לכלי כשהוא על השולחן אלא בצד, וכן אין מעבירים מעל גבי השולחן את הכלי עם היין.

קלח. הרבי הי' שופך מן הכוס לתוך כלי שמונח לידו על הרצפה. הכלי הי' פגום, אף שהדבר לא הי' נראה כל כך לעין כל, אבל היתה צלחת מסוג שלא השתמשו בו למאכל.

קלט. באמירת דם ואש . . ובאמירת עשר מכות יכוון בעת השפיכה [אותה כוונה יכוון פעמיים]:
שהכוס הוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו - סוף האף והזעם שבה  - על ידי כח הבינה לתוך כלי שבור, סוד הקליפה שנקראת ארור.
על פי דברי הרבי, כוונות אלו שייכות לרבים, ולכן הכניסם אדמו"ר הזקן לסידורו.

קמ. היין הנשאר בכוס לאחר ששפך ממנו נעשה "סוד יין המשמח", ולכן לא ישפכנו, אלא יוסיף עליו יין למלא את הכוס (בהוספת היין שאחר השפיכות, הרבי הי' ממלא את הכוס עד שהיתה עולה על גדותיה והי' נשפך מהיין לצלחת (כדרכו בקידוש)).

קמא. את פסוקי "דיינו", אומרים ברציפות, ואין מפסיקים באמצע אמירתם. (רבותינו נשיאינו לא היו מפסיקים לאמירת ביאורים בין ארבעה עשר חרוזי "דיינו", עד "לכפר על כל עוונותינו", ואחרי פיסקא זו היו ממשיכים ומבארים).

קמב.  בקטע "רבן גמליאל": באמירת התיבות "מצה ומרור" - הי' הרבי מביט על המינים שבקערה.

קמג. באמירת התיבות  "פסח שהיו" לא הביט אדמו"ר מהוריי"צ על הזרוע.     
                                    
קמד. באמירת "מצה זו שאנו אוכלים" - המנהג לאחוז המצות השני' והשלישית [האמצעית והתחתונה] (על ידי המפה שעליהם) עד "על שום" השני.

קמה. באמירת "מרור זה שאנו אוכלים" - המנהג להניח שתי ידיו על המרור והכורך עד "על שום" השני (באמירת "מרור זה" - הי' הרבי אוחז במרור ביד ימין ובחזרת ביד שמאל).

קמו. באמירת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" - המנהג לכסות את המצות ולהגבי' הכוס (אופן נטילת הכוס - ראה לעיל אות קלב), ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'. ואחר כך מעמידו על השולחן לשני פרקי ההלל, "הללויה הללו" ו"בצאת ישראל", וחוזר ומגבי'  את הכוס לברכת "אשר גאלנו", מתחלת הברכה ועד סופה (שנאמרת בישיבה, דרך חירות).                                                                       

קמז. מברך "בורא פרי הגפן" בישיבה, ושותה את הכוס כולו ובבת אחת בהסיבה.
      
רחצה  - נטילת ידים לסעודה (עם ברכת על נטילת ידים)

קמח. לפני "רחצה", הי' הרבי אומר (בלחש) את כל הדינים הקשורים באכילת המצה והמרור  - המופיעים בהגדה מ"רחצה" ועד "כורך".
                
קמט. הרבי לא הי' נוטל ידיו על ידי אחר וכן לא היו מביאים אליו את המים, אלא הי' קם ממקומו ונוטל ידיו במטבח הסמוך לחדר שבו היו מסובים.                                          

קנ. בנטילת ידיים - מנהגנו: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. שופכים ברציפות שלש פעמים מים מהכלי  (על יד ימין ואחר כך על יד שמאל). בכף היד השמאלית משאיר מעט מים מהשפיכה השלישית. מגביהים את הידים ומשפשפים אותן יפה. ברכת "על נטילת ידים" מתחילים לאחר תחילת השפשוף, לאחר מכן גומרים את הברכה ומנגבים היטיב את הידיים.

מוציא  - ברכת "המוציא" על המצה

קנא. באומרו ברכת "המוציא" - יחזיק את המצות שבקערה, וכפי הסדר שהם מונחים בתוכה, שתי המצות השלמות עם הפרוסה שביניהם [כחובת לחם משנה בכל יום טוב, בתוספת הפרוסה לפסח  - משום לחם עוני] (ולא יבצע מהן עדיין).
הרבי הי' נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו, אצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך "המוציא" (בישיבה). אחר כך כשמניח את המצה התחתונה להישמט מידיו (כדלהלן בסעיף הבא), נמצאות שתי המצות העליונות נותרות מונחות בין אצבעות ידיו.
   
מצה  - ברכה מיוחדת על המצה -  "על אכילת מצה", ואכילת המצה    
             
קנב. לפני ברכת אכילת מצה - ישמיט המברך מידיו את המצה השלישית (התחתונה).  

קנג. בברכת אכילת מצה יחזיק את המצה העליונה (השלמה) והאמצעית (הפרוסה) ויברך "על אכילת מצה", ויכווין לפטור גם כן את אכילת המצה שבכורך (שתהי' מהמצה התחתונה), וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו (ואכן נזהרים משיחה שלא מענין הסעודה עד גמר אכילת הכורך, אבל עד אכילת האפיקומן אין נזהרים בהפסק שיחה (הגם שבשעת ברכת אכילת מצה מכוונים לפטור גם כן האפיקומן)).

קנד. לאכילת מצה לוקחים כזית ממצה העליונה (הכהן), וכזית ממצה האמצעית (הלוי) [המקובל הוא, ששיעור "כזית" במצה הוא 27 גרם, כשליש מצת יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור "כזית" הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק , במצת יד (בלי דחיסה) אינו יותר מ-11 גרם, כשביעית מצת-יד בינונית. במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובודאי ב"זיתים" שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון], את המצות שוברים לפרוסות קטנות בהיותן מכוסות (כיון שאכילת מצה צ"ל בכזית, וי"א שזהו ממצה הא', וי"א שזהו ממצה הב', ולצאת ידי חובת שניהם לוקחים שני כזיתים).

קנה. אינו טובל את מצה במלח מפני חיבוב מצוה, שלא יהא בה תערובות של טעם אחר כלל. וכן הוא מנהג בית הרב. אבל על השולחן שמים גם מלח.

קנו. אוכל שני הכזיתים יחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה (שיש ספק אם הוא ממצה הא' או ממצה הב'). ואם אינו יכול להכניס לפיו את שני זיתי המצה ולרסקם יחד, יאכל תחילה את הכזית מהשלמה (העליונה) ואחר כך את הכזית מהפרוסה (האמצעית). 

קנז. כדי למנוע הפסק גדול בין שתי הברכות לאכילת המצה (הפסק הנובע מחלוקת המצות מבעל הבית לכל בני הבית שאין לפניהם "קערה" עם מצות)  - אפשר להכין מראש מצות עבור כל בני המשפחה בשקיות נפרדות, ורק לצרף לזה אחר כך מהמצות שבקערה שלפני בעל הבית. 
     
קנח. הרבי הי' אוכל את המצות יחד בשתי ידיו. והי' ניכר שאינו מקפיד לבלוע את כל שני ה"כזיתים" בבת אחת, אלא שאכילתם נמשכה ברציפות, ללא שהות או הפסק כלשהו.

קנט. אכילת שני הכזיתים -  בהסיבה. 

קס. לא ישהה מתחילת אכילת ה"כזית" ועד סופו, יותר מהזמן של "אכילת פרס" (שיעור זמן אכילת פ