מבצעים בפוקוס

בפרוס עלינו חודש אדר, אני נרתם כמו כולם למבצעי הפורים השונים. השנה בחרתי להצטרף למשלחת שמרחיקה עד החרמון המושלג, להביא את שמחת הפורים לחיילנו השומרים בגבול הלבנון. כמו כל דבר בצה"ל, גם אנחנו התחלקנו ל-3: מנחם, שיודע לקרוא את מגילת אסתר בזמן-שיא, שלומי, שיש לו מעיל דובון צבאי כזה, פריט חובה ביציאה למבצעים, ואני - היחיד שיש לו רכב שיצליח להגיע עד החרמון. תיאמנו את הגעתנו עם הבסיס, אירגנו כמה רעשנים וברגע האחרון התקשר אליי מנחם, ואמר שביקשו להצמיד אלינו גם בחור צלם, שיבזיק כמה תמונות. מצידי לא הייתה בעיה, למרות שאני הולך למבצעים בשביל הרבי ולא בשביל הפירסום. ליתר ביטחון, הלכתי וקניתי בורסלינו חדש, לא יותר מזה.

קמנו השכם בבוקר, התארגנו ליציאה והתחלנו להעפיל צפונה. הצלם התברר כבחור נמוך עם מצלמת אולימפוס מרשימה, ששתק מרבית הנסיעה. חשבתי שיהיה נחמד אם יצלם אותנו בנסיעה, נניח אותי על יד ההגה, אבל הוא היה שקוע עמוק בשינה. בשעות הצהריים הגענו לבסיס.

כוחות הביטחון קיבלו אותנו בהתלהבות רבה ובתשואות רמות. ירדנו מהרכב והתחלתי לפרוק את משלוחי המנות, כשמזווית העין הבחנתי בבחור שמתחיל לתקתק. ביקשתי ממנחם שימשיך בפריקה, ובאתי להתקרב לאזור החיילים, כשברגע האחרון נזכרתי ששכחתי ברכב את הכובע החדש. עד שחזרתי האולימפוס כבר סיים.

סידרנו את החבר'ה בשתי שורות, על רקע טנק, כמתבקש. מנחם התייצב מולם עם המגילה, ופצח בקריאה. אני עמדתי מהצד, מתבונן במחזה וליבי נמלא התרגשות וקורת רוח, כשלפתע הבחנתי שבחורנו הצלם שוב שלף את העדשה והוא מנציח את בחורינו המצוינים העומדים עם רעשן שלוף. התחלתי להתקדם עקב בצד אגודל לעבר החייל הראשון בשורה, בתקווה שאספיק להיכנס לתמונה בטרם יסיים מנחם את הקריאה.

שלומי, שעמד בצד השני, סימן לי לשוב הצידה, אבל עשיתי את עצמי לא מבין והתקרבתי יותר. הייתי כל כך שקוע במאמצי הכיבוש, שלא הבחנתי שהמן כבר נתלה, מרדכי ואסתר יצאו על הגובה, והקריאה הסתיימה. החייל אליו הגעתי נעץ בי מבט תמה, מהצד ראיתי את שלומי מתקרב אליי, אז מיד הרמתי שיחת-סלולרי בהולה שלא סבלה דיחוי.

אחרי קריאת המגילה מגיע החלק המרגש לא פחות של חלוקת הממתקים. החיילים מודים לנו בעיניים דומעות ואנחנו מציעים להם גם עלוני תפילין וכדומה, ומתפתחות שיחות קצרות. אולימפוס עבר בין הנוכחים וצילם רגעים שנראו לו מתאימים. כשראיתי שהוא בכיוון שלי, מיהרתי להציע לחייל שלידי לחבוש את הבורסלינו שלי, שנצא כמו בכל התמונות המפורסמות. החייל הביט בי באי הבנה, וכששלחתי יד אל הכומתה שלו הוא צעק דבר מה ברוסית. מיד התכופפתי כאילו נפל לי שקל, והבחנתי שמנחם מצטלם בינתיים מחובק עם חצי פלוגה. החייל שלי התכופף לעזור לי, ושאל בדרך אגב אם נשאר עוד ביסלי. עניתי שלא. איך הוא יודע פתאום עברית, החצוף?

לפני שעזבנו, אולימפוס, שהתחלתי לכנות אותו אלי בקיצור, החליט לערוך ריאיון קצר עם המפקד במקום. הוא החליף איתו כמה משפטים, נראה נבוך ואז שאל מי פה יודע טוב אנגלית. זינקתי ממקומי לפני שישיגו אותי חבריי-רודפי-הפירסום. 'אתה מבין אנגלית?' מני היה מרוצה, 'מצוין. אז תלחץ על PLAY כשאני אתחיל לשוחח איתו, ובסוף על STOP. אוקיי?' והפקיד בידי את המצלמה. הריאיון התפתח לפאנל כשמנחם ושלומי הצטרפו במפתיע לשיחה, ואני נותרתי בתפקיד המסריט עד שלא נותרו עוד שאלות.

השמש כבר שקעה כשהתחלנו את דרכנו חזרה לאזור המרכז. כל הדרך התלבטתי אם לשאול את אלי לאן הולכות התמונות, או שמישהו ברכב עלול לפרש את זה כרצון ילדותי שלי לעשות כותרות. לבסוף נפרדנו, ובימים הבאים העסקתי את עצמי בחיפוש אינטנסיבי בכל נייר מודפס, אתר ברשת או לוח מודעות, אך לשווא. שום תמונה ממבצענו ההירואי לא הופיעה, ועד עכשיו אני לא מבין מה בדיוק קרה שם. מילא. אני עושה מבצעים בשביל הרבי, לא בשביל הפירסום.

סיבה למסיבה

עשרה קבין של חגים וימי פגרא ירדו אל עם ישראל, תשעה מהם נטלה חסידות חב"ד. לא עובר יום מבלי שהליובאוויטשרים יציינו בו איזה מאורע חשוב או התרחשות כלשהי, ההופכים אותו מסתם יום של חולין לכזה שראוי לערוך בו התוועדות עם דברי תורה, ניגונים, פיתות וסלטים או לפחות מציות.

בנות בית הספר העל יסודי, לדוגמה, מגיעות בבוקר ללימודים ומגלות ששוב שיבצו להן שעתיים מתימטיקה על הבוקר. שערורייה. בטרם ישתלט עליהן הדיכאון, מתעורר הניצוץ החסידי החבוי, הממתין במיוחד לשעות-כושר שכאלה. דיפדוף מהיר בספר היום-יום מגלה שהיום, בדיוק היום, נולדה בת הזקונים של אחד מחסידיו היותר-ותיקים של אדמו"ר מהר"ש או לחילופין בדיוק ערב קודם התרחשה הדפסת ספר התניא בפעם הת'תקצ"א. איזו נשמה חסידית יכולה להמשיך ללמוד שעתיים מתימטיקה כאילו לא נפל דבר בליובאוויטש? חיש קל מתארגנת התוועדות-זוטא, כשכמה בנות נשלחות למכולת לקנות מיני מתיקה, עוד כמה יושבות להכין כמה מילים והשאר מפילות ביניהן פור מי תזכה לבשר למורה על השינוי במערכת.

המורה למתימטיקה, שלצערנו אינה אומרת חת"ת וספר המצוות לעת עתה, שומעת את ההודעה בפנים חתומות. עם כל הכבוד שיש לה לחסידות בכלל ולספר התניא בפרט, היא תוהה בקול רם איך חושבות התלמידות לעבור את מבחן הבגרות במתימטיקה בסוף השנה. אבל הן, בנות בליגיונו של מלך, לא מוטרדות כלל. משלחת הפיתות והסלטים שבה מהמכולת ובידיה שלל רב, והכיתה כולה מתיישבת סביב שולחנות ערוכים ופוצחת בניגון סוחף. ההתוועדות נמשכת ומתארכת, ומגיעה לסיומה, עקב השגחה פרטית, בדיוק עם הישמע הצילצול הקורא להפסקה.

ככה זה בימי הדפסת התניא, בימי הילולא, ימי הולדת האדמו"רים וכמובן גם שמונה ימים אחר כך, ביום הברית, וגם ביום התשיעי כי אולי הייתה לתינוק צהבת. דיפדוף בספרי ימי חב"ד מעלה שאין יום בו לא אירע מאורע כלשהו שמצדיק התוועדות, כינוס או מסיבה. זקני ליובאוויטש מספרים שפעם נמצא יום אחד, בשלהי החורף או אולי בעיצומו של הקיץ, בו לא נרשם בהיסטוריה החב"דית אפילו בדל של אירוע. פשפשו הזקנים, חיפשו ובדקו ואף המתינו עד הערב, אולי עוד יהפוך ליום-הילולא של אחד מהם (בכל זאת, זקני החסידים), אך לשווא. בסופו של דבר קראו לו "יומא-סתימא" דהיינו, יום-סתם, והוא מצוין מידי שנה בהתוועדות רבתי ואף חובר עבורו ניגון מיוחד.

השיעור הכפול במתימטיקה, אגב, נדחה ליום המחרת אם שאלתם. אלא שחצי כיתה הייתה אז בחזרות למקהלה לקראת כנס י"א ניסן, החצי השני עוד לא שב ארצה מכ"ב שבט ועוד שתי בנות היו חולות. את העובדה שכולן לבסוף עוברות בהצלחה את הבגרות במתימטיקה ניתן להביא כהוכחה לכך ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, ומכוונות טובות וטהורות לעולם לא נגרם נזק, וגם כי מעתיקים.