מערכת COL
|
יום כ"ה אדר ה׳תשס״ז
15.03.2007
אפליות במשפחה ובקהילה / שולחן-השבת
פרשת ויקהל - "ולא נכר שוע לפני דל". אפליות במשפחה ובקהילה ודרכי תיקונן. תחושה שווה לכולם ■ מבט לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב"ד מאת הרב יוסף קרסיק למאמר המלא
תחושה שווה לכולם
בעיה לא קלה ניצבת בפני כל שליח, רב ומנהיג קהילה - להתייחס בשווה לכל אחד ואחד מהקהילה: לעניים וקבצנים, כמו לעשירים התורמים סכומי עתק. לאנשים פשוטים וסתם עמְך, כמו לאנשים חשובים בעלי מעמד והשפעה. שכולם ירגישו בבית ואף אחד לא ירגיש פחות רצוי ומכובד מזולתו.
לקיפוח ויחס לא-שוויוני עשויים להיות תוצאות הרסניות, מחיר כבד עלולים לשלם על פגיעה בבני-אדם: אדם פגוע וכועס עלול לפגוע ביהדותו ולהתרחק מתורה ומצוות. הקנאה "מוציאה את האדם מן העולם", ידועים מקרים שעמל והשקעה של שנים, ניזוק או אף נהרס לחלוטין בשל פגיעה ותחושת קיפוח; חשוב מאוד לתת תחושת שיוויון לכולם ולא ליצור הבדלי מעמדות.
השאלה כיצד מבצעים זאת להלכה למעשה? הרי לצורך הצלחה המוסדות חייבים לכבד עשירים ואנשים בעלי מעמד והשפעה, כדי שיעזרו ויתמכו, וזה מטבע לשון השגור אצל חכמינו "רבי מכבד עשירים", ואיך זה עומד בקנה אחד עם הצורך ליצור שויוניות בין כל הציבור?!
גם בבית המקדש, שנבנה כולו מתרומות הציבור, היה עלול להיווצר הבדלי מעמדות בין עשירים ותורמים "כבדים", לעניים הנזקקים. בין כהנים ולווים, לשאר שבטי ישראל. בין משפחות חשובות ומיוחסות, "הנסיכים", ממשפחת המלוכה - משה, אהרן ומרים, בני שבט יהודה, לשאר העם, וביחוד לבני השבטים הפשוטים, "בני השפחות".
פסוק קצר בפרשתנו מלמד ומדריך איך להתמודד עם הבעיה ולמנוע את היווצרותה מתחילה. שכל אחד ירגיש בבית ה' "בבית" ובלי אפליות, ללא גאווה מחד וללא תחושת קיפוח מאידך.
אפליה במשפחה
תחושת אפליה יכולה להיות גם בתוך ה"תא המשפחתי", שילד מרגיש פגוע ונחות מאחיו, כי לדעתו אחיו מקבל יחס עודף, וזה עלול לגרום כעס וקרע בלתי-מתאחה במשפחה, ש"אחריתו מי ישורנו"! כבר בספר בראשית מסופר על קנאת אחים ותוצאותיה האיומות - בין קין להבל, בין ישמעאל ליצחק, בין עשו ליעקב, בין יוסף לאחיו וכו', ואף שבתורת הנסתר הסיכסוכים מוסברים בדרך עמוקה ופנימית, הרי בדרך הפשט למדים עד כמה מריבות אחים מסוכנות.
הורים מצוּוים לפקוח עינים כל העת ולמנוע תחושות קיפוח אצל ילדיהם. לשנן לילדים את מאמר החכם: "כששני אחים רבים - המנצח הוא המפסיד"! חובה לעמול על הקניית אהבה, אחדות ותחושת שיויון במשפחה. הבעיה מתעוררת במיוחד כאשר בשל אילוצים אובייקטיבים ההורים חייבים להעניק תשומת לב מיוחדת לאחד הילדים שהוא חלש, לא מוכשר וחסר בטחון עצמי, או שהם מוכרחים להטיל ביצוע משימה חשובה ואחראית על ילד מוכשר שרק הוא מסוגל לבצעה - איך לגרום שלמרות זאת לא תהיה קנאה בבית!
לכל אלו מייעצת התורה בפרשתינו בדבריה על בניית משכן אוהל-העדות, כפי שנראה בהמשך.
אפילה מתקנת
בטרם נתבונן בדברי התורה - נקדים סיפור על הרבי שיש בו ביטוי לאפליה מתקנת:
באחד מימי חורף שנת תשמ"ה, בעת שהרבי צעד לתפילת מנחה, פנה אליו חסיד זקן בעל "ייחוס" משפחתי מפואר, שהינו מגדולי וחשובי החסידים והרבנים, והוא ידוע כאדם שעושר גשמי וגדלות תורנית על שולחנו, וכאחד מגדולי תומכי "בית הרבי" - כשהוא אוחז בידו את נכדו, שבו ביום מלאו לו שלוש שנים ואמר: "רבי, היום יש לנכדי תיספורת" וסימן לרבי עם המספרים שבידו לאות בקשה שהרבי יגזוז מעט משערות ראש הילד כמנהג ישראל, הרבי בירכו והמשיך בדרכו ולא גזז מהשערות, שכן באותן השנים, הרבי לא נהג להשתתף בגזיזת שערות לבני שלוש.
אותו רב חסיד שציפה ליחס שונה, אמר לנכדו בשקט: "אהה, אצל הרבי אין פרוטקציות"!
שבועות ספורים אחר-כך ניגש לרבי חסיד מן-השורה, חסר ייחוס ליובאוויטשי מפוצץ, שאינו מן התורמים הגדולים ואף לא מהקטנים, ואף הוא באותו מקום ובאותה בקשה: הרבי חייך, נטל את המספריים, גזז מעט משערות הילד ובירכו.
ברור לכל בר-דעת שאיננו מסוגלים לעמוד על דעתו של הרבי ולהבין את מעשיו וכוונותיו, אך נראה לכאורה לעיני אנשים פשוטים כמונו, שיש במעשי הרבי לימוד פרק בתיקון תחושות אפליה - להעניק יחס מפלה דווקא למי שאינו מכובד ובעל מעמד חזק.
יצירה אומנותית מופלאה
עתה ניגש אל דברי התורה בקשר לבניית המשכן:
היצירה האדירה של המשכן וכליו היא פאר והדר הבריאה, שאין כמוה בעולם כולו: מזהב, כסף אבנים טובות ומרגליות - בנו בית מפואר במאוד ובו כלים מפוארים ובגדי כהונה מהודרים ביופים!
היה צורך באומן ברמה גבוהה ביותר, "חכמה תבונה ודעת בכל מלאכה" (שמות לה, לא), כדי לייצר את היצירה האדירה הזו! מומחה ליצור ממתכת, מומחה ליצור מעץ, מומחה לאריגת בדים ומומחה לשאר החומרים שמהם הוקם המשכן.
בעם ישראל היה קשה למצוא אומן ובעל מלאכה בסדר גודל שכזה, כי במשך קרוב למאה שנה הם היו עבדים במצרים בעבודות פיזיות קשות, בטיט ורפש, חומר ולבנים, ולא במלאכות אומנות דקות ויפות, לא בצורפות בכסף ובזהב ולא בחרושת אבנים טובות ומרגליות (רמב"ן, שמות, לא,ב).
עתה נדרש מבני עמנו לבצע מהפך קיצוני: לבנות משכן וכלים מפוארים ונוצצים, בעלי מידות מדויקות בדיוק מוחלט, וביופי אומנותי היפה ביותר בתבל! כיצד זה התבצע?
הקב"ה, "קורא הדורות מראש", נתן לבצלאל בנה של מרים הנביאה ואחיינו של משה רבינו - תכונות וכישורים טבעיים, הוא נולד עם חושים וכשרונות נדירים, אומן מופלא, יד אומן, היודע לייצר את המשכן וכליו, מומחה לכל סוגי המלאכות והיצירות.
היה ברור אפוא שאותו אומן מיוחד יבנה את המשכן, אך הקב"ה ציווה לא ולא: לא בצלאל לבדו יבנה את המשכן, יש לצרף אליו את אהליאב משבט דן הפחות בחשיבותו בעם ישראל!
למרות שכל אחד יודע שלצורך הקמת פרוייקט רצוי שיהיה מנהל-על אחד, והצבת שני ראשים-מנהלים עלולה ליצור חיכוך ביניהם ולפגוע בפרוייקט, וכבר התבטאו חז"ל על תבשיל המוכן בידי שני טבחים, "קדירה של שותפים", שהתבשיל לא יצליח, על אחת כמה וכמה פרוייקט עצום ממדים ומדוייק כמו המשכן וכליו;
בכל-זאת ציווה הקב"ה שבצלאל ואהליאב יחדיו יבנו את המשכן כי "אהליאב משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל" (רש"י שמות, לה,לד).
ביום מן הימים עלולים בני שבט יהודה לחוש עליונות ו"חזקה" בבית המקדש, שהלא אחד "משלהם", בצלאל, הקים אותו; לכן ציווה ה' שגם אהליאב - מהמשפחה הכי פחות חשובה יהיה חלק ממקימי המשכן. הדאגה והמחשבה שאליאב אינו כשרוני כבצלאל והבעיתיות של ניהול של שני אנשים, נדחית כדי לא לגרום לתחושות קיפוח.
בסופו של דבר הבניה הצליחה ללא כל תקלה וכשלון, דווקא בגלל שלא היו כעסים ואפליות, כי שימת לב לענינים הקטנים: מי יקים את המשכן, יחס שוויוני לכל אדם, היא המתכון להצלחה וברכת ה' תמיד כל הימים.
הרעיון המסתתר מאחר הצו האלוקי למניעת תחושת הקיפוח, הוא שמראש עוד לפני הקמת המשכן, צריכה להיות מחשבה ודיבור בענין, כולל מינוי מעשי כדי שלא יצוצו תחושות קיפוח בהמשך:
ברור שמינוי אהליאב אינו "נוסחת פלא" לביטול אוטומטי של תחושות קיפוח אצל האנשים הפשוטים ותחושות גאווה אצל העשירים והחשובים, אך עצם העלאת הנושא לדיון ולא הסתרתו "תחת השטיח", וההצהרה הגלויה שכולם שווים ויצירת מעשה של שיוויון במינוי שני מנהלים משבט יהודה ושבט דן, גורם למי שלא רגוע בתחושות הקיפוח, שאט אט יפנים בקרבו שאין כאן שום קיפוח וקיים שיוויון - "ואהבת לרעך כמוך" ממש.
שמונה עשר פעמים הושוו בצלאל ואליאב
עתה נבין דבר נוסף המעורר תמיהה:
נאמר בתלמוד (ירושלמי ברכות ד,ג) שכנגד שמונה-עשר ציווי ה' במשכן - "כאשר ציווה ה'" (בפרשתנו מפרק לח, פסוק כג ואילך) - אומרים שמונה-עשרה ברכות בתפילת העמידה. כי "תפילות במקום קורבנות תקנום", והיהודי מחבר את תפילותיו למשכן ה'.
ולכאורה בספירה דקדקנית של ציווי ה' נמצא תשע-עשרה פעמים "כאשר ציווה ה'" ולא שמונה עשרה?
אלא, שמונה-עשרה ציווים נאמרו במשותף לבצלאל ולאהליאב והפעם התשע-עשרה נאמרה רק לבצלאל ולא לאהליאב, לכן היא אינה נחשבת!
הדברים מדהימים: חז"ל מבדילים בין ציוויי ה' - הציווי הנאמר בצוותא לבצלאל ולאהליאב מהווה שער מתאים לתפילות היהודי, ואילו הציווי הנאמר לבצלאל לבדו אינו שער מתאים לתפילת היהודי!
התפילה הרצויה והמשובחת היא תפילת כל חלקי העם, מגדולי הדור ומנהיגיו ועד לפשוטי העם, מבצלאל עד אהליאב. תפילת כל יהודי צריכה להיות מכל חלקי כוחות נפשו, מכוחותיו הנעלים והמרוממים עד לנחותים, מבצלאל עד אהליאב - רק כך התפילה רצויה ומעולה.
האחדות שמרה על המשכן לנצח
למרות שהמשכן עשוי מעץ ואריגי בד ואילו בתי-המקדש נבנו מאבן, בכל-זאת המשכן מחזיק מעמד שנים מרובות יותר מבתי המקדש: המקדש הראשון התקיים 410 שנה, השני התקיים 420 שנה, ואילו המשכן התקיים קרוב ל-500 שנה!
יתירה מזו, אמרו חז"ל (יומא עב) על הפסוק שהמשכן נבנה "עצי שיטים עומדים", שהמילה "עומדים" משמעותה גם עמידה וקיום נצחי: כי המשכן לא חרב לנצח, כשבנו את המקדש הראשון גנזו את המשכן והכלים שבנו בצלאל ואהליאב והם נשארו קיימים לעד ולנצח נצחים! שלא כמו בתי המקדשות שחרבו.
הכוח האדיר של האחדות ב"יסוד" המשכן, בהקמתו, הביא את ברכת ה' לקיומו לעד ולנצח נצחים.
ולמרות הכל חוסר שוויון
בכמה מקומות מוזכרת עבודתם המשותפת של בצלאל ואהליאב בהקמת המשכן:
1) בציווי ה' למשה - "ואני הנה נתתי אתו (עם בצלאל) את אהליאב" (שמות לא,ו). 2) בציווי משה לעם - "ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב" (שמות לה,לד). 3) ובביצוע המעשי - "ועשה בצלאל ואהליאב" (שמות לו, א).
במקור, בדברי ה', נאמר שאהליאב "אתו" עם בצלאל וניתן היה לפרש זאת כטפל לבצלאל, שהוא "מהירודים שבשבטים" - נחות מבצלאל, לכן משה בדבריו הדגיש והשווה ביניהם "הוא ואהליאב", ובביצוע נזכרים שניהם בשווה.
מסביר הרבי (לקו"ש לא,217): יש ענינים שבהם משתווים כל ישראל - כמו במעשה המצוות ש"תורה אחת ומשפט אחד לכולנו", ויש ענינים שבהם קיימים הבדלים בין איש לרעהו - כוונת המצוות ואהבת ה' ויראתו, שבהם כל אחד עובד את ה' בהתאם לכשרונותיו ורגשותיו.
בציווי ה' למשה, שיש עליונות מסויימת של בצלאל על אהליאב הוא כנגד כוונת המצוות, ובציווי משה לעם ובביצוע למעשה, ששניהם שווים הוא כנגד מעשה המצוות, שהכל שווים בו.
"אמנם תכלית הכוונה היא להמשיך ענין האחדות גם ב"נדבת הלב" של בני ישראל, שיהיה נרגש שלמרות החילוקים שישנם בין אחד לחבירו, מכל מקום כולם שווים לפניו יתברך. וזה מרומז בזה שעשיית המשכן היתה באופן ש"לא ניכר שוע בפני דל".
אהבת ואחדות ישראל מקרבים את ביאת הגאולה, התוועדות האחרונה שזכינו מהרבי בפרשת ויקהל בשנת תשנ"ב, לפני י"ד שנים הרבה הרבי לעסוק באחדות ישראל, ניתן לומר שהמוטו האחרון של אותה התוועדות היא "אהבת ישראל תביא את הגואל", במהרה בימינו בקרוב ממש.
מקורות: פרשני המקרא ומדרשי חז"ל לפרשתינו. לקוטי שיחות חלק לא, עמוד 217. ועוד.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה, מייל: [email protected]
בעיה לא קלה ניצבת בפני כל שליח, רב ומנהיג קהילה - להתייחס בשווה לכל אחד ואחד מהקהילה: לעניים וקבצנים, כמו לעשירים התורמים סכומי עתק. לאנשים פשוטים וסתם עמְך, כמו לאנשים חשובים בעלי מעמד והשפעה. שכולם ירגישו בבית ואף אחד לא ירגיש פחות רצוי ומכובד מזולתו.
לקיפוח ויחס לא-שוויוני עשויים להיות תוצאות הרסניות, מחיר כבד עלולים לשלם על פגיעה בבני-אדם: אדם פגוע וכועס עלול לפגוע ביהדותו ולהתרחק מתורה ומצוות. הקנאה "מוציאה את האדם מן העולם", ידועים מקרים שעמל והשקעה של שנים, ניזוק או אף נהרס לחלוטין בשל פגיעה ותחושת קיפוח; חשוב מאוד לתת תחושת שיוויון לכולם ולא ליצור הבדלי מעמדות.
השאלה כיצד מבצעים זאת להלכה למעשה? הרי לצורך הצלחה המוסדות חייבים לכבד עשירים ואנשים בעלי מעמד והשפעה, כדי שיעזרו ויתמכו, וזה מטבע לשון השגור אצל חכמינו "רבי מכבד עשירים", ואיך זה עומד בקנה אחד עם הצורך ליצור שויוניות בין כל הציבור?!
גם בבית המקדש, שנבנה כולו מתרומות הציבור, היה עלול להיווצר הבדלי מעמדות בין עשירים ותורמים "כבדים", לעניים הנזקקים. בין כהנים ולווים, לשאר שבטי ישראל. בין משפחות חשובות ומיוחסות, "הנסיכים", ממשפחת המלוכה - משה, אהרן ומרים, בני שבט יהודה, לשאר העם, וביחוד לבני השבטים הפשוטים, "בני השפחות".
פסוק קצר בפרשתנו מלמד ומדריך איך להתמודד עם הבעיה ולמנוע את היווצרותה מתחילה. שכל אחד ירגיש בבית ה' "בבית" ובלי אפליות, ללא גאווה מחד וללא תחושת קיפוח מאידך.
אפליה במשפחה
תחושת אפליה יכולה להיות גם בתוך ה"תא המשפחתי", שילד מרגיש פגוע ונחות מאחיו, כי לדעתו אחיו מקבל יחס עודף, וזה עלול לגרום כעס וקרע בלתי-מתאחה במשפחה, ש"אחריתו מי ישורנו"! כבר בספר בראשית מסופר על קנאת אחים ותוצאותיה האיומות - בין קין להבל, בין ישמעאל ליצחק, בין עשו ליעקב, בין יוסף לאחיו וכו', ואף שבתורת הנסתר הסיכסוכים מוסברים בדרך עמוקה ופנימית, הרי בדרך הפשט למדים עד כמה מריבות אחים מסוכנות.
הורים מצוּוים לפקוח עינים כל העת ולמנוע תחושות קיפוח אצל ילדיהם. לשנן לילדים את מאמר החכם: "כששני אחים רבים - המנצח הוא המפסיד"! חובה לעמול על הקניית אהבה, אחדות ותחושת שיויון במשפחה. הבעיה מתעוררת במיוחד כאשר בשל אילוצים אובייקטיבים ההורים חייבים להעניק תשומת לב מיוחדת לאחד הילדים שהוא חלש, לא מוכשר וחסר בטחון עצמי, או שהם מוכרחים להטיל ביצוע משימה חשובה ואחראית על ילד מוכשר שרק הוא מסוגל לבצעה - איך לגרום שלמרות זאת לא תהיה קנאה בבית!
לכל אלו מייעצת התורה בפרשתינו בדבריה על בניית משכן אוהל-העדות, כפי שנראה בהמשך.
אפילה מתקנת
בטרם נתבונן בדברי התורה - נקדים סיפור על הרבי שיש בו ביטוי לאפליה מתקנת:
באחד מימי חורף שנת תשמ"ה, בעת שהרבי צעד לתפילת מנחה, פנה אליו חסיד זקן בעל "ייחוס" משפחתי מפואר, שהינו מגדולי וחשובי החסידים והרבנים, והוא ידוע כאדם שעושר גשמי וגדלות תורנית על שולחנו, וכאחד מגדולי תומכי "בית הרבי" - כשהוא אוחז בידו את נכדו, שבו ביום מלאו לו שלוש שנים ואמר: "רבי, היום יש לנכדי תיספורת" וסימן לרבי עם המספרים שבידו לאות בקשה שהרבי יגזוז מעט משערות ראש הילד כמנהג ישראל, הרבי בירכו והמשיך בדרכו ולא גזז מהשערות, שכן באותן השנים, הרבי לא נהג להשתתף בגזיזת שערות לבני שלוש.
אותו רב חסיד שציפה ליחס שונה, אמר לנכדו בשקט: "אהה, אצל הרבי אין פרוטקציות"!
שבועות ספורים אחר-כך ניגש לרבי חסיד מן-השורה, חסר ייחוס ליובאוויטשי מפוצץ, שאינו מן התורמים הגדולים ואף לא מהקטנים, ואף הוא באותו מקום ובאותה בקשה: הרבי חייך, נטל את המספריים, גזז מעט משערות הילד ובירכו.
ברור לכל בר-דעת שאיננו מסוגלים לעמוד על דעתו של הרבי ולהבין את מעשיו וכוונותיו, אך נראה לכאורה לעיני אנשים פשוטים כמונו, שיש במעשי הרבי לימוד פרק בתיקון תחושות אפליה - להעניק יחס מפלה דווקא למי שאינו מכובד ובעל מעמד חזק.
יצירה אומנותית מופלאה
עתה ניגש אל דברי התורה בקשר לבניית המשכן:
היצירה האדירה של המשכן וכליו היא פאר והדר הבריאה, שאין כמוה בעולם כולו: מזהב, כסף אבנים טובות ומרגליות - בנו בית מפואר במאוד ובו כלים מפוארים ובגדי כהונה מהודרים ביופים!
היה צורך באומן ברמה גבוהה ביותר, "חכמה תבונה ודעת בכל מלאכה" (שמות לה, לא), כדי לייצר את היצירה האדירה הזו! מומחה ליצור ממתכת, מומחה ליצור מעץ, מומחה לאריגת בדים ומומחה לשאר החומרים שמהם הוקם המשכן.
בעם ישראל היה קשה למצוא אומן ובעל מלאכה בסדר גודל שכזה, כי במשך קרוב למאה שנה הם היו עבדים במצרים בעבודות פיזיות קשות, בטיט ורפש, חומר ולבנים, ולא במלאכות אומנות דקות ויפות, לא בצורפות בכסף ובזהב ולא בחרושת אבנים טובות ומרגליות (רמב"ן, שמות, לא,ב).
עתה נדרש מבני עמנו לבצע מהפך קיצוני: לבנות משכן וכלים מפוארים ונוצצים, בעלי מידות מדויקות בדיוק מוחלט, וביופי אומנותי היפה ביותר בתבל! כיצד זה התבצע?
הקב"ה, "קורא הדורות מראש", נתן לבצלאל בנה של מרים הנביאה ואחיינו של משה רבינו - תכונות וכישורים טבעיים, הוא נולד עם חושים וכשרונות נדירים, אומן מופלא, יד אומן, היודע לייצר את המשכן וכליו, מומחה לכל סוגי המלאכות והיצירות.
היה ברור אפוא שאותו אומן מיוחד יבנה את המשכן, אך הקב"ה ציווה לא ולא: לא בצלאל לבדו יבנה את המשכן, יש לצרף אליו את אהליאב משבט דן הפחות בחשיבותו בעם ישראל!
למרות שכל אחד יודע שלצורך הקמת פרוייקט רצוי שיהיה מנהל-על אחד, והצבת שני ראשים-מנהלים עלולה ליצור חיכוך ביניהם ולפגוע בפרוייקט, וכבר התבטאו חז"ל על תבשיל המוכן בידי שני טבחים, "קדירה של שותפים", שהתבשיל לא יצליח, על אחת כמה וכמה פרוייקט עצום ממדים ומדוייק כמו המשכן וכליו;
בכל-זאת ציווה הקב"ה שבצלאל ואהליאב יחדיו יבנו את המשכן כי "אהליאב משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל" (רש"י שמות, לה,לד).
ביום מן הימים עלולים בני שבט יהודה לחוש עליונות ו"חזקה" בבית המקדש, שהלא אחד "משלהם", בצלאל, הקים אותו; לכן ציווה ה' שגם אהליאב - מהמשפחה הכי פחות חשובה יהיה חלק ממקימי המשכן. הדאגה והמחשבה שאליאב אינו כשרוני כבצלאל והבעיתיות של ניהול של שני אנשים, נדחית כדי לא לגרום לתחושות קיפוח.
בסופו של דבר הבניה הצליחה ללא כל תקלה וכשלון, דווקא בגלל שלא היו כעסים ואפליות, כי שימת לב לענינים הקטנים: מי יקים את המשכן, יחס שוויוני לכל אדם, היא המתכון להצלחה וברכת ה' תמיד כל הימים.
הרעיון המסתתר מאחר הצו האלוקי למניעת תחושת הקיפוח, הוא שמראש עוד לפני הקמת המשכן, צריכה להיות מחשבה ודיבור בענין, כולל מינוי מעשי כדי שלא יצוצו תחושות קיפוח בהמשך:
ברור שמינוי אהליאב אינו "נוסחת פלא" לביטול אוטומטי של תחושות קיפוח אצל האנשים הפשוטים ותחושות גאווה אצל העשירים והחשובים, אך עצם העלאת הנושא לדיון ולא הסתרתו "תחת השטיח", וההצהרה הגלויה שכולם שווים ויצירת מעשה של שיוויון במינוי שני מנהלים משבט יהודה ושבט דן, גורם למי שלא רגוע בתחושות הקיפוח, שאט אט יפנים בקרבו שאין כאן שום קיפוח וקיים שיוויון - "ואהבת לרעך כמוך" ממש.
שמונה עשר פעמים הושוו בצלאל ואליאב
עתה נבין דבר נוסף המעורר תמיהה:
נאמר בתלמוד (ירושלמי ברכות ד,ג) שכנגד שמונה-עשר ציווי ה' במשכן - "כאשר ציווה ה'" (בפרשתנו מפרק לח, פסוק כג ואילך) - אומרים שמונה-עשרה ברכות בתפילת העמידה. כי "תפילות במקום קורבנות תקנום", והיהודי מחבר את תפילותיו למשכן ה'.
ולכאורה בספירה דקדקנית של ציווי ה' נמצא תשע-עשרה פעמים "כאשר ציווה ה'" ולא שמונה עשרה?
אלא, שמונה-עשרה ציווים נאמרו במשותף לבצלאל ולאהליאב והפעם התשע-עשרה נאמרה רק לבצלאל ולא לאהליאב, לכן היא אינה נחשבת!
הדברים מדהימים: חז"ל מבדילים בין ציוויי ה' - הציווי הנאמר בצוותא לבצלאל ולאהליאב מהווה שער מתאים לתפילות היהודי, ואילו הציווי הנאמר לבצלאל לבדו אינו שער מתאים לתפילת היהודי!
התפילה הרצויה והמשובחת היא תפילת כל חלקי העם, מגדולי הדור ומנהיגיו ועד לפשוטי העם, מבצלאל עד אהליאב. תפילת כל יהודי צריכה להיות מכל חלקי כוחות נפשו, מכוחותיו הנעלים והמרוממים עד לנחותים, מבצלאל עד אהליאב - רק כך התפילה רצויה ומעולה.
האחדות שמרה על המשכן לנצח
למרות שהמשכן עשוי מעץ ואריגי בד ואילו בתי-המקדש נבנו מאבן, בכל-זאת המשכן מחזיק מעמד שנים מרובות יותר מבתי המקדש: המקדש הראשון התקיים 410 שנה, השני התקיים 420 שנה, ואילו המשכן התקיים קרוב ל-500 שנה!
יתירה מזו, אמרו חז"ל (יומא עב) על הפסוק שהמשכן נבנה "עצי שיטים עומדים", שהמילה "עומדים" משמעותה גם עמידה וקיום נצחי: כי המשכן לא חרב לנצח, כשבנו את המקדש הראשון גנזו את המשכן והכלים שבנו בצלאל ואהליאב והם נשארו קיימים לעד ולנצח נצחים! שלא כמו בתי המקדשות שחרבו.
הכוח האדיר של האחדות ב"יסוד" המשכן, בהקמתו, הביא את ברכת ה' לקיומו לעד ולנצח נצחים.
ולמרות הכל חוסר שוויון
בכמה מקומות מוזכרת עבודתם המשותפת של בצלאל ואהליאב בהקמת המשכן:
1) בציווי ה' למשה - "ואני הנה נתתי אתו (עם בצלאל) את אהליאב" (שמות לא,ו). 2) בציווי משה לעם - "ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב" (שמות לה,לד). 3) ובביצוע המעשי - "ועשה בצלאל ואהליאב" (שמות לו, א).
במקור, בדברי ה', נאמר שאהליאב "אתו" עם בצלאל וניתן היה לפרש זאת כטפל לבצלאל, שהוא "מהירודים שבשבטים" - נחות מבצלאל, לכן משה בדבריו הדגיש והשווה ביניהם "הוא ואהליאב", ובביצוע נזכרים שניהם בשווה.
מסביר הרבי (לקו"ש לא,217): יש ענינים שבהם משתווים כל ישראל - כמו במעשה המצוות ש"תורה אחת ומשפט אחד לכולנו", ויש ענינים שבהם קיימים הבדלים בין איש לרעהו - כוונת המצוות ואהבת ה' ויראתו, שבהם כל אחד עובד את ה' בהתאם לכשרונותיו ורגשותיו.
בציווי ה' למשה, שיש עליונות מסויימת של בצלאל על אהליאב הוא כנגד כוונת המצוות, ובציווי משה לעם ובביצוע למעשה, ששניהם שווים הוא כנגד מעשה המצוות, שהכל שווים בו.
"אמנם תכלית הכוונה היא להמשיך ענין האחדות גם ב"נדבת הלב" של בני ישראל, שיהיה נרגש שלמרות החילוקים שישנם בין אחד לחבירו, מכל מקום כולם שווים לפניו יתברך. וזה מרומז בזה שעשיית המשכן היתה באופן ש"לא ניכר שוע בפני דל".
אהבת ואחדות ישראל מקרבים את ביאת הגאולה, התוועדות האחרונה שזכינו מהרבי בפרשת ויקהל בשנת תשנ"ב, לפני י"ד שנים הרבה הרבי לעסוק באחדות ישראל, ניתן לומר שהמוטו האחרון של אותה התוועדות היא "אהבת ישראל תביא את הגואל", במהרה בימינו בקרוב ממש.
מקורות: פרשני המקרא ומדרשי חז"ל לפרשתינו. לקוטי שיחות חלק לא, עמוד 217. ועוד.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות-הארות שיתקבלו בשמחה, מייל: [email protected]
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
