הכוח הנשי פרק ב' / על כינוס השלוחות העולמי
מאת: איריס ז'ורלט
את הכנס השנתי של השליחות של חב"ד בעולם מתחילים לתכנן כבר יום אחד אחרי סיום הכנס הקודם, כך מספרת לי הגברת שיושבת לידי בשולחן ארוחת הבוקר באולם הקונגרסים בברוקלין. השנייה מספרת לי מנפלאותיו של הרבי מלובביץ, שלטענתה, בזכות הברכה שלו היא ומשפחתה ניצלו מתאונת דרכים קטלנית.
הכנס נערך לציון תאריך כב' שבט, פטירתה של הרבנית הנערצת חיה-מושקה. רעייתו של הרבי. אני שואלת למה מציינים בתאריך עצוב ולא בתאריך הולדתה למשל? ומסבירים לי שלתאריך פטירתה יש יותר עוצמה.
מושב הפתיחה (צילום: ישראל טייכמן)
חנה, חברתי מטוקיו, מאחרת למושב הפתיחה ואני נכנסת לאולם ענק בבית הספר "אהלי תורה" שבקראון-הייטס רובע חב"ד אשר בברוקלין. האולם מלא עד אפס מקום במאות נשים, צעירות מבוגרות. כמו מין כוורת ענקית. כל השנה הם נמצאות בשליחות שלהן בניו זילנד, תאילנד, קונגו או ארגנטינה.
פעם בשנה הן באות לתדלק. לטעון את הבטריה. לראות זו את זו, לחלק חוויות. לשתף במצוקות. להתייעץ. מפגן אדיר של אחות נשים. יש כאלו שלא התראו 10 שנים והן מגלות מחדש אחת את השנייה. המקום מתפקד כמכונה משומנת היטב. מאה אחוז של "טוטאל קוואליטי מנג'מנט".
אפס תקלות. יש עמדות רישום בכניסה. מאוישות בקפידה. הכל ממוחשב. השם שלי מופיע מיד ברשומות ואני מקבלת תיק סגול מלא הפתעות. שכנתי לשולחן ארוחת הבוקר מספרת בנפלאותיו של התיק השנתי. הם חושבים על כל הפרטים עד לקטן ביותר. יש בפנים כדור נגד כאב ראש. מברשת קטנה לסירוק הפאה. ארוחת הבוקר הדשנה נשאבת על ידי השליחות העליזות שזוכות לשבוע של שקט מהבעל, מהילדים, מהקהילה, ובאות לחגיגה של נשיות ושל מנהיגות נשית. הן לנות אצל משפחות חב"ד ברובע ממש כמוני. משפחות שרגילות לארח בכל שנה את השליחות.
בחב"ד חושבים על כל הפרטים הכי קטנים. מחשבים ניידים רבים פתוחים במבואה של בית הספר ומחכים לשליחות שתקפוצנה בין השיעורים וההשתלמויות לגלוש במייל ולראות מה נשמע עם יעקב, האם זלמן הבריא, האם חיה-מושקה עשתה שיעורים ומה שלום מנדי הקטן.
חנה הגיעה, אני חוזרת 30 שנה אחורה
מצוידת בלקסיקון ובתיק הסגול אני מקבלת את פניה של חנה, שסוף-סוף הגיעה עם מיטב מחלצותיה. איריס, אני לא מאמינה שאת כאן, היא לא מפסיקה להגיד. גם אני לא, אני מחייכת אליה. את יודעת שלילד אצל המשפחה המאמצת שלי גם קוראים מנדי כמו לבעלך? אני מספרת לה בהתרגשות. מה את אומרת, היא סונטת בי, לחצי מקהילת חב"ד קוראים מנדי, ולחצי השני חיה-מושקה. 
פוגשות את החברות מניו-זילנד וארגנטינה (צילום: ישראל טייכמן)
כל היידיש הזו מסביב זורקת אותי 30 שנה אחורה לנוף ילדותי. השפה הרשמית בבית סבא וסבתא היתה יידיש עסיסית. וגם אבא היה מדבר עם הדודות שלו שעות ביידיש בטלפון. קצת מוזר לראות נשים צעירות מגלגלות ביטוייים ביידיש על ימין ועל שמאל.
אני מבקשת מחנה להצטרף לאחת הסדנאות שמחכות לה, סדנאות שמותאמות לבקשותיהן של השליחות, כך מסבירים לי. "אני לא יודעת אם יתנו לך להיכנס", היא מביעה חשש. בואי ננסה אני מציעה באופטימיות. אני לא מספיקה להניח את רגלי על גרם המדרגות של בית-הספר לכיוון חדר ההרצאות ומאי-שם צצה לה אחראית שקוראת לחנה מייד לבירור. חנה מסבירה: זה לא שאסור לך לשמוע, היא פשוט חוששת שהשליחות לא ירגישו בנוח על ידך לאמר את כל אשר על ליבן. היא מאוד מודאגת מכך שאת תעלבי. במקום להיעלב מייד הלכתי לראיין את זלמן שמוטקין, הדובר של קהילת חב"ד ו"המאסטר" של אתר חב"ד הרשמי.
ללחוץ את היד לזלמן?
זלמן האוחז בתפקיד הכל כך אסטרטגי מוזעק בסלולר. תוך דקה הוא מתייצב ואנחנו מתיישבים. מחמת הספק לא רק שאני לא לוחצת את ידו אלא גם מניחה את כרטיס הביקור שלי על השולחן ולא מגישה לו לכף ידו.
אני שואלת אותו למה במושב הפתיחה דיברו על הלכות של פיאות ולחיצת יד של גברים זרים. דוקא אהבתי את התוכן, אני מסבירה לו. הרבנים שהגיעו, על מנת להנחות את פסקי ההלכה הרלוונטיים לנושא, אמרו שאפשר לשים פיאות משיער אמיתי שמייפות.
הכל מתוקתק. וגם לי הכינו מקום (צילום: ישראל טייכמן)
אבל למה מתמקדים בעניינים האלו במושב הפתיחה, אני מקשה. למה לא משהו יותר רוחני? זלמן מסביר בעברית שוטפת. יש תוכנית שלמה. כל הסדנאות הן רוחניות ומטפלות בהיבטים שונים של עולמה של השליחה בחו"ל, פסיכולוגיים, תורניים ופרקטיים. אלו שני פוסקי הלכה שעונים על שאלות פרגמטיות. וחנה מסבירה לי בתחומים האלו זה או שחור או לבן. והם הפוסקים. לעומת זאת יש תחומים שיש לנו מרווח, ועליהם אנחנו מדברים בסדנאות.
אחרי הצהריים אני נכנסת שוב לסדנה. אני היחידה במכנסיים בין עשרות שליחות בחצאיות, אבל מרגישה בבית. כולן מאוד נחמדות אלי ומתעניינות: איך את מתרשמת? אני אומרת שנורא נחמד לראות את ה"סיסטרהוד" שלהן. יש תחושה של "ווימן פאוואר" באוויר וזה מאוד עוצמתי. במקביל אני מקבלת אימיילים דואגים מחברותי בטוקיו - שלא תחזרי לנו בתשובה. אני מרגיעה אותן שהכל בסדר ושלא ידאגו. מבטיחה לחזור בחתיכה אחת.
הדילמות של השליחה בהוואי
המרצה היא שליחה בהוואי כבר הרבה שנים. אישה אלגנטית. הוואי היא מקום מאוד קשה שירות. אין שם הרבה יהודים. לילדים שלה אין חברה ואין מסגרת חינוכית מתאימה. ולכן היא נאלצה לשלוח אותם ללמוד אצל משפחתה בניו יורק כבר מגיל מאוד צעיר. היא מספרת איך שהיא בוכה בכל פעם שהיא שולחת אותם על המטוס, והיא מתחילה לבכות באמצע הסיפור. אני חושבת על הילדים שלי ומתחשק לי לבכות איתה. אני לא יכולה לדמיין איך אפשר לשלוח ילדים כל כך צעירים. זה נראה לי נורא ואיום. אני חושבת שעדיף ללמד אותם בבית ודרך האינטרנט.הבנות מעלות שאלות ממקומות שונים בהם הן נמצאות: רוסיה, יוטה ארה"ב ועוד. להפתעתי המרצה לא נותנת תשובות מוכנות מראש. היא נותנת מרווח וזה מאוד מרשים בעיני. תחשבו. תחליטו. אתן מכירות את הילד שלכן. אתן יודעות מה הכי טוב בשבילו. שליחה אחת מדברת על הפרדת מינים: אומרת שרב מסויים פסק על גיל מסויים. המרצה אומרת לה מייד בלי לחשוב: לא תמיד צריך להשליך פסיקה אחת על כל המקרים. יכול להיות שהיו נסיבות מיוחדות. אפשר להתייעץ עוד פעם.
אני מאוד אוהבת את המרצה הזו. היא מדברת על ההקרבה של האמהות המושלמת לטובת השליחות. מאוד קל לי להזדהות איתה. גם אני נקרעת כל הזמן בין האמהות שלי לעבודה. אני מרגישה שהעבודה שלי היא שליחות.
חנה כל דקה שואלת אותי אם אני נהנית. אני משתיקה אותה ומרגיעה שכיף ומענין לי. היא כל כך מאושרת לראות אותי בסביבה הטבעית שלה והיא עדיין חוזרת ואומרת שהיא לא מאמינה שאני כאן בכנס וגם בטוקיו היא לא האמינה עד הרגע האחרון שאני באמת אבוא.
מספרים לי שגם אנשים בטוקיו חשבו שאני צוחקת שאמרתי שאני נוסעת לכנס של חב"ד. אבל אני מאוד רצינית ונרגשת לקראת השבת המתקרבת.
הרבי קדוש?
חנה אומרת שהסדנא שהכי הרשימה אותה היתה זו בה שליחים סיפרו בה חוויות אנשים שהכירו את הרבי מקרוב. יש רשימה ארוכה של סדנאות שמטפלות בכל מיני הבטים של השליחות: התמודדות עם סביבה חילונית כאשר השליחה היא החרדית היחידה בקהילה, סדנאות בחינוך ילדים וכל מה שאפשר על מנת לתמוך בשליחה בתפקוד שלה.כולם מדברים על הרבי כמו על קדוש וזה קצת מפריע לי. אומרים לי שזה מאוד קשה להסביר למישהו מבחוץ את הגדולה שלו ואת הטרגדיה של מותו. אני מתקשה להאמין שאנשים יכולים להיות מושלמים. אני רוצה להכיר גם את הצדדים הפחות אטרקטיביים שלו. אני מנסה לשאול. אבל זה מאוד בעייתי. זה לא משהו שהם יכולים להכיל ואני מבינה את זה. אבל זה לא תמיד קל. בהערצה יש משהו מההתבטלות וקשה לי עם זה.
יחד עם זאת אני אני מרגישה בבית של המארחים, מיקה ויוסי, כמו בביתי שלי. כאילו הכרתי אותם כל ימי חיי. אני פותחת את המקרר בטבעיות ומנשנשת בצורה שאפילו אצל חמותי או גיסתי לא הייתי מעזה לעשות. איך הם עושים את זה?
עכשיו אני מצפה ומחכה לביקור באהל (הקבר) של הרבי מחר. חנה מתקשרת בבוקר: יש תוכנית לאורחים של הכינוס לנסוע למנהטן. אולי תסעי לשם במקום לאהל? השתגעת? אני אומרת לה? מה פתאום שאני אפסיד את הביקור באוהל. זה ה"היילייט" של הביקור.
הרי לו להבדיל היתה מוזמנת למסגד או לכפר ערבי דתי לא היתה מתלבשת בהתאם אפילו כולל רעלה?
יש איזו נחיתות אצלנו שגורמת לנו לגמגם לנוכח אי כבוד הלבוש בנוכחותינו. וחבל.
כתבה כ"כ אוהדת מופרעת ע"י המשפט הזה.
נקודה למחשבה ולמעשה.
0
0
0
0
0
0
מאפשרים לכם לקבל
