מאת מנחם גורן, 'חדשות חב"ד'

עמדנו בתוך חדרון בבית עץ ישן על פסגת הרי הקאטסקיל מכוסי הלובן של מדינת ניו-יורק. דיוויד, יהודי כבן 65 ובעליו של אתר הסקי שלפנינו, הפשיל את שרוולו והת' דוד אוקינוב הניח לו את התפילין. בתוך כך, לקח עלון של קריאת-שמע באנגלית והחל לקרוא מילה במילה בהתרגשות רבה. בסיום, ביקש מאיתנו להניח אותו למחשבותיו.

הוא ניגש לחלון, השקיף בעדו אל אלפי גולשי הסקי וכעבור כמה שניות אמר: "אתם יודעים, חמישים שנה לא הנחתי תפילין". הבטנו בו והוא החזיר לנו מבט. "אין לכם מושג עד כמה אני מודה לכם", הוסיף בהתרגשות ועיניו התנוצצו בדוק של דמעות.

מצווה גוררת מצווה

לפני שבועיים, צלצל הרב מנחם-מענדל אוקינוב–מנהל מחלקת חינוך הילדים ב'ארגון פר"י' וראש-ישיבת 'אוהל דוד' באזור אושן-פארוקיי בברוקלין–אל דייויד, בעליו של אתר הסקי הנרחב והעמוס ביותר במדינת ניו-יורק. "בעוד שבועיים", הזכיר לו, "יחול יום ה'יארצייט' הראשון של אביך ע"ה ואנו רוצים לארגן לך מניין".

דיוויד נענה ברצון והרב אוקינוב הוסיף ואמר שהוא מפעיל בימים אלה את קעמפ חורף השנתי לקבוצת ילדים שהוריהם עלו מרוסיה והם לומדים בבתי-ספר ממשלתיים. דיוויד לא היסס. "למרות שיש אצלנו עכשיו עומס גדול של גולשים, אשמח אם תביא את כל ילדי הקעמפ לגלוש במסלול, כמו בימיו של אבי".

בהמשך לכך, צלצל אלינו הרב אוקינוב וביקש מאיתנו להשלים את המניין לזכר ישראל ע"ה, אביו של בעל האתר, ששמר על קשר חם עמו בשנים האחרונות. "הוא היה יהודי חם מאוד ובכל קיץ היה מארח את מאות ילדי הקעמפ שלנו בלא תשלום".

ישראל ע"ה, 'איזי' בפי חבריו הקרובים ועובדיו, הקים את אתר הסקי הפופולרי במו-ידיו, הוסיף לו שטחים והפכו לאתר הסקי הגדול ביותר במדינת ניו-יורק. האתר מפעיל כיום עשרות מסלולים וכל משפחתו של ישראל נוטלת חלק בתפעולו.

לפני כשנה, הלך ישראל לעולמו ובנו דייויד קיבל על עצמו את הניהול. הוא מגיע לאתר מדי יום בשש בבוקר, מתדרך את העובדים הרבים ומתחיל בעבודה. כשהגענו למשרדו, התפנה מכל ענייניו וקיבל את פנינו בחיוך חמים. התפלל שיירד שלג תחילה הוליך אותנו דיוויד לפנים האתר, אל בית ישן עשוי קורות עץ. בדרך, הבחנו בלוח עץ רחב ומוגן בזכוכית, שהוצמדו אליו תעודות רבות ומגוונות שהוענקו בהזדמנויות שונות לישראל ע"ה. אחת מהן, ניתנה לו לפני שנים רבות ע"י הרב אוקינוב בשם 'ארגון פר"י' על תמיכתו בפעילות.

עלינו עם דיוויד לקומה השנייה של בית-העץ והבטנו סביב בהפתעה: במרכז החדר ניצב שולחן רחב מוקף כיסאות ועליו ספרי-קודש וסידורים. "כל יהודי שמגיע לאתר ורוצה להתפלל, מגיע לכאן", הסביר דיוויד. "זמן קצר לאחר שפתח את האתר, אבי ע"ה הקצה מקום מיוחד לתפילות".

הת' דוד אוקינוב שהתלווה אלינו, הציע לדיוויד להניח תפילין. בתחילה היסס אך כעבור כמה רגעים התרצה, הושיט את זרועו והת' דוד אוקינוב הניח לו את התפילין, כמסופר בפתח הכתבה.

לאחר שסיפר כי הייתה זו לו הנחת התפילין הראשונה לאחר 50 שנה, שאלנו את דיוויד על נסיבות העניין. בתחילה התקשה להיזכר אך לבסוף אמר, "זה היה ביום הבר-מצווה שלי, אבל אם לומר את האמת, אני זוכר ממש רק את הטלית ולא את
התפילין...".

המשמעות ריחפה בחלל האוויר. "אם אינך זוכר את התפילין", אמר הרב אוקינוב בעדינות, "הטקס כנראה נערך ע"י רפורמים והיום הנחת תפילין בפעם הראשונה..."

שתיקה. דיוויד הסיר את התפילין והאווירה הפשירה. "האם קרה שהתפללת?" שאל הרב אוקינוב ודיוויד סיפר שהוא 'מתפלל' מדי יום שיירד שלג... "השנה יש בצורת של שלג, אבל גם כשאין שלג טבעי, האתר מופעל באמצעות מכונות המפזרות שלג מלאכותי המתאחה למשטח גדול של קרח. הקור העז השורר בעונה שומר על הקרח כל שעות היום".

השיחה חזרה להנחת התפילין ודיוויד התוודה לפנינו שרצה להניח פעמים רבות–"תמיד הרגשתי שמשהו בתוכי רוצה את זה אבל לא הייתה לי אפשרות לעשות זאת... אתם שליחיו של אלוקים".

כשהצענו להתכנס לתפילת ערבית, נענה בהתלהבות וזימן תוך מספר רגעים את כל העובדים היהודים שלו אל בית העץ. כשנכנסו, נעמדו ברובם תמהים כשראו את הבוס שלהם ניצב בחברת תשעה חב"דניקים, אך מיד נרגעו ואחד מהם העיר, "זה ממש כמו בימיו של איזי".

לאחר התפילה, הוציא דיוויד בקבוק 'משקה' ומזונות וישבנו להתוועדות קצרה יחד עם כל עובדי הסקי היהודים, ששאלו תחילה אם הגענו מקראון-הייטס, מרחק ארבע שעות נסיעה רק כדי להשלים מניין, וכשנענו בחיוב, הכבירו עלינו שאלות שונות בנושאי יהדות.

לפני שנפרדנו מדיוויד, לקחנו ממנו את מספר הטלפון והבטחנו לו לשמור על קשר. "אל תשכחו להתפלל על השלג", ביקש דיוויד ואנו הנהנו בראשינו להסכמה. בתחילת השבוע קיבלנו שיחת טלפון מדיוויד, קולו נשמע נרגש, הוא צעק לתוך האפרכסת: "השלג החל לרדת, התפילות עזרו".

קעמפ חנוכה בהרים

את המשך הפעילות באותו לילה עשינו עם ילדי הקעמפ הנמצא במרחק שעתיים נסיעה מניו-יורק. הקעמפ המתקיים זו השנה השלישית החל לפעול כשבוע לפני בואנו ומשתתפים בו עשרות ילדים מרחבי ניו-יורק. "מטרת הקעמפ היא למלא את זמנם של הילדים בתוכן יהודי", אמר לנו הרב מאיר אוקינוב, יושב-ראש ארגון פר"י. "רובם לומדים בבתי-ספר ממלכתיים והפגרה חלה בדרך כלל בסביבות ימי החנוכה–דבר המאפשר לנו להרחיב בעניין החנוכה וכל הנגזר והמשתמע מכך".

לאחר מכן פגשנו בילדים עצמם. "בשנה שעברה", סיפר אחד מהם, "הדלקתי נרות חנוכה בפעם הראשונה בחיי אבל אני ידעתי כבר שמדליקים", הוסיף בגאווה, "כי סבתא שלי ברוסיה הייתה מספרת לנו כל שנה שאביה היה מדליק נרות חנוכה אפילו כשהממשלה הכניסה בגלל זה אנשים לבית-הסוהר".

מכאן ואילך, נכנסו הילדים זה לדברי זה, כשהמשותף לכולם הוא תיאור החוויה שעברו, כשזכו לקיים בפעם הראשונה בחייהם מצוות שונות שלא שמעו עליהן קודם לא ברוסיה ולא בארצות-הברית. "אני מרגיש שהשתניתי מאוד בשבוע הזה בקעמפ", אמר אחד מהם, "והחוויות מהקעמפ הזה ילוו אותי כל השנה...".

אחד המדריכים, הרב יצחק העכט, שליח חב"ד בקינגסטון, ניו-יורק, אישר: "היה מרגש לראות את הילדים נעשים כל-כך מעורבים בלימוד ובמסורת יהודית".

בשעת לילה מאוחרת, יצאנו בחזרה לשכונת קראון-הייטס. בדרך הבטתי לעבר הרי הקאטסקיל המתרחקים ואמרתי לעצמי, כמה מעניין לראות את יד ההשגחה שסובבה את העניינים באופן שבאותו יום יהודי מבוגר יניח תפילין לראשונה בחייו, וילדים יכירו גם הם לראשונה את יהדותם...