עבודה של נשיאת הפכים היא כידוע קישור של שני עניינים אשר הם ממש מנוגדים מקצה ולקצה, וצריך לכך דעת רחבה, על מנת להכילם. בדוגמת הרבי, אשר סלל הבנה מחודשת בפרקי אבות שעניינם אחד הוא – "מילתא דחסידותא", הראיתי כי כל פרקי אבות עניינם הוא אחד – נשיאת הופכים. קראתי לביאורי לפרקי אבות (ג' כרכים שטרם יצאו לאור), את השם "תושיע בנים", אשר יש בו גם עניין של חיבור האב עם הבן. חידושם של פרקי אבות הוא הנחלתם לדורות הבאים, וזה מה שנותן את חוסנו של עם ישראל, אשר אפילו מצוות התלמוד תורה היא בבחינת "ושננתם לבניך" – הדגש על הדור הבא. רק שלא יתכן שילמד מי שאינו יודע, הרי על כן נלמד בעקיפין, כי וודאי שגם הוא צריך לידע. לעומת זאת, החורבן החל בגלל "קמצא ובר קמצא" – אב ובנו, נתק בין הדורות. וכפי שהארכתי בספרי "בנה ביתך כבתחילה" העוסק בסוגיה זו, כי אין זה רק אב ובנו כפשוטו, כפי שהביא המהרש"א, כי אם ממש פער בין הדורות, אשר לא יכלו המבוגרים – דור המייסדים, להבין את נפש הדור הצעיר התוסס והמרדן.

טבעו של הדור המבוגר, אשר עברו עליו הרפתקאות מרובות, וזכה להתמודד עם קשיים רבים, שהוא מתון יותר ומיושב. אולם, כאשר הוא בא לחנך את הנער, הרי אנו פוגשים כי לנער יש דרך אחרת, המיוחדת לו. והוא חייב להעביר לדור הבא את אותה חמימות מצד אחד, בבחינת האש והנעורת של התבערה של הדור הצעיר, באופן שגם כי יזקין – לא יסור ממנו. שגם כאשר יגיע אותו הנער, למצב בו הוא יהיה הדור המבוגר, ידע כי לחלוחית זו, תמשיך ללוותו, כי אחרת הוא עצמו, כבר לא יצליח להעביר זאת לדור הבא.

אצל הרבי ראינו עבודה זו של נשיאת הופכים בצורה מדהימה. הרבי ידע לאחד ולחבר, בהיותו הראש, אשר כולל את כל בני ישראל, עניינים, אשר מי שלומד ועוקב אחר חסידות חב"ד, אינו מסוגל לעכל את הדברים ממבט ראשון. חסידות חב"ד דורשת עבודת המוחין, באשר הראש איננו רק מתקן לכובע, ואפילו לא לשטריימל. מצד שני ההפלאה של אותה אמונה פשוטה ותמימה, אשר כלל אינה נתפסת בשכל – לא ידעה גבולות. גם אצל הרבי ראו מיזוג מדהים, אשר מצד אחד ההנהגה היתה של מלכות עם ענווה ופשטות כאחד.

עניין זה של נשיאת הפכים עובר כחוט השני בכל ענייני עבודת השם, ולדוגמה ניתן לעיין בשיחה לפרשת שמות (ליקוטי שיחות ל"א, שיחה הראשונה) שהחילוק בין מידת האבות, אשר שם הוי' לא נודעתי להם, שכל אחד מהאבות החזיק עבודה בקו אחד. ולכן הכתוב מפרט לא רק שלא נודעתי להם, אלא את שמות האבות בפרטות עם תוספת "אל" לפני כל אחד, וכפי שהרבי מדייק בשיחה. אבל מידת האמת, היא ללא כל שינוי, כי היא סובלת את כל הקווים יחדיו. ואכן זה משמעות שם הוי' – יחיד, דבר הוי' זו הלכה. בניגוד לשם אלוקים, אשר הוא בבחינת רבים, שיתכנו בו כיוונים שונים, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

עניינים אלו מקבלים יתר משמעות כשמעיינים בדברי הרבי על סילוקו של חמיו, הרבי הריי"ץ. הינך לומד את הדברים ומשתומם – הרי אלו הנהגות הפוכות! מצד אחד, הינך רואה כי הרבי נהנה מהנהגה של התייחסות כי הרבי הקודם חי וקיים, עד שהרבי עצמו דופק בדלת, כמבקש רשות להיכנס לאוהל. ומצד שני, הקריאה בכל התיאורים של נשמתו בגנזי מרומים, אמירת קדיש, ואין כאן המקום להאריך בדברים הידועים.
אלא שמאחר ונשיאת הופכים הרי הוא דבר המנוגד לשכל. בסברא קיים מקום רק לדבר אחד. בחכמה אתברירו – החוכמה מבררת היכן אתה, הלנו אם לצרינו. אין כאן יכולת לתת זהות כפולה מנוגדת והופכית. ולכן כל צד היה מסוגל להכיל רק עניין אחד, והיה יכול לראות זאת במשקפיים חד משמעיות. וממילא הוא החזיק כי העיקר הוא עניין האחד, והשני הוא אגב גררא. הן מצד שלא רצו לפגוע בפלוני, או שהרבי רצה לעודד וכו'. ראייה זו היא קלה ונוחה, כי כביכול יש לי משנה סדורה ומוסכמת.

אולם, יוצא שכל אחד שלקח מהרבי צד אחד, עדיין חסר לו את הצד השני. מידת החסד היא אמיתית, וכמו כן היא מידת הגבורה, אולם רק כאשר באה מידת הרחמים, אשר דווקא היא זו שנקראת מידת האמת, והיא הרי אומרת לנו שיש בה דבר והיפוכו. ונמצא כי להידבק כל אחד במידה שלו – הרי זה מה שמכונה עולם התוהו, אשר כל מידה מושכת לכיוונה. וכך כל אחד נוטה לצטט "אורות בתוהו בכלים דתיקון" עם הדגש שלו. האחד אומר – חייבים להיות הדברים באופן המתקבל. והשני אומר – שהאופן המתקבל אינו יכול להחניק את האש והאורות שבדברים. ואכן הרבי אמר את שני הדברים – אלא כמיקשה אחת.

בעומדנו סמוך ולאחר השלושים לפטירתם הטראגית של שלושת התמימים, וכן עדיין הלב דואב על אבדן בתו של ידידי הרב ויקטור עטיה, וכן בנו של ידידי הרב יוסי גינזבורג – הרי אנו צריכים להיות בבחינת והחי יתן אל לבו. מי שהוא אדם חי אינו יכול לעבור לסדר היום. פטירת של ילדים היא בעצם סטירה הן למבוגר והן לשאר הילדים. היא מכה שמעבר לטבעו של עולם. וזה מעלה את הנקודה, שמא יש לנו מה לתקן בכשלון ההעברה לדור הבא. זמן קצר לאחר מאמר מתלהם, הגיעה אלינו הבשורה המרה. ופתאום אותו כותב מוכשר, כבר שינה כיוון. עמדתי על כך בספרי "יונה מצא מנוח", על ספר יונה. כי עולם החוויה נעלה מעולם השכל. יונה הוא איש האמת "בן אמיתי", אולם כאשר הוא עצמו נפגע בקיקיון – הרי הוא חש את הדברים בצורה אחרת. ואז כבר כל הטענות השכליות מאבדות ממשמעותן, שהוא הרגיש – הוא גם זכה להבין.

אם נשכיל לחנך בקו של נשיאת הפכים, אשר נותן מקום לשני הצדדים, הרי נסלול דרך להבין את הפער של הדור הצעיר. וזה תפקידנו כדור הוותיק, ולא בכדי הגיעו דווקא המזכירים, אשר זכו לשמוע ולקבל מפי הרבי, ועניינם להמשיך הלאה. מי ששומע על התגובות הנוראות בעידן פרוץ זה של האינטרמת – נחמץ לבבו בראותו עד כמה עלולה השנאה למטה אצל האנשים הפשוטים לפרוש כנפיים, בה כל צד מתבצר בעמדתו, ומסרב להכיר בקיומו של השני. כאשר אין זה רק חובר הכרה, אלא לדאבוני גם חוסר הוקרה.

ולסיכום, קשה שלא להתעלם מהגז המדמיע שפוזר באולם הכינוס. אלא שדווקא כאן תגובתי היא שונה בתכלית. לא שהנני בא להצדיק מעשה נערות, במקרה הטוב והסלחני. אלא ברצוני להתבונן מהנהגה של נשיא. גם להלל הזקן קוראים בתיאורי גנאי "מי כאן הלל?", ונאלץ הוא לעזוב את משכנו ארבע פעמים בשיא הלחץ לקראת ההכנות לשבת. ואותו טרדן, עושה זאת פעם אחר פעם (מעבר לג' פעמים של חזקה), ובאצטלא של שאלות למדניות – הוא ממש מנסה בכל כוחו להוציא את הלל הזקן משלוותו. ולבסוף הוא מערער על היותו נשיא, ושלא ירבו כמותו בישראל. הלל הזקן בסבלנות ובחביבות, מכנהו בני, ומשיב לו אהבה. בטוחני, כי התמודדות של אמת איננה נבחנת שהזמנה חד צדדית בו הצד השני הוגן ומנומס, אלא יכולת המבחן האמיתית, היא דווקא כיצד יש להגיב על מעשים מרגיזים, של כל מיני אנשים, המתערבים כי יצליחו להוציא אף את אנשי החינוך הוותיקים משלוותם. אלא שהחינוך לנער צריכה להיות בדרכו, עם כל מעשי הקונדס. ועם כל זאת למצוא את הכלים להעביר לו את העניינים.

ואסיים ש"אפילו אב ובנו, הרב ותלמידו ... אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה", שאם הם באמת אוהבים זה את זה – הרי החידוש הוא לא הסוף הטוב, אלא עצם זה שהם אינם מוכנים לזוז עד שימצאו את הדרכים לגשר על הפערים. אם אתה חסיד של הרבי ואני רואה עד כמה הינך מסור לו – הרי וודאי שעלי להבין את דעתך. וכך יושבים בהתוועדות, זה ליד זה. ועצם זה שיכולים לשבת אחד ליד השני ולא לוותר על כך, ובסופו של דבר הדגש כאן הינו על האהבה. ומאותה אהבה רואים כי אכן יש כאן נשיאת הפכים, שהאמת היא שילוב של שני הדברים יחדיו.