מאת הרב מרדכי בלוי

האינטרנט בצורתו החופשית אינו כלי שאדם חרדי יכול להכניס לביתו. אין צורך להרחיב בדברים בענין זה, אלא לציין שהבעייתיות מורכבת מאווירת הפקרות מוחלטת (הן בענייני צניעות והן בענייני לשון הרע) ומהתכנים החילוניים (עיתונות חילונית, ספרות חילונית, וכן עניינים מדעיים) שהם כמעט עצם מהותו של האינטרנט. חשוב להבין שההפקרות באינטרנט כיום אינה מקרה, ישנה "אידיאולוגיה" המכוונת את המערכת הזו לכך שכל אחד יוכל לעשות כרצונו ללא הגבלה, על כן ישנה סתירה מהותית בין אורח החיים שלנו למהות האינטרנט כפי שהיא כיום.

מאידך גיסא, תחום מסוים של האינטרנט הוא שימושי, מועיל, ועשוי להיות נחוץ. תחום זה זקוק להגדרה על ידי אנשים המצויים היטב בנושא. לכל הדעות עליו לכלול לפחות את אתרי הבנקים, משרדי הממשלה, שרותי מידע בסיסיים, ושרותי עדכון תוכנות ואנטי וירוס בסיסיים.

עד היום לא התירו גדולי ישראל שום צורה של "אינטרנט כשר" לציבור הרחב ההתלבטות הקיימת כבר כמה שנים בין אנשי המקצוע העוסקים בנסיונות להקים חיבור אינטרנט "כשר" שגדולי ישראל יוכלו לסמוך עליו את ידיהם, ניתנת להסברה בצורה פשוטה.

קימות שתי גישות עקרוניות של פתרון, גישת המרחיבים וגישת המצמצמים. המרחיבים טוענים כי כל אתר שאין בו פסול (מבחינת צניעות, לשון הרע או חילוניות), אין מניעה לאפשר לציבור לגשת אליו. בקיצור - יש לאסור את האסור ולהתיר את המותר. המצמצמים טוענים כי יש לחבר את הציבור רק לאתרים שימושיים ונחוצים, בעיקר הנחוצים לצרכי עבודה. בקיצור - רק הנחוץ מותר וכל השאר אסור. הנימוק של גישה זו הוא בעיקר כדי למנוע מ"תרבות האינטרנט" לחדור לתחומנו.

בתחום האפור קיימים, למשל, שיעורי תורה באינטרנט, או אתרים השקפתיים, כמו האתר של ישיבת "אש התורה", אתרי מכירות (המותאמים לציבור החרדי) או אתרי חנויות ומוסדות חרדיים, כמו חנויות דיסקים, וכן אתרי חדשות, אשר גם אם אינם קיימים היום, בודאי יוקמו על ידי העיתונים היומיים, השבועונים, ורשתות הרדיו החרדיות. כל הדוגמאות הללו, ורבות אחרות, הן דברים שאינם נחוצים אבל הם מועילים ומעניינים.

השאלה היא נוקבת ביותר, מפני שכיום "תרבות האינטרנט" היא עיסוק הכרוך בבזבוז זמן אדיר, ואינה עיסוק הולם לאדם חרדי, יש מקום לחשש שאחרי שהציבור ייחשף לאינטרנט אפילו בצורה מוגבלת, יגרור הדבר שינוי בתפיסה ההשקפתית ובאורח החיים החרדי, ובפרט אם יתקבל העקרון המרחיב, לפיו רק האסור - אסור.

מי יקבע?

בהקשר זה יש לתת את הדעת על נושא נוסף, והוא - מי יקבע מה מותר או מה חיוני. שכן ריבוי הדעות בתוך הציבור החרדי עתיד בודאי ליצור קונפליקטים. למשל - בעיני חלק מסוים של הציבור (והרבנים) יתקבל אתר של חב"ד כאתר "אסור", ובעיני חלקים אחרים של הציבור (ושל הרבנים) יתקבל אתר שמתנגד לחב"ד כדבר "אסור", ומה יהיה עם אתרים של הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, האם מישהו יגדיר אותם כ"אסורים"? וכמובן - בעיני חלק מהציבור הפצת דרשותיהם של גדולי הדור היא "חיונית", ובעיני אחרים דוקא הפצה של שידור ישיר מכנס צניעות או ארוע אחר היא "חיונית". גם אין להתעלם מכך שבעיני חלק מהציבור (והרבנים) דבר טבעי ולגיטימי הוא שכל חוג ביהדות החרדית יוכל להשמיע את דעתו בצורה גלויה, גם כאשר יש ויכוח, ובעיני חלק מהציבור (והרבנים) אין להביא לידיעת הציבור אלא דעה אחת. שאלות כאלו חורגות מנושא האינטרנט, ונוגעות בעיצוב דמותו של הציבור החרדי, ועל כן דרושה בהן החלטה ברמה הגבוהה ביותר.

לכאורה, כשם שבענייני כשרות קיימים מספר גופי כשרות, וכל אחד רשאי לבחור את הרב שעליו הוא סומך, כך יצטרך להיות גם בנושאי אינטרנט. על כן - אם וכאשר יקבלו גדולי ישראל את ההחלטה העקרונית כי "יש להתיר שימוש באינטרנט כשר", לא ניתן יהיה למנוע מגופים שונים להקים מערכות סינון תוכן שונות, ובהן קריטריונים שונים. אגב, בעיתיות זו היא אחד הנימוקים המשמעותיים ביותר של השוללים כל אפשרות של "אינטרנט כשר".

השאלה הגדולה הניצבת לפתחם של גדולי ישראל היא: האם ניתן בכלל לבלום את כניסת האינטרנט אל הציבור החרדי או שאין ברירה ויש להקים אינטרנט כשר. ובפרט שכבר כיום, בחלק גדול מהמשרדים החרדיים, כולל בתי ספר ומוסדות חינוך, יש מחשב אחד לפחות המחובר לאינטרנט, וחדירת האינטרנט לבתים פרטיים חרדיים קיימת בשיעור ניכר (בדרך כלל המדובר באינטרנט ללא כל סינון). כמו כן ניתנו על ידי משרד התקשורת אישורים להפעלת שירותי טלפון על גבי רשת האינטרנט, ואין לדעת איזו תפוצה יקבלו שירותים אלו, שצפויים להיות זולים יותר משרותי בזק.

הדואר האלקטרוני

כל מי שלא משתמש באופן קבוע בדואר אלקטרוני, מתקשה להבין את ההבדל היסודי בינו לבין משלוח דואר בשיטה הישנה והטובה של מכתב עם בול, ולכן יש להרחיב קצת בנושא הזה.

הדואר האלקטרוני הוא בחינם (אין שום עלות למשלוח דואר, לכל מקום בעולם), מהיר מאד (דקות ספורות משליחת הדואר עד הגעתו), פעיל כל היממה (נוח מאד לצורך קשר בין אנשים שאינם פעילים באותם שעות, כמו ישראלים ואמריקאים למשל), ומאפשר הפצה מאד נרחבת של דואר ל"רשימות תפוצה" (דהיינו קבוצות של חברים, לפי רשימות המרוכזות אצל השולח או אצל גופים מסחריים) בלחיצת כפתור אחת. משום כך, הדואר האלקטרוני בכלל מוצף במה שמכונה "דואר זבל", וטובי המוחות עוסקים בפיתוח תוכנות לסינון הזבל מתוך הדואר.

כמו כן, הדואר האלקטרוני מהוה כלי נוח להפצת כל מיני שטויות, מכתבי שרשרת, סרטונים משעשעים, רכילויות, וכיוצא בזה, אשר מועברים מחבר אל חבר. כך שחלק ניכר מאד מהדואר, גם אם אינו "דואר זבל" כהגדרתו המקובלת, הוא בעצם פסולת ולא שימוש מועיל.

לגבי הציבור החרדי (גם אם מדובר על דואר אלקטרוני ללא אינטרנט כלל) יש לשים את הדגש על כמה נקודות:

א.עצם החיבור ע"י מודם, מאפשר בקלות רבה מאד התחברות ל"ספק שירות" אחר (דהיינו חברה אחרת המספקת גישה לרשת האינטרנט) אשר דרכו ניתן להתחבר לאינטרנט. הבעייתיות גדולה ביותר משום שהדור הצעיר מתמצא בנושאי מחשבים בדרך כלל הרבה יותר מאשר המבוגרים. נושא החיבור יידון בהרחבה להלן.

ב.הפיכת הדואר האלקטרוני לכלי להפצת השמצות, פשקוילים, ומרעין בישין כגון אלו, היא סכנה גדולה שעדיין אין לה פתרון מקיף.

ג.דואר המוגדר כ"דואר של חרדים" בודאי יהיה יעד לכל מיני גופים אנטי דתיים המנסים לחדור לציבור. הקלות הרבה של משלוח דואר עשויה לגרום לעליית מדרגה בנסיונות של גופים כאלו להשפיע על צעירים ומבוגרים.

ד.אין ספק שאם וכאשר יוכשר דואר אלקטרוני לכלל הציבור החרדי, הוא יגרום לשינוי משמעותי באורח חיינו, החל בדברים פשוטים כגון "העברת קשר" בין בנות הכיתה, או משלוח הזמנות אלקטרוניות (ואיחולי "מזל טוב" של מי שלא מתכונן להגיע...), דרך חילופי דואר במקום שיחות הטלפון הממושכות בין חברות, יצירת עיתונות חדשה (עלות ייצור אפסית ומשלוח חינם), ומשם קצרה הדרך לנסיונות לחסום שולחי דואר שהשקפתם שונה במקצת או בהרבה מהשקפתם של "מפקחי" הדואר האלקטרוני.

ה.אי אפשר להתעלם מנושא ההשוואה בין דואר אלקטרוני לבין משלוח SMS אשר נאסר לאחרונה. שכן גם הדואר האלקטרוני זמין 24 שעות ביממה ומהוה דרך יעילה מאד להעברת מסרים, וכמובן קיים גם בטלפונים סלולריים מתקדמים (האם יהיה טלפון כשר ללא SMS אבל עם דואר אלקטרוני כשר?...).

ו.בדואר אלקטרוני ריכוזי לציבור החרדי (דהיינו יצירת שרת דואר[1] אחד "כשר", ואפילו קבוצה של כמה שרתי דואר אשר גוף אחד מפקח עליהם) תהיה בעיה חמורה של חשש לפגיעה בפרטיות, שכן בדואר האלקטרוני עוברים סודות מסחריים, עניינים רפואיים, ושאר עניינים שהשולח והמקבל אינם רוצים שיהיו נחלת הכלל. כל מי שקשור לניהול שרתי הדואר יכול לקרוא בנקל את כל הדואר של יעד מסוים או סתם לחטט בדואר הנשלח. בציבור הכללי ההגנה העיקרית מחשש זה היא שהדבר אסור מבחינה חוקית, ועיון בדואר ללא צו בית משפט עשוי לגרום לשלילת הרשיון מהמפעיל (וכמובן, תביעות פיצויים ענקיות), שלא לדבר על בריחה המונית של מנויים, שתגרום למפעיל הפסד כספי עצום. לעומת זאת, בציבור שלנו אסורה בדרך כלל הפנייה לערכאות, ואין לדעת מי יהיו האחראים על העניין (דהיינו איזה רבנים יאפשרו מעקב ועיון בדואר פרטי ובאיזה תנאים). לכאורה, הפתרון היחיד לבעיה זו הוא מתן אפשרות לכמה גופים נפרדים להקים שרותי דואר אלקטרוניים כשרים, וכל משתמש יחליט מי הוא הגוף אשר הוא סומך על יושרו ואמינותו.

החיבור לדואר אלקטרוני או לאינטרנט כשר

עצם הכנסת קו תקשורת הביתה יוצר בעיות רבות, שכן כפי שנאמר לעיל, אפשר בנקל להתחבר דרך אותו קו לנותני שרות אחרים. בנוסף, כבר כיום קיים בכל מחשב נייד רכיב אלחוטי, אשר מאפשר חיבור לאינטרנט במקומות ציבוריים רבים, כמו מרכז ירושלים ועוד. בעתיד הקרוב מאד, עם כניסת טכנולוגיות חדשות (WI-FI), יהיה רכיב אלחוטי בכל מחשב ביתי, ופריסת אינטרנט רחבה עשויה להפוך כל בעל מחשב למחובר לאינטרנט (או לתת אפשרות להתחבר ללא כל מאמץ).

כאשר מדובר בקו תקשורת ביתי קבוע, קיימים כבר היום פתרונות (לא זולים) לאבטחת הקו, ולמניעת היכולת להתחבר דרכו לספקי שרות אחרים (IP VPN). יש לקוות שבקרוב יושגו פתרונות זולים יותר לכך.

כאשר מדובר בחיבור אינטרנט אלחוטי או סלולארי הבעיה מורכבת ביותר, ולא ניתן לפתור אותה אלא ע"י התקנת תוכנה במחשב אשר חוסמת את הגישה לספקי שירות אחרים. כיום קיימת תוכנה העושה זאת בצורה טובה מאד, אם כי יש טוענים שניתן לפרוץ גם הגנה זו (כמו כל הגנה אחרת).

למעשה כיום אי אפשר לסמוך על מערכת שאינה מכילה את שלושת המרכיבים: הגנה ברמת המחשב, קו תקשורת בטוח, ומערכת סינון (לדואר ולאינטרנט) יעילה ואמינה. גם פתרון משולב כזה אינו חסום לחלוטין מפני מי שמתעקש לפרוץ אותו, אבל המטרה הרצויה היא יצירת מכשולים, אשר בבית מצוי לא יהיה מי שירצה (וישתלם לו להשקיע את המאמץ הדרוש) לפרוץ אותם.

ולסיום, הערה אישית. השתדלתי במאמר זה שלא לנקוט עמדה, אלא להציג את הבעיה בקיצור ותוך הצגת האפשרויות השונות, לעניות דעתי. אם טעיתי בדבר מה - אתי תלין משוגתי.

האם בסופו של דבר יהיה אינטרנט באישור גדולי ישראל? ימים יגידו.