עוד 20 דקות שבת, מה עם הצ'ולענט? / פרק ג'
''האוטובוסים יוצאים בשעה 9 בבוקר בדיוק מרחוב פרזידנט פינת רחוב קינגסטון. תהיי שם לפחות 5 דקות לפני", חנה מרביצה בי תורה. אני מקווה שנמצא אחת את השניה. את יודעת. יהיו שם מאות רבות של נשים. פתאום היא נזכרת: "אין לך חצאית?", "אמרת שאפשר עם מכנסיים" - אני מתעצבנת. "כן, אבל בכל זאת, האהל. אני אבוא מכוסה במעיל ארוך", אני מציעה פשרה.
בכב' בשבט, יום פטירתה של הרבנית הנערצת חיה-מושקה, האהל (הקבר של הרבי) מוצף בנשים. אני באיחור. ניו-יורק מקדמת את האירוע בטמפרטורה של מינוס 10 מעלות. ועד שאני שמה את כל אביזרי החימום: להלן כובע כפפות וצעיף, נרשם לי כבר באיחור גדול.
אני מגיעה בדיוק כשהאוטובוסים מתחילים לזוז. חנה לא נראית בשטח כמו גם הגיסות שלה ובנות דודתה. מתיישבת לידי אישה המזדהה כמנהלת בית ספר תיכון בגדרה. היא מסבירה לי מה הולך להיות. איך מבקשים בקשות, כותבים על פתק ושמים באהל. אני מתכוונת לשים שני פתקים: אחד בשבילי ואחד בשביל חברתי הטובה.
חברתי החדשה מימין אומרת שהיא הולכת פעמיים לאהל בזמן הכינוס: פעם אחת עם כל הנשים ופעם אחרת לבד ובשקט. היא נושאת עימה את כל הבקשות לרבי ששלחו תלמידותיה והיא תניח אותם במקום המיועד עבורן. אני שואלת על הרבי: כשאישה היתה באה אליו לקבל ברכה היא לא נבוכה? שכנתי מחייכת. ואני מצטערת שלא הסתייע בידי לפגוש את הרבי בחייו.
היא מספרת לי על הבקשה הקולקטיבית על קבר הרבי: שליחה אחת מבקשת בשם כל השליחות בקשה אחת. למה? אני מקשה. "כי יש לזה הרבה יותר עוצמה. כולן ביחד, עם הזכויות של כולן, יש לזה הרבה יותר כוח".
אנחנו מגיעים לאהל. מאות נשים כבר נמצאות באתר. אבל אין תחושה של בלגן. הכל מתוקתק כמו שאנחנו כבר רגילים. יש משקאות חמים משיבי נפש בקור המקפיא ועוגיות.
לפני הכניסה לאהל הגדול בו מתכוננים לכניסה לחלקת הקבר, לימדה אותי שכנתי מהאוטובוס ליטול ידיים: שש פעמים לסירוגין, ולא שלוש בכל יד כמו לפני האוכל. עכשיו חנה שואלת אותי: הנעליים שלך מעור? אני עושה טעות מרה ואומרת "כן". אם ככה עדיף שתסירי אותן לפני הכניסה לאוהל ותחליפי לנעלי בית.
רגע של חסד בקור המקפיא
אני חולצת נעליים בצייתנות, נכנסת לנעלי בית, ומתיישבת לרשום את הבקשות שלי. הן נורא קצרות. לעומתי, אני רואה שהנשים רושמות ממש מגילות שלמות. תור ארוך של נשים מתחיל להשתרך בואך חלקת הקבר.
בחוץ מינוס עשר מעלות. הכפור בלתי נסבל. אנחנו מתחבקות זו עם זו כדי להתחמם. עכשיו השליחה המבוגרת מבקשת את הבקשה הקולקטיבית בשם כולם במיקרופון. כשהיא מבקשת בריאות הקול שלה נשבר והיא מתייפחת. זה מאוד מרגש. אין כאן מקום לציניקנים. זה מין רגע של חסד. ואני לרגע אפילו לא מרגישה את הקור. אבל איך שנגמרת הבקשה הוא חוזר להציק לי במלוא עוזו. אחרי המתנה בלתי נסבלת אני מגיעה סוף-סוף לאהל.
השליחות עומדות וקוראות תהילים. אני מרגישה שזה יותר מדי בשבילי. זה מקום סגור וקטן. ויש בו דוחק של עשרות נשים. הרבי יבין, אני מחליטה. אני לא מסוגלת יותר. מטילה את שתי הפתקאות שלי לתיבה ענקית מבטון המלאה בפתקאות עד גדותיה ובורחת לאהל הכניסה. שתי כוסות קפה מחזירות לי את הנשימה. איך הם חושבים על כל הפרטים הקטנים, פשוט מקסים.
איפה מוצאים פה קוגל וגפילטע פיש?
חוזרים לקראון הייטס. אני מרגישה שלווה גדולה. אני שומעת סיפורים על גדלותה של חיה-מושקה. במה? אני שואלת. היא היתה צנועה. אומרת חנה. לא רוצה תשומת לב. שלא ישימו לב אליה. לא רצתה שיחלקו לה כבוד, שיעשו ממנה ביג-דיל. אבל היתה מעורבת בכל מה שעשה הרבי.
אני נדהמת לשמוע שלא היו לה ילדים, ושהיא היתה אומרת: הילדים שלי הם שם בסבן-סבנטי, היכן שבית המדרש של הרבי. אחר כך ברחוב קינגסטון אני מרגישה כמו בירושלים. תכונת השבת מורגשת בכל מטר מרובע של הרחוב. אני מתחילה להתרגש. המקום שוקק חסידי חב"ד וגם הרבה אתנים כמו שקוראים היום באמריקה לכהי העור. שני המיעוטים האלו מאכלסים את ברוקלין לעייפה.
במעדניות רבות כשרות, יש לאכזבתי אוכל סיני וסושי. זה מה שהולך היום מסבירה לי מיקה המארחת שלי. אני לא מתיאשת ומחפשת מעדניה עם אוכל של סבתות. אני ממשיכה במסע אחרי הקוגל והגפילטע פיש. ככל שאני ממשיכה במעלה רחוב קינגסטון למעלה המבחר משתפר ויש יותר ויותר חנויות עם מוצרי אוכל מהארץ ועיתונים והנה אני מוצאת עם מעדניה עם קוגל וקרפיון מבושל.
אני מתלבטת אם לקנות למיקה קוגל כי היא אמרה לי שהיא מבשלת בעצמה. דוקא הקוגל במעדנייה של מרמלשטיין נראה לא רע, אבל בסוף אני מחליטה לקנות לה חריין-חזרת ביידיש) אצל כאהנ'ס. אני מפטפטת קצת בעברית-השפה הרשמית ברחוב הזה עם המוכר ומבקשת ממנו כרטיס ביקור. הוא מחייך אלי בנועם.
הבישולים והקרב על השבת
מיקה שרוייה במטבח עם בישולי השבת: איזה דג את צריכה לתבשיל לשבת, מיקה מתענינת. הכי טוב זה סלמון אני עונה לה. וכדרכי בקודש אני משתלטת על העניינים ומלמדת את גברת הבית כמה מאכלים ישראלים. לשמחתו של בעל הבית יוסי שהוא ישראלי ואפילו מבאר שבע ומאוד מתגעגע לאוכל המתובל של אמא שלו. מיקה תלמידה מאוד סקרנית ונלהבת. הצעתי לה לעשות קינוח שהוא פרווה טעים ומרשים: אגסים ביין, והיא מאוד התלהבה מהשינוי והגיוון בארוחת השבת הרגילה.
פתאום אני מסתכלת על השעון ונחרדת - כבר נורא מאוחר. אני חייבת לתבל את החצילים ולבדוק אם כל שאר התבשילים שלמדתי אותה הם בשליטה. כמה זמן להדלקת נרות? אני שואלת בחרדה? עוד 20 דקות. עכשיו אנחנו מכינים את החצילים במהירות. אוי, שכחנו את השניצלים היא נזכרת פתאום ומתחילה לטגן אותם. שבע דקות לשעת השי"ן. אוי שכחנו את הצ'ולענט היא נזעקת לפתע. יוסי מגיע לחלץ אותנו מהמצב המשברי. 4 דקות והחמין על האש כולל קילוף תפוחי אדמה. מי אמר שגברים לא יכולים לעשות כמה דברים ביחד? !
חצי דקה להדלקת נרות מיקה ואני ליד הנרות. היא מסבירה לי איך מברכים. אנחנו מברכות ביחד. היא פוקחת את עיניה ומחייכת אלי בהקלה גדולה : שבת שלום!
בפרק הבא: חילונית מבלה שבת בבית חב"דניקי למהדרין בברוקלין
--------------------------------
לכל המתעניין
10 דברים שלא ידעתם על חב"ד
לחב"ד יש 2,500 סניפים בכל העולם * ראשי התיבות: חוכמה, בינה דעת * לרבי לא היו ילדים מעולם * הרבי לא היה בארץ מעולם * הרבי ידע הרבה שפות על בוריין, כולל עברית * הרבי המליץ לאכול מעט שוקולד מדי פעם * הרבי היה איש יפה תואר וגבה קומה והרבנית היתה אישה אלגנטית ומטופחת להפליא * חסידות חב"ד נוסעות עם מזוודות מלאות אוכל כשר בכל רחבי הכדור על מנת להביא אותו לכל פינה * השליחים של חב"ד שוחטים פעמים רבות את העופות שהם צורכים בעצמם בהיעדר שוחט מקומי * בכפר חב"ד בישראל בנו העתק מדוייק של בית המדרש של הרבי בקראון הייטס
מאפשרים לכם לקבל
