אח, כמה עסיס נשפך מהמילה החסידית הזו. לוקח קצת זמן עד שלומדים לגלגל אותה כיאות על הלשון, אבל המאמץ משתלם: אין הרבה מילים מדושנות כמו 'פארבריינגען'. לפעמים נדבקת הרי"ש לאל"ף והנו"ן לגימ"ל והיא נשמעת יותר כמו 'פאברייגגען'... כך או כך, לאלה האוהבים להתהדר באוצר המילים האידי שברשותם, זו מילה המהווה נכס נדיר. והשבוע השתתפתי ב'פארבריינגען' כזה. על הטוב ייזכר ידידי החסיד שהציע לי לפנות כמה שעות ביום ראשון בערב, ולבוא להתוועדות י"ט כסליו ב'כולל צמח צדק' שברובע היהודי. לחדוותי גיליתי שהביצוע המעשי של 'פארבריינגען' מצדיק לגמרי את הכבוד שהענקתי לה. זכו אבות החסידות - המגיד ממעזריטש שיום פטירתו חל בי"ט כסלו, ו'בעל התניא' ששוחרר ממאסרו ביום זה, המכונה לכן גם 'חג הגאולה', ותלמידי-תלמידיהם יודעים להעריך כיאות את מעלת היום הזה. אף ברכה מיוחדת קבעו לומר בו: "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו". שכן, כעין ראש-השנה לחסידות הוא, יום י"ט בכסלו. ומספרים שפעם בא רב, שהיה ידוע בהיתרים וב'קולות', לרבי חיים עוזר, רבן של בני-הגולה בווילנא, והתאוננו באוזניו על החסידים, שהוסיפו מדעתם 'ראש-השנה' על ארבעת ראשי-השנה המופיעים במשנה. ענה להם רבי חיים עוזר בחכמתו: "ומה אעשה, שהם זכו - והוסיפו, בעוד יש כאלו הממעטים, חלילה"... את המעשה הזה סיפר במהלך ההתוועדות הרה"ח ר' חיים שלום דייטש, ראש הכולל. אני, שציפיתי לשמוע מפיו שיחה עמקנית ארוכה, התבדיתי, לשמחתי הרבה. מסתבר שנוסף לחריפותו הנודעת ולבקיאות שבה התברך, הוא גם מנחה בחסד - את כל ההתוועדות ניהל ביד רמה, כשפיו נובע פניני-חסידות לצד הסברים רהוטים על גודל ערכו של היום. גם אדם שמימיו לא זכה לאורה של תורת הבעל-שם-טוב ותלמידיו, יכול היה להבין בנקל את הסיבות לחגיגה בעיצומו של ערב סתווי שגרתי. הנה סיים הרב לקרוא את מכתבי הרבי הרש"ב לחג-הגאולה, ומאי-שם בקצה האולם פוצח מישהו בניגון חב"די יבבני, מעורר לב. משהו מיוחד יש בהם, בלחני ליובאוויטש. או שהם נוגים, נוקבים ממש, כמו אנחה מקוטעת; או שהם סוערים, תוססים ומקפיצים, עד שאתה מיטלטל כל-כולך לקצב הניגון. הייתי מוסיף שיש להם גם יתרון מובהק, המייחד אותם על אחיהם: בהיותם מפרקיים, מרובי-מקטעים, הם נותנים סיפק ביד המפזם ליטול פסק אויר-צח בין הברה לרעותה. כך יכול גם מי שאינו מטיב-נגן להצטרף לקהל בשירה סוערת או מתמשכת. מביני-דבר יכולים לזהות ניגון חב"די כבר מן הצליל השני, אבל ההגדרה המדויקת לייחודיות הזו כבר נשגבת מכושר-הניתוח שלי. הבחור שלצידי, 'תמים' בכל הוויתו, ניסה את כוחו בהטעמה מלאת-מתיקות של הנעימה המתנגנת. ניסה ואף הצליח, למרבה התמוגגותי. הרב דייטש מהסה לרגע את הקהל, והוא מלמד שמקור הניגון הזה ב'בעל-התניא' עצמו, אחד מעשרת הניגונים שהולחנו על ידו. השולחנות גדושי מטעמים - כמה סוגים של פת, שניתן ללפתה בדגים מעושנים ובמגוון רב של סלטים. נקשרה שיחה ביני לבין חסיד עטוי צעיף. הוא מסביר לי את מהותו של היום, בהוסיפו על דברי הרב דייטש את פירוט שושלת אדמו"רי חב"ד ופרטים אחרים, מלאי-עניין. בינתיים ממשיכים לזרום מגדנות ומיני-מטעמים, עד שאין איש מהנוכחים יוצא וכריסו ריקה. עד מהרה מוגשים בקבוקי 'משקה', המעלים בדרגה אחת את מפלס העליצות. "יוצא מן הכלל!", משבח באזני את המשקה אחד המסובים, הנראה 'מבין' לא קטן. אין אני מן הנותנים עיניהם בכוס, וגם הפעם לא אביתי לטעום מן הטיפה החריפה כל עיקר. אולם, בחור נלהב שכנראה הספיק כבר להתוודע לכמלוא-לוגמיו מן המשקה, משדל אותי בחריצות לשים את נפשי בכפי ולשתות קמעא. אני מנסה למעט מן הכמות שהוטלה בכוסי, והוא מזדעק לעברי: "היי, 'לחיים' זה לא 'מים-אחרונים', שתה, בשפע!" זאת יש לדעת, חסידים אינם 'שותים'. חסידים 'אומרים לחיים', והבדל שמים וארץ יש בין המונחים הללו. באמת אפשר היה להכיר בכך מתוך התנהגותו של האברך שעמד לצידי, אשר לגם כמות הגונה שניכרה בהחלט בדיבורו ובתנועותיו, אך השתתק לגמרי משנשמעו דברי-תורה מפי הרב. כי הוא אשר דיברנו - חסיד אינו שותה לשכרה, אלא פותח את לבבו לדביקות-הבורא באמצעות המשקה. גם זה שישב לצידי כבר הוריד את הצעיף מחמת החמימות שפשטה בעצמותיו, עם שהוריק לקרבו יותר מרביעית של וויסקי משובח. בינתיים נוטל הרב אליטוב שליט"א את הרמקול, ומנעים תוך הרעמת-קול בניגון-ריקוד, המעמיד על רגליהם את הנלהבים שבין הקהל, שנפשם יוצאת לרקידה. השמחה הולכת וגואה, אבל זמני כלה ואני נאלץ בעגמימות להניח את כל השמחה והתרוממות-הרוח, ולצאת מן המקום בדרכי חזרה. הספקתי עוד לומר פרק-תהילים ליד הכותל המערבי - שריד בית מקדשינו, ואני כבר באוטובוס העושה דרכו העירה.