אחי ורעי, אנ"ש שיחיו

נעניתי לפנייה של אגודת חסידי חב"ד לארגן בפועל את כינוס ההתעוררות הארצי של אנ"ש שיחיו, שיהיה ביום השלושים לפטירת התמימים היקרים ע"ה, ואני רוצה לשתף אתכם במחשבות העוברות בראשי תוך כדי העבודה על הכינוס.

הכינוס נולד מתוך התחושה הקיימת בלב המוני חסידי חב"ד שאי אפשר לעבור לסדר היום על אסון כזה, שבא לאחר סדרת אסונות יוצאים מגדר הרגיל, שבהם נפגעו ילדים רכים ותלמידי התמימים, ובהם כמה מילדי השלוחים.

כולנו מרגישים שחייבים לחולל שינוי, להתעורר, להתחזק, לפעול לקירוב הלבבות במחננו, לתקן עניינים הדורשים תיקון. ברור לנו, לאור הכיוון שראינו כל השנים אצל הרבי, שחס ושלום לומר שזה "מקרה נקרית" (כלשון הרמב"ם), אלא שזו טלטלה שמטלטלים אותנו מן השמים, כדי שנתעורר ונתקן את דרכינו.

הכינוס הוא אפוא הדבר המתבקש ביותר במצב הזה, וכך הוא אכן מתקבל אצל המוני חסידי חב"ד, בכל רחבי הארץ. אני רואה את ההתעוררות וההתלהבות, וכאלה הם הדיווחים שאנחנו מקבלים מהשטח. זו הסיבה שהוחלט להעביר את הכינוס לבנייני-האומה בירושלים, כדי שאכן יוכל המקום להכיל את המוני אנ"ש שרוצים להשתתף בכינוס.

בהודעות על הכינוס ביקשנו מכל מי שיש לו הצעות ורעיונות, להתקשר ולהעלותן לפני. ואמנם, רבים התקשרו והציעו רעיונות טובים, שאת חלקם כבר מימשנו ואת הנוספים אנחנו מנסים לממש. זו הדרך הנכונה שבה עלינו לפעול בשעה כזאת – לדבר, להציע, לנסות לקדם רעיונות. איש אינו מבטיח שאפשר יהיה להגשים כל רעיון, אבל בדרך של הידברות יש סיכוי להשיג תוצאות חיוביות ומבורכות.

חשוב להבהיר כי המודעות שפורסמו בשבוע שעבר אינן משקפות את התכנית המלאה של הכינוס. מלבד האישים שפורסמו, ידברו בכינוס אישים נוספים, שמשקפים את מגוון הדעות במחנה חב"ד. יש בנו שאיפה כנה שכל אחד ואחד מחסידי חב"ד ירגיש "בבית" ויחוש שקולו נשמע. וכך יהיה בע"ה.

צריך גם לזכור, שכינוס אחד אינו אמור ואינו יכול לפתור את כל הבעיות שנוצרו מאז ג' תמוז תשנ"ד. יש עניינים שצריכים להידון בפורומים המתאימים, אולי בשיחות חשאיות. יש כרגע כמה יוזמות שמתקיימות בשטח, וצריך לחזק את ידי העושים במלאכה ולאחל להם הצלחה. אבל אלה דברים שדורשים זמן ואינם יכולים להיפתר בין רגע.

אדרבה, נתחיל כולנו במהלך של התקרבות איש אל רעהו, לראות את המעלות שיש בכל אחד ואחד – כמאמר: "לראות מעלת חברינו ולא חסרונם" – ואז לאט לאט נוכל לרשום עוד ועוד הישגים בנושא קירוב הלבבות.

לשם כך צריך לשנות את צורת המחשבה. אני יודע שזה בהחלט לא פשוט. שנים על שנים נכנסה לתוכנו אווירה של תחרות ושל "מפגני כוח". יש כאלה שכשהם שומעים על כינוס מיד הם חושבים במושגים של "בעד" ו"נגד".

זה כנראה הרקע לכך שכמה גורמים מפיצים טענות נגד הכינוס. אין בי כעס עליהם, רק כאב גדול, אבל גם לימוד זכות. זה לא פשוט "להחליף דיסקט" בראש, ולהתחיל לחשוב במושגים אחרים. טבע האדם, שהוא ממשיך להתנהל כפי שהורגל מאתמול ומשלשום, ולוקח לו זמן לשנות גישה.

אבל, אחי ורעי, אנחנו חייבים "להחליף את הדיסקט". שכל אחד ואחד יעמיד נא את עצמו בהרגשה שהוא הרגיש באותו יום שבו נתבשרנו על האסון הנורא. הרי באותם רגעים היה ברור שחייבים לעצור, שמוכרחים להשתנות, שאסור להמשיך עם כל ההתנצחויות שלא מביאות שום דבר טוב.

למרבה הצער יש סימנים ש'חוזרים לשגרה' ח"ו. האסון כביכול כבר מאחורינו, ואפשר לחזור ל"תמידים כסדרם" של "מלחמות דקדושה" כביכול, שכל אחד בא עם הצדק שלו ובטוח שהוא צודק במאה אחוז והשני טועה במאה אחוז. האם בדרך הזאת נגיע למשהו טוב וחיובי?

אנחנו עומדים לקראת כינוס שאיננו "מפגן כוח" כלל וכלל. אף מחנה לא יוכל לרשום את הכינוס כ"הצלחה" שלו, משום שבאים אליו חסידים מכל הגוונים וקשת הדעות וההשקפות. חסידי חב"ד יבואו בע"ה בהמוניהם, בגלל נקודה פנימית שהיא למעלה מכל ההתחלקויות וה"מחנות". ולכן כשהכינוס יהיה בע"ה מוצלח – זו תהיה הצלחה לחב"ד כולה.

בואו נחשוב כולנו בצורה חיובית. נכון שאפשר למצוא פה ושם חסרונות, לפי דעתו של זה ולפי דעתו של אחר, אבל אדרבה, נסתכל בעין חיובית על עצם העובדה שאלפי חסידים של הרבי מתעוררים ומתאחדים לתנועה שמבקשת שינוי כיוון וחתירה לקירוב הלבבות. הרי אין ספק שכל מי שיהיה בכינוס יֵצא ממנו בהתעוררות ובהתחזקות, ובוודאי שזה יביא תוצאות חיוביות בהרבה עניינים.

הכינוס אינו אמור להיות סוף פסוק, אלא להיפך, עליו להיות תחילתה של דרך. הכינוס אמור לבטא את הזעקה האדירה שמהדהדת בנפשם של המוני חסידי חב"ד – להתקרב איש אל רעהו, ללכת איש לקראת רעהו ולדעת לוותר איש לרעהו. מכאן ואילך יהיה עלינו להתקדם הלאה, מתוך גישה חיובית ובונה, כדי להגיע לעוד ועוד התקרבויות ואהבת אחים.

אני חוזר וקורא לכל אחד ואחת – בואו נחליף את הגישה הבסיסית שחלחלה לתוכנו בשנים האחרונות. נשים בצד את הכעסים ההדדיים ואת מטעני הטענות והטרוניות, ונתחיל לחשוב באופן חיובי. בואו נתחיל כולנו ללמד זכות על הזולת ולהאמין שכוונתו לטובה.

וכבר הבטיחונו רבותינו נשיאינו: "טראכט גוט – וועט זיין גוט" (תחשוב טוב, יהיה טוב).