פורים הוא חג של מהפכים – "ונהפוך הוא". כשאנו מביטים סביב אפשר גם-כן לראות מהפכים, הפיכת יוצרות מוחלטת, אלא שלא תמיד בכיוון החיובי.

היו ימים שעשיית נקמה באויבי-ישראל נחשבה ערך גדול ומרכזי. 'גלותיות' הייתה שם-נרדף לחוסר-ישע ולהכנעת ראש מול המרצח. האתוס של מקימי המדינה דיבר על גביית מחיר יקר מכל מי שחושב לפגוע ביהודים. וכיום מצהיר איש ידוע ומפורסם, הנחשב בעיני רבים סמל של הישראליות החילונית, כי אילו היה יכול, היה מוחק מרשימת חגי-ישראל את פורים, בגלל ה...טבח שעשו היהודים במבקשי-נפשם.

אפשר ללמד זכות, שהדבר נובע מבורות ומשטחיות, הגורמת שרבים אינם מבינים כלל את סיפורי התנ"ך, ובכלל זה את סיפור המגילה.


רשות להתגונן

האומנם אנו חוגגים בפורים טבח ללא הבחנה שעשו היהודים בשכניהם הגויים החפים מפשע? האומנם אסתר הייתה אכזרית כל-כך, שלא הסתפקה בהרג עשרה ילדים תמימים, רק משום שהיו בניו של המן, אלא אף ביקשה לתלותם על עץ? למסקנה כזאת יכול להגיע רק מי שאינו קורא בעיון את סיפורו של נס פורים.

למעשה, המן הרשע לא הספיק ליהנות זמן רב מהצלחתו להכריז על הגזֵרה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים". הגזֵרה הוכרזה בי"ג בניסן, מרדכי ואסתר הכריזו מיד על צום של שלושה ימים, וביום השלישי הזמינה אסתר את אחשוורוש והמן אל המשתה שעשתה להם. באותו משתה הזמינה את השניים למשתה נוסף למחרת היום, ובמשתה הזה נחרץ גורלו של המן, והמלך ציווה לתלותו על העץ שהכין למרדכי. לכאורה הכול כבר התהפך לטוב כעבור ארבעה ימים בלבד.

אלא שהדברים לא היו פשוטים כלל וכלל. גם לאחר שהמן הרשע נתלה על העץ, עדיין עמדה גזֵרת ההשמדה בתוקפה. אסתר באה שוב לפני המלך, "ותיפול לפני רגליו, ותבך ותתחנן לו". היא ביקשה "להשיב את הספרים, מחשבת המן בן-המדתא האגגי, אשר כתב לאבד את היהודים".

אחשוורוש משיב לה שהדבר בלתי-אפשרי: "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך – אין להשיב". הוא פותח פתח אחד של תקווה – הוא מתיר ליהודים להגן על עצמם. וכך יוצא צו נוסף, שאינו מבטל את הצו הראשון, המדבר על השמדת היהודים בי"ג באדר, אלא מתיר ליהודים "להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם".

הצו השני אינו מבטיח את הצלתם של היהודים, שכן הגויים רבים מהם פי כמה וכמה, ומי יודע מה תהיה תוצאתה של מלחמה כזאת. היהודים נערכו אפוא למלחמה קשה, שבה קיוו לפגוע בשונאיהם ובמבקשי-נפשם. לולא היו עושים זאת, היו אויבי-ישראל יכולים להשמידם, מכוח צו-המלכות הראשון. זו הייתה אפוא מלחמת-הגנה מובהקת שאין צודקת ממנה.


שותפים, לא ילדים

הנס הגדול היה ש"נפל פחד היהודים עליהם", עד ש"איש לא עמד בפניהם". כאשר הגיע יום הגזֵרה והיהודים יצאו להגן על חייהם, נפל פחדם על אויביהם, וכך יכלו לפגוע בשונאיהם ולהשמיד את צוררי-היהודים. והם אכן ניצלו את היום הזה כדי לנקות את הארץ מה'נאצים' של אותם ימים. הנס היה, שהצליחו לפגוע בצוררי-היהודים קודם שהצליחו הללו לבצע את זממם.

גם בני המן לא היו תינוקות תמימים. הם היו אנשים מבוגרים, שותפיו ועוזריו של צורר-היהודים. עשרת הבנים הללו היו ה'עודאי' וה'קוסאי' של אותם ימים, וחיסולם היה הכרחי כדי לרוצץ את ראש הנחש. אסתר ביקשה לתלותם על העץ, כדי להפגין לעין-כול את דינם וגורלם של צוררי-ישראל, למען ירְאו ויירָאו.

פורים הוא אפוא חג של הצלה מופלאה, שבה הצליחו היהודים לקיים את הצו המוסרי "הקם להורגך השכם להורגו", ולבצע 'סיכול ממוקד' במרצחים ובשולחיהם. מותר בהחלט להרים כוס 'לחיים' בלי תסביכים. פורים שמח!