חסידי חב"ד הפזורים ברחבי תבל, חגגו אתמול, י' שבט, את יום עלייתו של רבי מנחם מנדל שניאורסון זי"ע על כס האדמו"רות, כממשיך דרכו של חותנו, האדמו"ר רבי יוסף יצחק זי"ע, שיום ההילולא שלו חל גם הוא ב-י' שבט.

אלפי השליחים של תנועת חב"ד, כמעט על פני כל נקודה במפת העולם, הם רק אחד מהביטויים של כושר המנהיגות של אישיות ייחודית זו, האדמו"ר מלובביץ', שמעולם לא יצא לחופשה. פעם קנתה אשתו הרבנית ע"ה כסא-גן חדש. התיישב עליו האדמו"ר כדי לשמחה, למשך כמה דקות, קם והצהיר: "בזה יצאנו עכשיו ידי חובת החופשה".

כעתונאי טרם שהפך חב"דניק, הייתי עוקב בעניין רב אחר הליכותיו של הרבי בכל עניין ודבר והתרשמתי עד למאוד ממידת הדרך-ארץ שלו. או בלשון אחרת: עדינותו שקשה למצוא שכמותה. מי שיש בידו "דיסקים" הסוקרים את שיחותיו, מאמריו ושולחנו יגלה תופעה מעניינת. הרבי מסיבה בריאותית כלשהי, הירבה להשתעל. במיוחד בתקופות שהיה בהן במתח. כמו בימי "משפט הספרים" המפורסם. יהיה זה נדיר ביותר למצוא את הרבי משתעל, אפילו שיעול קצר, בלי שיכסה את פיו בכף ידו. הוא הרי עמד על במה, מרוחק מהציבור, או ישב מול חלל ריק, אך תמיד, בכל מצב, כיסה את פיו. אין זה מן הדברים הקלים, מה גם שלא אחת זהו פועל-יוצא של רפלקס כמעט בלתי נשלט.

האדמו"ר היה אציל-נפש שלא השתמש מעולם, למיטב בדיקתי, במלה: "רע". לא במכתבים ולא בשיחות ולא בהתוועדויות. תמיד נקט לשון: "היפך הטוב", במקום להשתמש במלה "רע". בדרך כלל נמנע מלאזכר דברים שליליים באמירה ישירה ובחר לאמץ רק תכנים חיוביים. כמובן שהוא הציג לעתים קרובות דעת-תורה בתקיפות ובנחרצות, וכדאי לקרוא את אותם הקטעים שבהם התעמת עם יריביו, עד כמה לשונו היתה נקייה.

כאשר אחד החסידים הביע חשש כי האדמו"ר הקפיד עליו משום איזה עניין הזדרז הרבי ואמר: "מפה, מעולם לא יצאה קפידא על שום יהודי".

בהסתמכו על פעילות שתדלנית של חותנו האדמו"ר לביטול גזירה על בני ישראל, ביקש ללמד את החסידים כיצד יש לנהוג עם צרות הזולת. וכך אמר: "כאשר מגיעה ידיעה על דבר צערו של יהודי, צער גשמי ועל אחת כמה וכמה צער רוחני, ששקוע הוא בהבלי העולם ורחוק מה' ותורתו, הנה מצד אמיתות עניין אהבת ישראל, צריך צערו של הזולת לגעת עד לעצם הנפש, ואז הרי הוא, כמובן, יעשה כל התלוי בו, ללא חשבונות, ואפילו אם רק על הספק אולי יוכל לעזור לו."

הרבי נאה דרש ונאה קיים בעצמו, וצער הזולת בכל פינה בעולם שבה יהודי חי הטריד את מנוחתו, ואפשר לספר חודשים על אהבת ישראל שלו כפשוטה.

וכך כתב על הרבי, הרב עדין אבן-ישראל, שטיינזלץ:

"הקו המנחה את שנות פעילותו של הרבי הוא במאמץ העל אנושי לחבר שני דברים שלכאורה הם סותרים זה את זה. מצד אחד, לחזק, להעמיק ולעורר את בחינת הפנימיות, את העמידה על כל הפרטים והדקדוקים של מצוות ושל התייחסות אליהן במלוא העמקות ובמלוא ההבנה.

ומאידך להתייחס אל בעיות העולם, אל בעיות החומר היהודיות, אל בעיות הפוליטיקה היהודית, אל כאביו ולחציו של כלל ישראל. ולאמיתו של דבר, למרות הסתירה החיצונית אין אלה אלא עניין אחד במהותו. שכן בתפיסת עולם של אמת, העולם כולו, הפנימי-הרוחני והחיצוני-הגשמי, אינן שתי הוויות נבדלות ונפרדות זו מזו, אלא הן הוויה ממשיכה אחת."

אין לו תמורה.