מערכת COL
|
יום כ"ה שבט ה׳תשס״ז
13.02.2007
הצו האלוקי כבסיס לערכים / מאמר דעה
השכל הוא גמיש להפליא, והוא יכול לטעון דבר והיפוכו. אם נותנים לו דריסת-רגל, הוא כבר ימצא את הדרך להצדיק כל דבר. רק צו אלוקי מוחלט יכול להבטיח את הערכים • מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' בהוצאת צעירי-חב"ד • למאמר • דעות ב-COL
(אילוסטרציה)
מסופר על קבוצת חסידים שנסעה בדרך ועצרה בפונדק-דרכים בבעלות יהודית. ביקשו החסידים מבעל הפונדק להגיש להם ארוחה חלבית, מטעמי כשרות. "מצטער", אמר להם בעל הפונדק, "אין לי אוכל חלבי, רק בשרי". התחילו החסידים לחקור את בעל הפונדק מי השוחט, מי ניקר את הבשר, מהיכן מביאים את הבהמות וכו'. בעודם שואלים את השאלות ועורכים את הבירור המקיף, נשמע לפתע קול מפינת האולם: "חסידים, חסידים! מה שאתם מכניסים אל הפה אתם בודקים היטב; האם אתם בודקים כך גם את מה שאתם מוציאים מהפה?!".
אמירה זו חושפת אמת עמוקה. לכאורה לא היה אמור להיות הבדל בין השניים. אותו בורא-עולם ציווה את שני הדברים, באותה תורה הם כתובים. אבל יהודי שעשוי להקפיד על קלה כחמורה בעניינים שבין אדם למקום, עלול למצוא צידוקים והיתרים בעניינים שבין אדם לחברו. לא יעלה על דעתו לאכול דבר שאין לו הכשר מחמיר, אבל בדברים הנוגעים לזולת פתאום לא צריך הכשר.
בלי דעות אישיות
זה אחד ההסברים לעובדה שהפרשה הראשונה המופיעה אחרי פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר-סיני, היא פרשת משפטים, העוסקת רובה ככולה בדברים שבין אדם לחברו. בכך מלמדת אותנו התורה, שגם את המצוות הללו עלינו לקיים באותה הקפדה ויראת-שמים כשם שאנו מקיימים את המצוות שבין אדם למקום.
כשיהודי עומד לפני קיום מצווה שבין אדם למקום, ברור לו לגמרי שדעתו האישית אינה רלוונטית לעניין. לא יעלה על דעתו, למשל, לצבוע את התפילין בצבע חום, גם אם הוא מאוד לא אוהב צבע שחור. הוא יודע שאלה ציוויים של הקב"ה, הלכה למשה מסיני, ואין כל מקום לערבב בקיום המצוות את טעמו האישי ואת דעותיו הפרטיות. אולם במצוות שבין אדם לחברו עלול השכל להתערב ולהביע דעות, וכאן טמונה הסכנה.
השכל הוא גמיש להפליא, והוא יכול לטעון דבר והיפוכו. חז"ל כבר אמרו שבפלפולים שכליים אפשר להתיר את השרץ במאה וחמישים נימוקים. אם נותנים לשכל דריסת-רגל, הוא כבר ימצא את הדרך להצדיק כל דבר. ברגע שהאדם חש כי המצווה מבוססת על ההיגיון האנושי, הדרך פתוחה למצוא היתרים שונים ומשונים.
הדרך היחידה לעמוד מול פיתויי היצר, הרותם של השכל לצרכיו, היא לראות במצווה צו אלוקי שאין עליו עוררין. בענייני שבת וכשרות איש לא יעז להתיר את האסור. להפך, אם יש ספק, היהודי פונה אל הרב ושואל מה קובעת ההלכה, הוא מקבל את דעת התורה ללא עוררין. באותה גישה יש להתייחס למצוות שבין אדם לחברו. אם יש שאלה על נגיעה בכסף שאולי אינו שלנו, או על פעולה שיש בה משום הסגת גבול ופגיעה בזולת, מניחים את השכל האישי בצד ומבררים מה אומרת התורה. מותר – מותר; אסור – אסור.
רוח הבריות
למעשה, חז"ל נתנו לנו כלל גדול: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". ואם לא דיי בכך, חז"ל מוסיפים ומדגישים: "וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". כלומר, מי שמבקש לבחון את מעמדו הרוחני, בנושאי תורה ומצוות ויראת-שמים, יבדוק אם רוח הבריות נוחה ממנו. ואם ימצא שיחסיו עם הבריות אינם תקינים, יידע שגם הקשר שלו עם הקב"ה לוקה בחסר.
אם תרצו, יש כאן הדגשה, אפילו קיצונית, על הזיקה הקיימת בין היחסים שבין אדם לחברו ליחסים שבין אדם למקום. אי-אפשר להיות שלם בתורה ובמצוות בלי להיות שלם גם בהתנהגות האנושית. זה כלי-מבחן שצריך לעמוד לנגד עיניו של כל פרט ושל חברה. לכן אמר הילל הזקן לגוי שביקש להתגייר, כי אהבת-ישראל היא "כל התורה כולה", שכן קיומה של מצווה זו הוא 'לוח המחוונים' שמשקף את מצבנו הרוחני הכללי.
אמירה זו חושפת אמת עמוקה. לכאורה לא היה אמור להיות הבדל בין השניים. אותו בורא-עולם ציווה את שני הדברים, באותה תורה הם כתובים. אבל יהודי שעשוי להקפיד על קלה כחמורה בעניינים שבין אדם למקום, עלול למצוא צידוקים והיתרים בעניינים שבין אדם לחברו. לא יעלה על דעתו לאכול דבר שאין לו הכשר מחמיר, אבל בדברים הנוגעים לזולת פתאום לא צריך הכשר.
בלי דעות אישיות
זה אחד ההסברים לעובדה שהפרשה הראשונה המופיעה אחרי פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר-סיני, היא פרשת משפטים, העוסקת רובה ככולה בדברים שבין אדם לחברו. בכך מלמדת אותנו התורה, שגם את המצוות הללו עלינו לקיים באותה הקפדה ויראת-שמים כשם שאנו מקיימים את המצוות שבין אדם למקום.
כשיהודי עומד לפני קיום מצווה שבין אדם למקום, ברור לו לגמרי שדעתו האישית אינה רלוונטית לעניין. לא יעלה על דעתו, למשל, לצבוע את התפילין בצבע חום, גם אם הוא מאוד לא אוהב צבע שחור. הוא יודע שאלה ציוויים של הקב"ה, הלכה למשה מסיני, ואין כל מקום לערבב בקיום המצוות את טעמו האישי ואת דעותיו הפרטיות. אולם במצוות שבין אדם לחברו עלול השכל להתערב ולהביע דעות, וכאן טמונה הסכנה.
השכל הוא גמיש להפליא, והוא יכול לטעון דבר והיפוכו. חז"ל כבר אמרו שבפלפולים שכליים אפשר להתיר את השרץ במאה וחמישים נימוקים. אם נותנים לשכל דריסת-רגל, הוא כבר ימצא את הדרך להצדיק כל דבר. ברגע שהאדם חש כי המצווה מבוססת על ההיגיון האנושי, הדרך פתוחה למצוא היתרים שונים ומשונים.
הדרך היחידה לעמוד מול פיתויי היצר, הרותם של השכל לצרכיו, היא לראות במצווה צו אלוקי שאין עליו עוררין. בענייני שבת וכשרות איש לא יעז להתיר את האסור. להפך, אם יש ספק, היהודי פונה אל הרב ושואל מה קובעת ההלכה, הוא מקבל את דעת התורה ללא עוררין. באותה גישה יש להתייחס למצוות שבין אדם לחברו. אם יש שאלה על נגיעה בכסף שאולי אינו שלנו, או על פעולה שיש בה משום הסגת גבול ופגיעה בזולת, מניחים את השכל האישי בצד ומבררים מה אומרת התורה. מותר – מותר; אסור – אסור.
רוח הבריות
למעשה, חז"ל נתנו לנו כלל גדול: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". ואם לא דיי בכך, חז"ל מוסיפים ומדגישים: "וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". כלומר, מי שמבקש לבחון את מעמדו הרוחני, בנושאי תורה ומצוות ויראת-שמים, יבדוק אם רוח הבריות נוחה ממנו. ואם ימצא שיחסיו עם הבריות אינם תקינים, יידע שגם הקשר שלו עם הקב"ה לוקה בחסר.
אם תרצו, יש כאן הדגשה, אפילו קיצונית, על הזיקה הקיימת בין היחסים שבין אדם לחברו ליחסים שבין אדם למקום. אי-אפשר להיות שלם בתורה ובמצוות בלי להיות שלם גם בהתנהגות האנושית. זה כלי-מבחן שצריך לעמוד לנגד עיניו של כל פרט ושל חברה. לכן אמר הילל הזקן לגוי שביקש להתגייר, כי אהבת-ישראל היא "כל התורה כולה", שכן קיומה של מצווה זו הוא 'לוח המחוונים' שמשקף את מצבנו הרוחני הכללי.
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
2 תגובות
1.
הבעיה היא - שהמילה היא ביטוי של השכל.
כ"ה שבט ה׳תשס״ז
הבעיה המהותית של כל גנוסטיקה היא שהטרנסצנדנטי הוא מעבר למה שניתן לבטא בשכל, קטגורית.
לפיכך, כל המשלים דלעיל, הן בגישות גנוסטיות ביהדות והן בגישות כאלה בדתות אחרות, מונותאיסטיות ואחרות, תפקידם למסך את העובדה שהטרנסצנדנטי, שמעבר למילה, קטגורית לא יכול להיות מבוטא באמצעות המילה, גם כשנותנים לאותיות ולמילים הוויה מאגית עמוקה, כמו ביהדות.
בקיצור: משוחחים תמיד באמצעות השכל, ומקווים שהאלוקי מגיע מעבר למילה אל הלב, כפי גישתו של הכותב.
לפיכך, כל המשלים דלעיל, הן בגישות גנוסטיות ביהדות והן בגישות כאלה בדתות אחרות, מונותאיסטיות ואחרות, תפקידם למסך את העובדה שהטרנסצנדנטי, שמעבר למילה, קטגורית לא יכול להיות מבוטא באמצעות המילה, גם כשנותנים לאותיות ולמילים הוויה מאגית עמוקה, כמו ביהדות.
בקיצור: משוחחים תמיד באמצעות השכל, ומקווים שהאלוקי מגיע מעבר למילה אל הלב, כפי גישתו של הכותב.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
ל - 1
כ"ו שבט ה׳תשס״ז
הקב"ה הוא נמנע הנמנעות, ואע"פ שכדבריך הוא מעבר להשגה השכלית (ובלשון הזוהר "לית מחשבה תפיסא ביה כלל") - הרי שהוא צמצם את עצמו ואת רצונו - רצון אלוקי - במצוות הנתונות לנו. ראה תניא פרק ד.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
