פעמים רבות אנו נתקלים ביהודים האומרים, שהדבר החשוב ביותר בעיניהם הוא לקיים את עשרת הדיברות. אחרים טוענים שהם מקיימים מה שנאמר בפירוש בתורה (שבכתב), אבל אין הם חשים מחוייבות לתורה שבעל-פה (או בשפתם: "לפרשנויות המאוחרות יותר"). קל להוכיח שלאמירות האלה אין כיסוי, וכי הן משקפות חוסר הבנה של התורה.

נתחיל במי שמצהיר על נאמנותו לעשרת הדיברות. אם תבקשו ממנו לציין את עשרת הדיברות, היקרים כל-כך לליבו, בדרך-כלל לא יוכל למנותם. הוא 'יוסיף' דיברות כמו "לא תשקר" או "והדרת פני זקן"... אם תשאלוהו על שמירת השבת, ישיב בביטחון שהשבת אינה מוזכרת בתוך עשרת הדיברות, ולכן הוא פטור ממנה.

יהיו מי שאכן טרחו לעיין בפרשת יתרו וקראו את עשרת הדיברות. הללו יודעים כי השבת היא הדיבר הרביעי, ולטענתם הם שומרים אותה, בדרכם. אבל מה משמעות הציווי "זכור את יום השבת לקדשו"? איך מקדשים את השבת? ומה הכוונה באיסור "לא תעשה כל מלאכה" – מי מגדיר מהי מלאכה האסורה בשבת? אחד יאמר ש'מלאכה' היא עבודה בשדה ובבית-החרושת, ואילו חברו יטען שגם חיתוך ירקות לסלט הוא 'מלאכה'. האם ייתכן שהתורה מצווה אותנו דבר מעורפל לחלוטין, הפתוח לפרשנויות אישיות?

לא פרשנויות

האמירה כאילו התורה שבעל-פה היא 'פרשנות מאוחרת' מתעלמת מעובדה יסודית פשוטה: כאשר ניתנה התורה היו בני-ישראל צריכים מיד לקיימה. אם שמעו במעמד הר-סיני שאסור לעשות מלאכה בשבת, היו צריכים מיד לדעת מה ההגדרה של 'מלאכה'. לא היה אפשר לחכות ל'פרשנויות מאוחרות', שכן כדי לקיים את התורה היו חייבים להבהיר מיד את פרטיו של כל ציווי ואיסור.

התורה כתובה בתמציתיות רבה. מצוות רבות נאמרו למעשה בקודים. תנו לעשרה אנשים לפרש את הציווי "וקשרתם לאור על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך", ותקבלו עשרה פירושים. אבל בני-ישראל היו צריכים להניח תפילין מיד, ועל-כן ברור שעם הציווי הכתוב ניתן להם פירוש מפורט בעל-פה כיצד מקיימים את המצווה.

זוהי למעשה התורה שבעל-פה. אין כאן 'פרשנויות' אלא תורה שניתנה מהקב"ה בהר-סיני. חלק מהתורה ניתן בכתב, וחלק אחר ניתן למשה רבנו בעל-פה. בדיוק לשם כך עלה משה להר-סיני ושהה שם ארבעים יום. שם, בהיותו בהר, קיבל מהקב"ה את התורה שבעל-פה ואת הכללים שבהם יש ללמוד ולהבין את דברי התורה. כשירד משה מההר מסר את הדברים לעם-ישראל, וכך הועברה התורה מדור לדור – התורה הכתובה ועמה הפירוש שניתן לה בעל-פה.


ההחלטה לכתוב

דורות רבים השתמרה התורה במתכונת זו, של שינון התורה שבעל-פה והעברתה מאב לבן ומרב לתלמיד. היא לא נכתבה משום שהיה איסור לכתוב את התורה שבעל-פה – "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב". אחת הסיבות לאיסור היא העובדה שכל דבר שבא בכתב עשוי להצריך פירוש, בעוד תורה שמועברת בעל-פה יש בה קשר רצוף בין רב לתלמיד ואפשר מיד לברר שאלות ולהתיר ספקות.

התורה שבעל-פה החלה להיכתב מתוך כורח, כאשר גברו גזרותיה של מלכות רומי והתחיל להיווצר נתק בין הדורות. רבי יהודה הנשיא חשש שמא תשתכח התורה, ועל-כן כתב את המשנה, המרכזת את עיקרי התורה שהועברה עד אז בעל-פה. אך גם המשנה נכתבה בתמציתיות רבה, בהנחה שפירושה יועבר בעל-פה. עם הזמן התברר שגם כאן מתחיל להתעורר צורך לכתוב את הדברים כדי שלא יישכחו, וכך נכתבה הגמרא.

התורה שבעל-פה אינה אפוא תוספת חיצונית לתורה שבכתב, אלא הפירוש המוסמך של התורה שבכתב, פירוש שנמסר עם נתינתה של התורה. היא המפתח להבנת התורה, ורק בזכותה התורה השתמרה בידינו.