בשבת-קודש י' בשבט תש"י אירעו חילופי משמרות בעולמנו. ביום זה נסתלק הרבי הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, והחלה להאיר שמשו של חתנו וממלא מקומו, רבי מנחם-מענדל שניאורסון, שמאז ידוע ומוּכר בעולם כולו בתואר 'הרבי מליובאוויטש'. היום הזה קושר אפוא שני מנהיגי ישראל אלה, שדמותם מסמלת יותר מכול מסירות-נפש שאין לה גבולות.

הרבי הריי"צ התפרסם במיוחד בזכות מסירות-הנפש המופלאה שנהג מול המשטר הקומוניסטי העריץ ברוסיה הסובייטית. זו הייתה מסירות-נפש במובן הפשוט ביותר – סיכון החיים למען קיום היהדות. הוא עצמו, ומאות חסידיו ושליחיו, סיכנו את חייהם מדי יום ביומו כדי לחנך ילדים ברוח היהדות, להקים מקווה-טהרה, לקיים מניינים לתפילה, לספק בשר כשר ולערוך ברית-מילה.

ואכן, הוא נאסר ונידון למוות, אולם בחסדי ה' ניצל מידי הקומוניסטים והצליח לצאת אל העולם החופשי, בעוד שליחיו הנאמנים נשארים ברוסיה וממשיכים במלאכת-הקודש של השמירה על גחלת היהדות. הרבי, שעונה קשות בזמן מאסרו, היה שבור ורצוץ, אך הוסיף לפעול בלטוויה ובפולין, ואחר-כך באמריקה, למען קיום היהדות. הוא, במסירות-נפשו, הניח את היסודות לאימפריה הגדולה שביסס והרחיב לממדי-ענק חתנו וממלא-מקומו.


'לייצר' יהודים

אצל ממשיך דרכו, הרבי מליובאוויטש, ראינו מסירות-נפש מסוג אחר. זו מסירות-נפש בתנאי העולם החופשי. אין מדובר דווקא בסיכון החיים, אלא במסירת כל הכוחות, המשאבים והמאוויים למען עם-ישראל. מסירות-נפש זו היא סודה של חסידות חב"ד, בהנהגתו המופלאה של הרבי.

מסירות-נפש זו החלטתו של הרבי שלא לצאת אף ליום אחד של חופשה בכל שנות הנהגתו. מסירות-נפש היא הנכונות להתמסר לגמרי לבעיותיו של עם-ישראל, לקבל בלילות את המוני בית-ישראל, להשיב על מכתביהם, לעמוד שבע ושמונה שעות על הרגליים כדי להעניק מברכותיו ומעצותיו לכלל-ישראל.

מסירות-נפש היא העיקרון שהציב הרבי לפעילות חב"ד – לא לעשות מה שנראה טוב ומועיל לחב"ד, אלא "חב"ד צריכה לעשות מה שאחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות". וכמו שאמר פעם אחת לרב חב"די מכובד, ששאלו אם לעסוק בענייני הכשרות: "בשר כשר יש אחרים שמוכנים לייצר; תפקידך 'לייצר' יהודים שירצו לאכול בשר כשר"...


אזהרה ותקווה

מסירות-נפש היא מלחמתו הבלתי-מתפשרת של הרבי בניסיונות לסכן את ארץ-ישראל ויושביה על-ידי ויתורים לאויבי ישראל. הרבי ידע שהעמדות שהוא משמיע אינן פופולריות בכמה וכמה חוגים, וכי יש הרואים בכך התערבות ב'פוליטיקה'. אך הוא התעלם מכל השיקולים הללו ולא פסק מלהזהיר ומלהתריע שוויתורים כאלה יעמידו בסכנת-נפשות את כל תושבי הארץ.

למרבה הצער, לא שמעו בקולו ולא שעו לאזהרותיו. את התוצאות המרות כולנו רואים וחווים. כל בר-דעת מבין עכשיו שהנסיגות והוויתורים הרחיקו את השלום, ורק הגבירו את להיטותם של אויבינו לפגוע בנו, כשאנחנו, במו-ידינו, מעניקים להם נשק וחופש-פעולה. הרבי, שצפה כל זאת מראש, לא יכול היה להחריש, ולכן זעק כל-כך מעומק ליבו הטהור והתריע מפני העתיד להתרחש אם יֵלכו בדרך הרת-אסון זו.

אולם הרבי גם נתן לנו את התקווה הגדולה מכולן – תקוות הגאולה האמיתית והשלמה. הוא ליבה ועורר בקרב המוני בית-ישראל את האמונה בבואו הקרוב של משיח-צדקנו, וקרא לכל יהודי להכין את עצמו לקראתו. זו המשענת שלנו בימים הקשים האלה. מאמינים אנו באמונה שלמה, כי תיכף ומיד ממש נזכה לראות את ישועת ה', וכשם שבני-ישראל יצאו ממצרים כהרף-עין, כך נפקח פתאום את עינינו ונראה כאן את משיח-צדקנו.