בין השורות: מגיל 13 ניתחתי כתבי-יד של חברים. בעיקר למדתי מתוך ספרים. אחרי נישואיי פיזרתי הון כדי ללמוד את הקשר בין גוף לנפש ואיך אפשר לראות בכתב היד גם מחלות גופניות. אבל מורַי לא לימדוני זאת, ונאלצתי ללכת אל אנשים שידעתי על מחלותיהם וביקשתי מהם את כתב ידם. מיינתי את כתבי היד, והשתאיתי לגלות שלחולים באותן מחלות ספציפיות, יש תכונות נפשיות דומות. בדקתי זאת סטטיסטית.

ראיתי למשל מחלה קשה קונקרטית שאפיינה כל כותב, שבכתבו התגלה עצב שנובע מהעדר פתיחות רגשית.

בתחילה עבדתי עם מיקרוסקופ לגלות חליי גוף בכתב היד. עם הזמן, עקפתי את המיקרוסקופ. יכולתי לקבוע לפי התצורה הנפשית במה חולה או יחלה הכותב. בניתי דיאגנוזות רפואיות מדויקות, על פי הבעיות של הנפש.

פתרון תשבצים: כל מקרה הוא תשבץ מורכב, שאינו דומה לשום מקרה דומה. במפגש הראשון יש שורת הגדרות עמומות, שאלות ללא מענה וחללים ריקים. לאחר שהתשבץ פתור, פתאום מבינים איפה היו הבעיות.

אש שורפת - אש מאירה: אחרי שמורי ורבי כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זיע"א כתב לי שלא אתעסק בחכמות חיצוניות, העמסתי על מכונית מאות ספרי פסיכולוגיה ורפואה ועוד שהיו ברשותי. נסעתי למגרש פתוח ליד מושב 'בית חלקיה' ושרפתי את כל החכמות החיצוניות. חשתי הקלה עצומה. הרי הכל נמצא בתורה. יש ראשי ישיבות ליטאיות שמפנים אליי מקרים, ולא נרתעים מהשימוש שאני עושה בעקרונות החסידות.

ברכת חיים: לפני למעלה מחמש עשרה שנה הגיעה לכאן אישה, שרצתה להתייעץ, אבל ביקשה שאקבל קודם הסכמה מגדול בישראל שמקובל על הציבור הליטאי. בעלה סידר לי שאעלה לגאון רבנו חיים קנייבסקי שליט"א. הגעתי ביום שישי. הרבנית קילפה במטבח תפו"א לבישולי השבת. הגר"ח ישב ליד הסטנדר עם הגמרא. ניגשתי אליו. הוא התיישב על כסא ליד החלון, הסתכל החוצה והתעניין מה אני עושה. עניתי שיש לי יכולת אבחון. הוא שאל מה אני עושה כשיש לי מקרה בלתי פתיר, עניתי שבכזה מקרה טיפלתי בעצמי, בכך שנוכחתי לדעת שאני לא מצליח לפתור הכל. באותו רגע הוא הסב פניו אליי, קם ממקומו, נטל את ידי ובירכני בהצלחה רבה.

סחף: שטף הרחוב סחף אותנו בלי שנשים לב. אנשים שומרי תורה ומצוות מדברים בשפה שאינה שפת אמונה. מספרים על פרנסה ובטוחים שהיא באה אליהם מקומבינות, שוכחים שזה מ'וברכתיך בכל אשר תעשה'. בדורנו חדרו לציבור שלנו בעיות שפעם היו רק בעולם הרחב, הם חלחלו פנימה בגלל הכרסום שחל בקו החשיבה היהודי. בבעיות שלום- בית שבאות אליי לייעוץ, אני מזהה את התופעה ביתר בירור.

מלחמת עולם: פסיכולוגיה זו עבודה זרה. ה'גיור' שעושים לה פה ושם, הוא גיור שלא כהלכה. המונח 'ביטחון עצמי' למשל, הוא תמצית של 'כוחי ועוצם ידי'. פסיכולוג יושב לבנות את האישיות. יהודי יודע שהאישיות זו 'נפש בהמית' והוא בורח מהאישיות שלו ומן הישות, אל הנפש האלוקית. כל הצרות הנפשיות נובעות מהתמקדות באישיות, צריך להתמקד בנשמה ולא באישיות.

במעלות קדושים: נולדתי בירושלים להורים דתיים לאומיים, חונכתי בבית ספר ממלכתי-דתי, למדתי בישיבה תיכונית 'קרית נוער'. כבחורים לקחו אותנו בלילות שבת לטישים של אדמו"רים. בימים ההם הייתי אידיאליסט ורציתי לשרת ב'שייטת'. לאחר קורס הגיבוש, אמרו לי 'עברת בהצלחה אבל לקורס חובלים'. גם זה קורס יוקרתי בחיל-הים, אבל לא מה שרציתי. נקשתי בזעם על דלתות לבטל את רוע הגזרה, אבל כולן היו נעולות.

המוטיבציה כבתה לי ונהייתי טכנאי בחיל הים, כדי להעביר את השירות איכשהו. הקמתי את ביתי עם בת חמי שיחי', הר"ר דוב הכהן שקד מגבעתיים. לאחר נישואיי נודע לי, שעם הארץ שנושא בת כהן, מתחייב בנפשו. למדתי במהירות את מסכת כלה, כדי לרכוש בקיאות במסכת אחת. אחר נישואיי התחלתי לעבוד בבנק וללמוד גרפולוגיה במקביל. עם השנים זכיתי לטעום מאור החסידות והתקשרתי אל כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זיע"א.

רפואה חוקרת: כדי לשפר את יכולותיי הניתוחיות, היה עליי להכיר את גוף האדם. נניח שגיליתי בעשרה כתבי יד פלונטר נפשי משותף, שאני משוכנע שיש לו ביטוי במחלה גופנית, איך אדע מהי המחלה, אם איני מכיר את הגוף?! למדתי אפוא רפואה טבעית. אחר כך למדתי רפלקסולוגיה, אחר כך נעשיתי גם הומיאופת. שנים רבות עסקתי וחרשתי ברפואה הטבעונית על שלל צורותיה, רק כדי לייעל את כלי הגרפולוגיה.

בלי ילדים: איני מקבל יותר מחמשה אנשים ליום. כמו כן איני מקבל ילדים או בחורים, ניסיוני לימדני שהשורש נמצא אצל ההורים ולכן אני מוכן רק לפגוש את ההורים, כדי לחפש איתם את השורש. אחר כך, אם יש צורך, אפגוש את הילד. לרוב, אין צורך. אם ההורים פתרו את השורש, הבעיה של הילד נפתרת. אם מסרבים להשתנות או לשנות, חבל על הזמן של העבודה עם הילד.

תשבץ כלכלי: הוא בן 40 פלוס, איש עסקים חרדי שמוגדר כגאון פיננסי. כל מי שעושה איתו עסקים מתעשר - הוא נשאר דלפון. אשתו מתוסכלת ולא מבינה למה תמיד בורחים לו המיליונים. הם באו לכאן. הוא מביט בי ושואל מיידית אם אציע לו לבדוק את מזוזות ביתו. שאלתי אותו - "למה גאון כמוך מחזיק את עצמו טיפש?! האם כל כך פגעו בך במהלך החיים?" החיוך הזחוח שלו נמחק. כן. המורים שלו השפילו אותו. כן.

רק בגיל 18 הלך למורה פרטי שילמד אותו את האל"ף בי"ת. גאון שכזה. התחלנו לעבוד על התשבץ. מה התגלה? האבא היה ניצול שואה, שריפד לילדיו את החיים בכל טוב ולעצמו לא פרגן מאומה, אפילו לא בגד נורמלי, מרוב פחד להסתגל לטוב, שמא יאבד אותו שוב. הבן הזה, בן הזקונים, היה האהוב ביותר על אביו. בכיתה א' וב' הוא היה הילד הכי מוצלח בכיתה. עד שעבר טראומה. חפרנו עוד ומה גילינו? כשהוא הביא לאביו את התעודות המוצלחות של כיתה ב', לצד השמחה של האבא, העיבה עליו עננה, הוא חשש שהנה הוא מאבד את בנו, הילד אוהב גם את המורה ולא רק אותו.

הילד, גאון חד תפיסה שאהב את אביו, קלט את כאבו והחליט לשתף פעולה. "רק אתה תאהב אותי, המורים ישנאו אותי", מאז נתן למורים את כל הסיבות לשנוא אותו, כדי להגן על אבא. ילד קטן ורך שהקריב את חייו למען 'אושרו' של אביו. המידות הטובות שלו הרגו אותו. אחרי שגילינו את שורש הבעיה, הוקלה הדרך לפתרונה.

חפירות ארכיאולוגיות: זוג אחר התלונן: כל הילדים שלהם היו ממושמעים חוץ מהצעיר, בחור בן 15 שלא מקשיב לאבא. האבא מוזנח וזרוק, עם חיוך מטומטם, סליחה על הביטוי. "למה אתה לא מכבד את עצמך?" שאלתי אותו בכאב. "קלטת אותי", הוא ממשיך לחייך. "מילא אני, אבל גם הבן שלך קלט אותך. תברר אצל רב אם אתה לא עובר על לפני עיוור, אתה מכשיל אותו, איך אתה רוצה שהוא יכבד אותך. הילד לא יכול להזדהות איתך".

הפשלנו חיוכים והתחלנו לחפור, ואלו הממצאים: כשאמו התחתנה עם אביו בנישואין שניים, הביאה איתה את ילדה היתום, מהנישואין הראשונים. האם הכאובה כעסה על גורלה המר והיתה עדיין אבלה על בעל נעוריה שנקטף בחטף. ילדה הבכור היה מקור
נחמתה כל השנים.

כשנולדו הבנים מבעלה השני, הם היו מוכשרים בהרבה מבנה הבכור. האם פחדה שהם מאפילים על בנה הבכור שיאבד את חשיבותו והסתייגה מהם בבהלה. זה שישב מולי, קלט בחושיו הילדותיים את ההסתייגות ופחד לאבד את אימו. על כן החליט בתת המודע, שכדי לשרוד הוא יתפקד על תקן הנחשל, המפוזר, חסר הכבוד העצמי ובלבד שלא יאבד את אהבת אימו. האם נפטרה מזמן, אבל הרצון הזה עדיין טבוע באופיו וחרוט בהתנהגותו.

התוצאה: הבן שלו רואה את אביו מתנהג כטיפש ומפתח סלידה מאביו. אחרי שבמאמץ רב עלינו על הבעיה, פרץ האיש שמולי בבכי שנמשך חצי שעה. "הבכי של החיים שלי", הוא הגדיר זאת. הוא הלך לקברה של אימו וביקש ממנה סליחה, על שמעכשיו הוא מתכוון להצליח בחייו. הוא רכש לעצמו גרדרובה חדשה והתחיל לכבד את עצמו.

חכמת הפרצוף: בנוסף לכתב, אני מבקש מההורים שבאים אלי שיביאו גם תמונה של הילד או הבחור, כדי להיפתח אליו בחוש הדעת. המושג 'החוש השישי' הוא מושג גויי ואיני מכיר בו. ליהודים יש 'חוש דעת'. דעת מלשון התחברות. ההבטה בתמונה עוזרת לי להתחבר למטופל.

די למצוינות!: 'מונו' היא מחלה של מחוננים. הם 'מזמינים' אותה, כדי לקבל 'היתר' להשתחרר מהמעמסה שהחיים מטילים עליהם. השאיפה למצוינות מכלה כל חלקה טובה.

חולה מונו מבטא מסר: 'אני לא מסרב פקודה, אני פשוט לא יכול'. אבל אם השאיפה היא למצוא את הקב"ה בלימוד התורה, אין מתח, אין דאגה, יש רק שמחה של מצוה. לבנות ילד על מחמאות, זו טעות קריטית, כי התלות התמידית במחמאה, היא תלות קבועה בזולת וקביעת הדימוי העצמי ותחושת הערך בחוות דעתו של אחר. במקום זה צריך לתת לילד אישורים: 'אתה מנצל יפה את הכוחות שהקב"ה נטע בתוכך'. לא לפטם לו את האישיות ב'דימוי', או ב'מחמאות', או ב'ביטחון עצמי' וכל מה שממכר אותו לתשבחות, אלא להשריש בו אמונה ולטעת בו תחושת ערך יהודית שנובעת מכך שהוא בנו של הקב"ה.

הוכה בסנוורים: ישב כאן אברך חסידי טוב בעיניים כבויות לחלוטין. אינו מוצא טעם בחייו. התחלנו לבדוק, הוא תמיד היה ילד טוב. כל ילד צריך תשומת לב. יש שמשיגים זאת באמצעות השתוללות, יש שבאמצעות חוצפה, ויש שבאמצעות התנהגות יפה. הם מתנהגים יפה, כדי לקבל את האישור של הסביבה. ככה הוא קיבל כל החיים מחמאות על כך שהוא טוב ומצוין וחשב שהוא באמת כזה. פתאום, כאברך, נמאס לו. הוא לא הבין למה. גיליתי לו שהוא בכלל לא התחיל להיות טוב. הוא לא התחיל לעבוד את השי"ת, כי הוא היה עסוק בלעבוד את עצמו, לשמור על האישיות שלו יפה ונוצצת, כדי לקבל את אישור הסביבה. הוא היה בהלם. פשוט שטפו לו את המוח במחמאות, עד שהוא השתכנע שהמחמאות נכונות. בסוף הדרך הוא גילה את נשמתו והתחיל לעבוד את השי"ת מאל"ף בי"ת.

חמש להבות: הטענה הנפוצה של הורים היא 'אבל רק הילד הזה מתנהג ככה, איך יכול להיות ששורש הבעיה טמון אצלנו'?! לכולנו יש כיריים במטבח. נדליק את חמש הלהבות ונשים על כל להבה סיר עם מים רותחים, פלפל חריף וקינמון. כל תבשיל ייצא לגמרי אחרת. למה? כי בכל סיר יש יסודות אחרים של תבשיל. באחד בשר, בשני דגים, בשלישי שעועית. ככה זה עם ילדים, כל אחד מקבל את התבלינים מהבית, אבל מגיב אחרת בגלל התרכובת הנפשית האישית שלו.

השגחה פרטית: כשלפעמים אני כועס על אנשים למה אינם מבינים את הבעייתיות שבהתנהגותם, אני נתקל בהשגחה פרטית באותה בעיה על עצמי. פתאום אני מבין את התסכול מהצד שלהם.

הכתבה מפרסמת ב-COL באדיבות "משפחה"