COL מגיש את הקטעים הרלוונטיים מהכתבה, באדיבות 'בשבע':

הרעיון לפתיחת חנות לגבוהים בלבד התחיל לקרום עור וגידים בשיחה מקרית בבית חב"ד בוונציה. "היינו בטיול בפדובה שבאיטליה, וכשהתקרבה השבת חיפשנו מקום עם קהילה דתית. הגענו לבית חב"ד בוונציה.

"בשולחן שבת ישבתי עם חסיד חב"ד שהיה איש עסקים שהכיר היטב את סיטונאי הטקסטיל הגדולים בארה"ב. הוא שאל אותי: 'למה אתה הולך בשבת עם מכנסי ג'ינס?'. עניתי לו: 'אם תמצא מכנסי שבת במידה שלי, אשמח ללבוש אותם בשבת במקום ג'ינס'. השיחה בינינו התחילה להתגלגל, וסיפרתי לו על החלום שלי לפתוח חנות בגדים לגבוהים, בעקבות המצוקה אותה חוויתי באופן אישי. הוא אמר לי: 'מה הבעיה? אני עוד מעט נוסע לארה"ב. תבוא איתי, תכיר את האנשים שצריך, ותוכל להגשים את החלום שלך'".

פוקס חזר לארץ והתייעץ עם אשתו, שעודדה אותו להרים את הכפפה. "אני הייתי צריכה ללכת כל הזמן לחפש לו בגדים, כי הוא פשוט לא היה מוכן לקנות בגדים", מסבירה דקלה את תמיכתה בפתיחת החנות. "הייתי באה למוכר עם חוט באורך השרוול של מיכה, כדי להראות לו איזו מידה אני מחפשת".

בעידודה של אשתו, החל פוקס לטוס לתערוכות טקסטיל בארה"ב, הכיר יצרנים וקיים פגישות במטרה לשכנע את בעלי המותגים לשווק חלק מהתוצרת שלהם, המותאמת לגבהים הנדרשים, לחנות שיפתח בישראל. "כיוון שאני ישראלי, לא היה קל לשכנע אותם לעבוד איתי. וזאת", הוא מדגיש, "על-אף שרבים מתעשייני הטקסטיל בארה"ב הם יהודים ובמשרדים שלהם ניתן לראות מזוזות הקבועות בפתח. הסיבה לחשדנות כלפיי היתה השם הרע שהישראלים יצרו לעצמם בחו"ל כתוצאה מתרגילי עוקץ שונים, מה שגרם לכך שעשו עליי תחקירים מקיפים ודרשו ממני ערבונות וביטחונות בטרם יסכימו לשאת ולתת איתי".

בעיה נוספת היתה הכמות אותה ביקש פוקס לרכוש: "כשהצלחתי לשכנע את בעלי החברות לשבת איתי, הם אמרו: 'טוב, אז כמה אתה רוצה? נתחיל בלשלוח לך עשרת אלפים מכל דבר?'. אני יכולתי רק להציע שאולי נתחיל בעשר מכל סוג. הם צחקו עליי: 'בשביל כמות כזו לא נטרח אפילו להרים את העט', אמרו לי". אז נרתמו לעזרתו חסידי חב"ד והאוכלוסייה היהודית בארה"ב, השקועה כאמור עמוק בענף הטקסטיל. הם ערבו לו בעת הצורך, ופוקס יצר לעצמו תדמית אמינה בעיני הסוחרים. הזמנות הביגוד החלו להיבנות בהדרגה. עד שבא הגירוש, ועצר הכל.

*

מיד לאחר הגירוש, החליטו מיכה ודקלה לפרוש מחברי המושב שפנו לקיבוץ חפץ-חיים, ועברו לדירה שכורה בירושלים. "רצינו לא לשקוע ולא לדוש במה שקרה. מיכה התעסק בחנות, וניסינו להיכנס לשגרה כדרך שתעזור לנו להתמודד עם הגירוש מהבית". בטווח המיידי, הם אומרים, זה אכן עזר, והעיסוק בפתיחת החנות נתן להם כוח להמשיך.