"מה קורה לנו? מה קורה לנו עם המדינה הזאת?", זוהי תמצית השיחות במפגשים חברתיים. "מה הקללה הזאת שרובצת עלינו?!". מבעד לערפל הרעיל שמתאבך כל בוקר וכל ערב מכל מהדורת חדשות, הולך ומצטייר ראש הממשלה אולמרט כתבליט של איוב מודרני, כל המכות וכל הצרות, רק בלי הדיאלוג הכאוב עם בוראו. הבשורות רודפות זו את זו. עוד זה מדבר וזה בא. אין מנוח לרגע.

הרוקדים בכתום סביב הגוויות המדממות המוטלות בכיכר שולפים אצבע מאיימת. "אמרנו לכם, כל מי שנוגע בארץ ישראל לא יינקה", הם רושפים ומונים את החללים: שרון, קצב, רמון, חלוץ, קראדי ואולמרט. זה נשמע מפחיד. צריך תעוזה מיוחדת כדי לנסות ולנהל רשימות של בורא עולם ולפרשן בשבילו ובשליחותו את הקללה שרובצת כל פינה ואינה מותירה חלקה אחת ללא פגע. יושבים להם יודעי המסתורין, בקיאי הצפנים, מחלקי המים הקדושים ועוטי הגלימות ומחשבים בשמחה לאיד מופגנת את סופם של קבלני הביצוע של ההתנתקות.

נכון, אי אפשר להתעלם מהנגע הממאיר של מבצע ההתנתקות שפוגע בכל מי שאצבעותיו טבולות בדמעות המפונים. אולם יהא זה בלתי נכון לצמצם את כל הקללה הגדולה רק לתוך הפגיעה בארץ ישראל. זו התעלמות מהפרספקטיבה הרחבה יותר. אין ספק שמדובר במשהו עמוק יותר של תהליך התבהרות כללי שאליו מובל העם היושב בציון. לא צריך להיות הרב עובדיה כדי להפנים שהמאורעות זועקים כי אנו עומדים בצומת מכריע בדברי ימיו של עם ישראל.

על פניו, חיים רמון יכול היה ללא שום בעיה לשרוד עשרים שנים נוספות ככוכב פוליטי מזהיר, קצב ששרד שנים רבות, יכול היה לצלוח בקלות את שנתו השביעית כנשיא, ואפילו אריאל שרון - שסוף סוף התחיל לראות את עולמו בחייו – יכול היה למשוך לפחות עוד שנתיים בלשכה; הטייס המוכשר והנועז יכול היה לקבל כמה החלטות אחרות במלחמת לבנון, והכל היה נראה אחרת, ואפילו קראדי לא היה חייב לקטוע את הקריירה המפוארת שלו. אבל יש כאן קללה.

כל אלו שההתנתקות שימשה להם פסגה מקצועית. כל אלו שבנאומי הפרישה האומללים שלהם משבחים את עצמם על פועלם בהתנתקות. "איפה חלוץ של ההתנתקות? איפה קראדי של ההתנתקות?" תמהים מכריהם של מי שהיו בשיא פריחתם, ופתאום צנחה עליהם התקרה. ההתנתקות הייתה משהו באזור שבין מחדל לפשע, אבל התעריף נראה על משהו גבוה יותר. שידוד מערכות כללי של השורש הרקוב. סמלים מובהקים של הציונות נופלים שדודים במצעד מסודר והתחושה היא של "יתבררו ויתלבנו הדברים".

כל שבוע מעלים על המוקד אליל ישראלי אחר, מנותץ ונשרף, והמאמינים האומללים מטאטאים את האפר בהלם. בראש המצעד צועד שרון ואחריו באו כל הסמלים: הנשיא, שר המשפטים, הרמטכ"ל, המפכ"ל וראש הממשלה שבדרך. הבעיה היא אינה רק בממשלה שמחזירה שטחים לערבים, אלא של ממשלה שבונה מדינה בלי כיפה, ללא שורשים, חפה מכל זיק של מסורת. אולי שרון משלם את המחיר של מיליון ילדים יהודיים שמתחנכים לכפירה, אולי את מחיר ההתבוללות של העלייה מרוסיה.

מה שבטוח הוא, שבחורף תשס"ז הורמו המסכים, וקרני השמש חודרות לכל הפינות. מיום ליום גדל סימן השאלה הגדול כבר ממילא, והולך ומתפשט כמו כתם על הדבר שנקרא מדינת ישראל. אנשים שואלים את עצמם בכנות כמה זמן הוא ישרוד. הם אינם זקוקים לדעת באלו שלבים נמצאת הפצצה האיראנית, או לשלוח חוקרים משועממים שיגלו כי נסרללה בדיכאון. 

כדאי להתרומם מרצועת החוף הצרה של גוש קטיף, ולהבחין כי חיסול החשבונות משתלב בתמונה פנורמית כללית יותר. אולי זה תשלום למי שהופך רבנים לגנבים, למי שמתעמר בחולים שמשוועים לתרופות, למי שאטום לזעקות זקנים וזקנות ולמי שאינו מתרגש ממשפחות שנתונות לחרפת רעב. הקללה פה, ומי יודע מתי תפוג.

יוסי אליטוב הוא סגן עורך העיתון החרדי "משפחה" וחבר מועצת הרשות השנייה