מערכת COL
|
יום ז' טבת ה׳תשס״ז
28.12.2006
חב"ד בקובה מצילים את הנוער
אלף היהודים שנותרו בקובה, מתוך קהילה דתית שהייתה פעם חיה ותוססת, יכולים להעיד שהכניסה אל המדינה הקומוניסטית והציאה ממנה אינן משימה פשוטה ■ כתב "משפחה", בנימין רוז, הצליח להיכנס אל המדינה המסתגרת, פגש את הקהילה היהודית הגוססת ואת שליח חב"ד הרב שמעון אייזנבך שמציל את הנוער באמצעות ארגון "החברים הקנדיים של יהדות קובה" ■ COL מגיש את הכתבה המרתקת במלואה לסיפור המלא
מאת בנימין רוז
ביום האחרון לביקורי בן שלושת הימים בקובה, התפללתי שחרית בבית הכנסת האורתודוקסי היחיד שנותר פתוח בהוואנה. בעת שהותי בבית הכנסת, צדו עיניי אדם נשוא פנים בעל זקן לבן, עטוף בטליתו, אשר ניכר בעליל כי אף הוא אורח במקום. התברר כי מדובר ברב יצחק פישר ממונסי, מוהל נודע, אשר הגיע להוואנה כדי לערוך ברית מילה ליהודי שגילו קצת יותר מאשר שמונה ימים. בתריסר השנים האחרונות הוא קיים מצווה זו בקובה פעמים אין-ספור, כאשר ממשלו של קסטרו אינו לגמרי מודע למטרת ביקוריו.
כאשר ישבנו ושוחחנו לאחר התפילה, ריתק אותי הרב פישר בסיפור של שליח שבא למדינה למטרת קירוב, אשר באחד ממסעותיו לאי התוודע לנער יהודי שרצונו הבוער ביותר היה לרכוש גלשן. השליח חשב במהירות, ואחר הציע לו את העסקה הבאה: "אם אביא לך גלשן בביקור הבא שלי, תסכים לעבור ברית מילה?" הנער הסכים מיד.
בביקורו הבא בקובה, חזר השליח עם הרב פישר, הגיש לנער את משאת נפשו, ולאחר פחות ממחצית השעה נכנס הנער בבריתו של אברהם אבינו. לאחר שנתיים התאפשר לנער לעזוב את קובה, כדי ללמוד בישיבה בארגנטינה.
קיימים קומץ או שניים של סיפורי הצלחה מעין אלה, כולל צעיר יהודי מקובה שמשמש כעת כמשגיח רוחני באותה ישיבה בארגנטינה. אך יהיה מופרך להציג זאת כנורמה או אפילו כמגמה, שכן קובה המודרנית היא אחד מן הפרקים העצובים בתולדות יהדות הגולה.
הקהילה, אשר שגשגה בעבר ומנתה כ 30- אלף יהודים, הצטמצמה ומונה כיום כ 1,000- יהודים בלבד. נישואי תערובת והתבוללות עשו שמות בקהילה המקומית, הממשיכה לשרוד רק בזכות ארגוני צדקה ויהודים נדבנים מרחבי העולם. למרבה המזל, רוב יהודי קובה הצליחו לעזוב את המדינה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה ב 1959- , שבעקבותיה עלה פידל קסטרו לשלטון. אלה שנשארו מאחור, במקרה הטוב קופאים על שמריהם תחת שלטון אשר דבק בעקשנות בעקרונות המייסדים של המרקסיזם והקומוניזם, זמן רב לאחר שהתומכות העיקריות בעקרונות אלה - רוסיה וסין - נטשו אותם לטובת השתלבותן בכלכלה העולמית.
קובה, לעומת זאת, תקועה אי-שם מאחור, בעיוות הזמן. המראה שם הוא עדיין כמו בשנת 1959 . זהו גילם של רבים מכלי הרכב הנעים על הכבישים, ונראה שגם רוב הבתים לא זכו לצביעה מחדש מאז אותם ימים.
קיימות ספקולציות רבות בנוגע לעתידה של קובה מאז שהעביר קסטרו החולה את רסן השלטון לאחיו, ראול, הצעיר ממנו בחמש שנים. בשבוע שבו שהיתי בקובה ערך פידל קסטרו לעצמו מסיבת יום הולדת, לכבוד יום הולדתו השמונים, אך נראה שמחלתו הקשה מנעה ממנו להופיע באירוע ולכבות בעצמו את הנרות.
בעוד חלק מן הפרשנים חשים כי קובה שלאחר קסטרו תישאר בימי הביניים מבחינה כלכלית, סבורים יזמים רבים כי בקרוב ייפתח חלון הזדמנויות. סוחרים יהודים מישראל וממקומות אחרים כבר יצרו קשרים ראשוניים בקובה, בתקווה להיות הראשונים ליהנות ממה שנראה בעיניהם כליברליזציה כלכלית שבהכרח תבוא.
אחד הגורמים שבהם תלוי העתיד של קובה, הוא הדרך שבה יועבר רסן השלטון לאחר הסתלקותו של פידל קסטרו מן הזירה. תמיד היו ציפיות שווא לסופו של מנהיג המהפכה המזוקן, אך לבסוף הוא האריך ימים במשך תקופת שלטונם של עשרה נשיאים אמריקניים.
אם אכן תיפתח הכלכלה הקובנית ליזמים מחוץ למדינה - מה תהיה משמעות הדבר עבור שארית הקהילה היהודית? האם תוכל הקהילה היהודית להרוויח מכך, כשם שהרוויחו קהילות יהודיות קטנות במזרח-אירופה במהלך העשור האחרון? לאחר נפילת הקומוניזם, התחילו קהילות יהודיות רדומות, אשר דוכאו תחת עול הקומוניסטים בהונגריה וברומניה, לפרוח שוב, הודות לריבוי אנשי העסקים היהודים שקבעו את מושבם במדינות אלה, אף אם באופן חלקי. כתוצאה מכך נוצרה דרישה לחיים יהודיים אותנטיים, כמו בתי-כנסת ואוכל כשר - מצב שהוביל לפחות להתעוררות יהודית צנועה.
ייתכן כי זו הסיבה שחלק מן היזמים ה'רוחניים' מחפשים הזדמנויות בקובה החדשה. הרב שמעון אייזנבך, הפעיל בארגון 'החברים הקנדיים של יהדות קובה', שבסיסו בטורונטו שבקנדה, אומר כי החלו מאמצים ראשוניים לזרוע את הזרעים לחידושה של הקהילה האורתודוקסית. "המטרה שלנו היא לייסד בסיס של יהדות ברוח ההלכה שבו מוצגת לציבור האותנטיות של התורה. אך בנקודת זמן זו, המצב עשוי להתפתח לכאן או לכאן", אומר הרב אייזנבאך.
מגבעת שחורה וציציות
אשרות הכניסה לקובה מוגבלות לקטגוריות מסוימות: עיתונאים, פרופסורים, משימות הומניטריות או אנשים המשתתפים בקונגרסים מקצועיים. במקרה שלי נדרשתי לחתום על תצהיר כי אני חבר מוסמך בתקשורת, למסור העתק של התעודות שלי כאיש תקשורת ישראלי מלשכת העיתונות הממשלתית, וכן לצרף מכתב מהמו"ל שלי כי אני נוסע לקובה בשליחותו. את כל הניירת שהגשתי בדק 'מספק שירות נסיעות' - סוכן מיוחד אשר מורשה על-ידי משרד האוצר של ארצות-הברית לאשר נסיעות לקובה, לפני שהיה ניתן להנפיק לי ויזה או כרטיס נסיעה.
סוכנת הנסיעות שלי המליצה כי אגיש את הבקשה לאשרת כניסה באמצעות הדרכון האמריקני שלי ולא הישראלי, כנראה משום שהייתה רגילה יותר לעבוד עם דרכונים אמריקניים. גם כאשר כל הניירת סודרה, היו מקרים בעבר שבהם נמנעה כניסה גם מאנשים שכבר קיבלו אשרות כניסה. ממש לפני הביקור שלי, סיפר לי שכן כי אחיו, אזרח ישראלי, נעצר עם הגיעו לקובה, משום שבביקורת הדרכונים לא היו מרוצים מן הסיבה שציין לשהותו שם. טעיתי כשסיפרתי זאת לאשתי לפני יציאתי מהארץ, ובכך נגרמה עגמת נפש אשר ניתן היה לחסוך, אילו נצרתי את הדברים בלבי.
ארזתי בשקית פיתות, קופסאות סרדינים, ארוחות עם מערכת החימום "LaBriute" ארוזות של המופלאה. ההחלטה הבאה נגעה לצורת הלבוש שלי.
החלטתי כי המדיניות הטובה ביותר היא להתנהג כפי שאני רגיל, במקום לנסות להציג את עצמי כתייר בעלת ארבעה guayabera חבוש כובע קובני וחולצת כיסים. כיוון שכך, לבשתי את חליפתי השחורה, חבשתי את המגבעת השחורה, וציציותיי השתלשלו מחוץ לחליפתי. כדי להיראות בלתי פורמאלי, וכן בגלל מזג האוויר החם והלח השורר בקובה, ויתרתי על העניבה, אשר מכל מקום אני עונב אותה רק בארצות-הברית.
כאשר הגענו בכלי תעופה קטן, בעל שלושים מושבים, המונע בעזרת מדחף, לנמל התעופה הבין-לאומי 'ג'וז מרטי', ירדו הנוסעים ונכנסו אל בניין הטרמינל הקטן. הבנתי כי בשטח זר ואולי בלתי סימפטי - מאחר שגם לישראל וגם לארצות-הברית אין יחסים דיפלומטיים עם קובה - עליי להיזהר במיוחד, וכן להיות עניו ובעל נימוסין; במילים אחרות, להתנהג כמו שיהודי טוב צריך להתנהג תמיד.
שוב ושוב פניתי לריבונו של עולם וביקשתי את סיועו, כדי להבטיח כי מסעי יהיה בטוח ויהווה קידוש ה'. אני מחתן בן לאחר החנוכה, בעזרת ה', ובמוחי חלפה מחשבה שאם משהו ישתבש, אאלץ לבלות בעת חתונתו בבית סוהר קובני.
התחנה הראשונה בטרמינל הייתה ביקורת הדרכונים. הגשתי את הדרכון ואת הוויזה, ואמרתי לפקיד שישב מאחורי הדלפק: "ביונוס דיאס". הוא נתן לי הרגשה כי אני בבית, כאשר תיקן אותי, בדיוק כפי שעושים הישראלים כאשר אדם טועה. הפקיד ענה: "ביונוס טרדס", כי השעה כבר הייתה שעת אחר-צהריים. עכשיו למדתי את המילה השלישית שלי בספרדית, על אף שכנראה יכלו לסלוח לי על טעותי, שכן המטוס היה אמור לנחות בבוקר, אך התעכב יותר מארבע שעות בשל קשיים מכניים.
על אף הטעויות הלשוניות שלי, עברתי בקלות את ביקורת הדרכונים וסברתי כי אני חופשי. התקדמתי לעבר התור של המכס, שבו עומדים כאשר אין על מה להצהיר, וכמעט שהגעתי לדלתות היציאה, כאשר גבר צעיר, לבוש בצורה בלתי פורמלית, ודובר אנגלית טובה יחסית, עצר אותי וביקש ממני להתלוות אליו כדי לענות על מספר שאלות.
היה ברור כי אין באפשרותי לסרב לו. לפני שיצאתי אל המסע, קיבלתי עצה מנוסע ותיק לקובה: עדיף שלא תגלה כי אתה עיתונאי, מאחר שהשלטונות נזהרים מפני עיתונאים זרים אשר מבקרים את הממשלה בכתבותיהם. לכן, כאשר נשאלתי כעת למטרת בואי, אמרתי לשואל כי מטרת בואי לקובה היא ביקור בקהילה היהודית, ומסרתי לו את הכתובת שאליה מועדות פני - בית הכנסת האור־תודוקסי. זו הייתה אמת, גם אם לא כל האמת.
ניכר היה בעליל כי הפקיד אינו מרוצה מתשובתי, ולכן קרא לעמיתו, אשר נראה קשוח הרבה יותר. הם שוחחו קצרות. בבניין הטרמינל היה חם מאוד, במיוחד כאשר אני לבוש בחליפה וחבוש במגבעת, אך עם כל רגע מתוח שעבר, היה נדמה כי נהיה מחניק יותר ויותר. ואז שבר האיש הקשוח יותר את הקרח, ושאל באנגלית כמעט מושלמת: "תגיד מהי הסיבה האמיתית שלשמה באת?"
באותו רגע חזרתי לאסטרטגיה המקורית שהחלטתי עליה - להיות אני עצמי. אמרתי לו כי אני עיתונאי, והגעתי כדי לכתוב על הקהילה היהודית. הראיתי לו את התצהיר שלי ואת מכתב המינוי שלי מהמו"ל. לאחר שעיין במסמכים, התרחק למספר דקות ואז חזר והודיע: "בסדר, אתה יכול ללכת".
לבד, באמצע רחוב קובני
מצאתי מונית בקלות. אני בטוח ששילמתי מחיר גבוה מדיי, אך לא היו לי כישורי שפה נדרשים כדי להתמקח עם הנהג. יצאנו משדה התעופה, ופנינו לכביש הראשי לכיוון הוואנה. אחד מן המראות הראשונים שקידמו את פניי ביציאה משדה התעופה היה לוח מודעות שהציג שלושה פרצופים: הנשיא בוש, אדולף היטלר וגבר אשר לדברי נהג המונית היה לואיס פוסדה קרילס, סוכן הסוכנות החשאית סי-אי-אי, לכאורה, אשר הפיל מטוס נוסעים קובני בשנות השבעים, ובקובה נחשב כבוגד ממדרגה ראשונה.
על אף שנבוכותי כאשר ראיתי את בוש לצדו של היטלר, התנחמתי בעובדה כי אם אנשים אלה נחשבים בעיני הקובנים כפושעים, לפחות הם מחשיבים את היטלר כרשע. יעד נסיעתי היה 'קהילת עדת ישראל' בהוואנה הישנה, אשר פעם הייתה שכונה יהודית משגשגת. לפני המהפכה היו בהוואנה חמישה בתי כנסת, מסעדה כשרה וחצי תריסר בתי-ספר יהודיים, עבור אוכלוסייה של כ 15- אלף יהודים.
שלטי החוצות בשארית הדרך עד העיר, לאורך נוף טרופי פחות או יותר שומם, היו הרבה פחות פרובוקטיביים: מספר לוחות מודעות המראים את המהפכן משנות החמישים, צ'ה גווארה, פטרונו של קסטרו; שלט או שניים המאחלים לקסטרו רפואה שלמה, וכן מספר שלטים המהללים את יום השנה ה 47- למהפכה שהעלתה את קסטרו לשלטון.
לפני שיצאתי למסע, יצרתי קשר עם יעקב ברזניאק, הגזבר של 'עדת ישראל', אשר הבטיח לי כי בית הכנסת יהיה ביתי בעת שהותי בקובה. הוא צדק. אך כאשר הגיעה המונית ליעדה, הייתה בעיה אחת קטנה: שערי בית הכנסת היו נעולים.
לא ידעתי כי יום ראשון אחר הצהריים הוא העת היחידה שבה בית הכנסת סגור. המונית נסעה, ואני עמדתי שם, לא בדיוק באמצע ירושלים או פלטבוש, אלא בטבור שכונה של מעמד פועלים קובני, כאשר אינני יודע בדיוק מה לעשות עם עצמי. מאחר שהספרדית שלי נעצרה ב"דיאס", "טרדס" ו"פוסאדה קרילס", אשר בוודאי יוביל אותי לבית הסוהר, לא ידעתי איזו השתדלות אוכל לעשות ברגע זה.
ואז נזכרתי במה שאמר לי אחד מרבותיי: כאשר הכל נראה אבוד, רק תודיע לקב"ה שאתה נמצא במצוקה, שרק הוא יוכל להוציא אותך ממנה, ותתחיל להתחנן. תחנוניי נענו מיד.
אישה שעמדה מעבר לרחוב הבינה כי איבדתי את דרכי. כאשר התברר לה כי אני בקושי מבחין בין "דיאס" לבין "טרדס", סימנה לי להישאר במקומי (לפחות כך הבנתי את תנועותיה), והיא החלה לצעוד לאורך הרחוב. עובדה זו נסכה בי ביטחון מסוים, כיוון שנאמר לי שמשפחת ברזניאק גרה במרחק שמונה בתים מבית הכנסת. המשכתי להתפלל כי היא הולכת אל ביתם.
לבי נפל כאשר חזרה האישה בגפה, מספר דקות מאוחר יותר. בדקות אלה עמדתי והזעתי באותו יום סתווי בהוואנה בחליפתי השחורה, בעוד אני מושך מבטים סקרניים מתושבי המקום בשל ציציותיי המתנפנפות.
למחרת בבוקר, כאשר נפגשנו, אמר לי יעקב בריזניאק כי לא הייתה סיבה לפחד שלי. "הקובנים אינם מבינים דבר ביהדות. הם יראו אותך לבוש בשחור לבן, ויחשבו כי אתה כומר או אפילו חבר בקהילה הערבית. אין הם מכירים את תרבויות הדתות. הם בוהים בך רק משום שאין הם מכירים אותך. אך האנשים כאן ידידותיים.
קשה למצוא עוד מקום על פני תבל שדומה לכאן, בכך שאין לנו בעיית אנטישמיות". חבל שלא ידעתי זאת באותה עת, אך תפילותיי נענו כאשר ניגשו אליי שתי נשים, אשר הבנתי כי הן אשתו ואמו של יעקב. יעקב עצמו לא היה פנוי באותה עת, אך הודיע לבני משפחתו כי צפוי להגיע מבקר מישראל ושעליהן להתכונן לכך. הן פתחו את בית הכנסת הנעול, הכניסו אותי פנימה והדליקו את האור.
סגור, מאז המהפכה
'עדת ישראל' הוא בית-כנסת בן חמש קומות שנבנה בסוף שנות החמישים, והושלם מספר חודשים לאחר שעלה קסטרו לשלטון. הוא משרת 120 משפחות המונות כ 400- איש. התמיכה העיקרית בקהילה זו מגיעה מהקהילה היהודית בפנמה, אשר מממנת מדי שנה משלוח אוכל כשר, כולל מצות, קמח מצה, טונה, געפילטע פיש, יין, שעועית, זיתים ואבקת מרק בעלות של 40 אלף דולר.
לפני המהפכה, שבמהלכה רוב יהודי המדינה היגרו למיאמי ולחלקים שונים של דרום-אמריקה, נחשב האזור סביב 'עדת ישראל' לשכונה היהודית של הוואנה - גדוש ברוכלים אירופיים ובחנויות בגדים. חלק מאלה אשר הצליחו כלכלית תחת השלטון הדיקטטורי של בטיסטה, אשר קדם לשלטונו של קסטרו, עברו לאזורים יוקרתיים יותר של העיר, אך המשיכו להחזיק בחנויותיהם אשר בהוואנה הישנה.
בקומה אחת של 'עדת ישראל' מאחסנים את האוכל הכשר ואת התרופות אשר מתקבלים מתורמים מעבר לים. האוכל והתרופות מחולקים על פי הקצבות. בקומת הכניסה יש בית מדרש שבו מתפללים בימות החול, משרדים וכן מטבח וחדר אוכל, שבו מוגשות ארוחות קטנות כמו גם קפה קובני חריף, פעמיים ביום.
בקומות העליונות שוכן היכל התפילה המרכזי, אשר בו משתמשים רק בשבתות ובחגים, ספרייה ואולם שמחות גדול למדי, הממוקם בקומה החמישית של הבניין. על הקירות מוצגות תמונות המנציחות חמישים שנות היסטוריה של המקום. יש מרפסת סוכה גדולה, אשר צופה על שורת בתים ישנה ואפורה של הוואנה הישנה. בבית הכנסת קיים המקווה היחיד בקובה אשר ניתן להפעלה, אך רשויות הבריאות אינן מאפשרות להחזיק אותו מלא במהלך חודשי הקיץ, בגלל היתושים.
להוואנה יש גם שני בתי עלמין יהודיים. האזרח היהודי הקשיש ביותר נפטר לפני כחודש, לאחר שחגג . את יום הולדתו ה 100- מארחיי, אשר הבינו רק מעט אנגלית, נבהלו כאשר שמעו שלא הזמנתי חדר במלון, מאחר שהנחתי כי גבאי בית הכנסת ישכן אותי בביתו של אחד מחברי הקהילה.
לכן הם התקשרו לריי רודריגז, סגן המנהל האדמי־ניסטרטיבי של בית הכנסת, והוא ביצע מספר שיחות טלפוניות כדי למצוא לי מקום לינה. נראה כי נערמו קשיים בדרכו. יכולתי להבין, בעזרת הספרדית המיני-מאלית מאוד שידעתי, כי "אין מקום", על אף שלא אני שוחחתי בטלפון. לבסוף, מצא עבורי מקום נקי, נוח וממוזג, במחיר סביר ביותר - בבית הארחה הממוקם במרחק הליכה מבית הכנסת.
ריי הפך להיות מדריך התיירים הבלתי רשמי שלי במהלך שהותי בהוואנה. האנגלית שבפיו הייתה גרועה, אך הסתדרנו. נתתי לו תשר של 5 פסו קובני, כלומר כשישה דולרים, שהם שכר שבועי עבור הקובני הממוצע. ריי לא נרתע כלל מן הלבוש שלי. הוא צעד לידי בגאווה ברחוב, כשהוא חבוש בכיפה כחולה עם סרט מוזהב, והצהיר באנגלית הטובה ביותר שלו: "כל אחד מישראל הוא חבר שלי". הוא אחז בידי שוב ושוב ואף חיבק אותי בזרועו.
באחד מן הסיורים שלנו בעיר, עברתי עם ריי ליד בניין, והוא הצביע על שלט בחלון שעליו נכתב: "מסעדת לפייאט". "כאן היה העסק של אבי", סיפר. "המסעדה נסגרה בגלל המהפכה, ומאז היא מוגפת".
"סגור מאז המהפכה" הוא מצב עניינים שכיח בהוואנה, אשר הייתה ביתה של קהילה יהודית גדולה למדי במשך שלושה עשורים - משנות העשרים ועד שנות החמישים. על אף שייתכן כי מספר יהודים הגיעו לקובה בעקבות האינקוויזיציה בספרד ב 1492- , לא התפתחה קהילה יהודית משמעותית עד לסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, כאשר זכתה קובה לעצמאות מספרד, וכן כתוצאה מהמלחמה הספרדית-אמריקנית אשר באה בעקבותיה.
שחיטה כשרה בקובה
יהודים הגיעו לקובה מהולנד כדי להקים עמדות מסחר, והקהילה האמריקנית הראשונה, שהייתה קהילה רפורמית, נוסדה באי בראשית המאה העשרים. יהודים אשכנזים אחרים מצאו עבודה בתעשיית הבגדים הקובנית, בעוד יהודים רבים השתלבו בשני ענפי החקלאות העיקריים של קובה: קנה סוכר וטבק.
טורקיה הייתה מקור עיקרי למהגרים יהודים, לאחר קריסת האימפריה העותמאנית בתקופת מלחמת-העולם הראשונה. באמריקה הונהגו מכסות הגירה נוקשות, ולכן יהודים רבים מטורקיה מצאו בית חדש בקובה השכנה. בהם היו גם הוריו של רוברטו בכר, יהודי בן 75 , אשר ניהל את תפילת שחרית בבוקר יום שני שבו התפללתי בבית הכנסת 'עדת ישראל'.
רוברטו בכר הוא בר מזל יותר מיהודים קובנים רבים אחרים. הוא פנסיונר של חברת הטלפונים הקובנית ומקבל פנסיה קטנה: כ 20- דולר לחודש. זאת משכורת ממוצעת של עובד קובני, ואפילו בעל מקצוע, המקבל משכורת טובה, מרוויח רק כ 40- דולר בחודש. מר בכר דובר אנגלית טובה, והוא אחד מן החברים הבודדים בקהילה המוסמך לנהל את התפילה.
בכר זוכר את הימים שבהם שגשגה הקהילה היהודית, ונתקף געגועים כאשר הוא מזכיר שיהודים קובנים רבים עלו לישראל.
אז מדוע אינך עוזב? אני שואל אותו.
"אם אלך, מי יטפל באנשים כאן?" הוא שואל ברצינות רבה. אלברטו משולם כהן הוא יהודי נוסף שנולד בהוואנה. אביו הוא יהודי טורקי, אך מוצאה של אמו מביאלסטוק. מר כהן הוא המייסד והמנהל של בית הספר הפועל ביום ראשון, אשר מפעיל בעשרים השנים האחרונות שיעורים בהיסטוריה יהודית ומסורת עבור כתשעים ילדים. "אנו מנסים לא לאבד את שורשינו היהודיים", אומר מר כהן, ומודה כי זו מלחמה קשה ביותר.
בתרבות הספרדית, נשים נשואות מקבלות על עצמן את הדת של בעליהן. לכן, קשה מאוד לקבוע בוודאות מהו אחוז הילדים היהודים לפי ההלכה שלומדים בבית הספר.
במהלך העשור האחרון הפעיל ארגון 'החברים הקנדיים של יהדות קובה', הקשור לחב"ד, תכנית מחנה קיץ עבור 20-50 בני נוער. במסגרת זו יש דרישה נוקשה, כי ישתתפו רק ילדים ממשפחות היכולות לאשר כי במשפחותיהן האימהות יהודיות בשני הדורות האחרונים - מאז תחילת משבר נישואי התערובת בקובה.
נוסף על חלוקת מזון, בגדים ותרופות, מחלק הארגון תפילין, סידורים, מחזורים ומזוזות, וכן ייסד שלוש ספריות. הארגון פתח תכנית הנקראת 'תכנית להשמת תלמידים', במסגרתו מכינים תלמידים ותלמידות לכניסה לישיבות ולסמינרים כגון ישיבת 'אוהל יוסף יצחק' ו'מכון חיה' לבנות בבואנוס-איירס, שם התרבות והשפה דומות. מיד אחרי פורים השנה, תתחתן תלמידת סמינר קובנית עם בחור מהישיבה, שאותו מכנה הרב אייזנבך "בחור זהב".
לא קל להוציא את הצעירים מהמדינה שבה חלות מגבלות קשות על התנועה. קובה לא תאפשר לתלמיד הלומד רפואה לצאת מן המדינה, וקיימות הגבלות דומות לצעירים הלומדים בתכניות הנחשבות חיוניות לרווחת המדינה. כדי לקבל אישור לנסוע לחו"ל, על האזרח הקובני להראות הזמנה ממארחו, להסביר מדוע הוא נוסע, למלא טפסים רבים - ולהמתין.
כיצד אתה מצליח להוציא אותם? אני שואל את הרב אייזנבך.
"זהו תהליך של צעד צעד, המעוגן היטב במערכת המשפטית", אומר הרב אייזנבך. "הם יכולים אפילו לחזור באופן חוקי, אך זה יקר מאוד. כל מקרה עולה לנו מעל 8,000 דולר מן הצעד הראשון ועד לסוף השנה הראשונה שלהם בארגנטינה".
'החברים הקנדים של יהדות קובה' שולחים שוחטים, מפעם לפעם, כדי לספק ליהודי קובה עופות כשרים. במובן זה, היהודים הם בעלי זכויות יתר, יחסית לקובני הממוצע, אשר לפי ההקצבות זכאי לפחות מחצי ק"ג בשר לנפש שלוש פעמים בחודש. למעשה, מעט מאוד קובנים מקבלים הקצבות אלה, כי הבשר מועט מאוד, ובתי מלון ומסעדות שבהם מתארחים תיירים הם בעלי עדיפות ראשונה.
לפני כעשרים שנה היה אביו של יעקב ברזניאק, אברהם, ביוזמים של מכתב ששוגר לקסטרו, שבו ביקש כי יתירו את השחיטה, וקסטרו נענה לבקשתו. כתוצאה מכך יכולים יהודים לגשת לבית השחיטה, וקיימת סבירות גבוהה יותר כי יהודים יקבלו את ההקצבה המגיעה להם. על אף שברית המועצות, נותנת החסות העיקרית של קסטרו במשך שלושים השנה הראשונות שלו בשלטון, רדפה את היהודים בתחומה, ולא אפשרה להם לקיים את יהדותם, קסטרו, על-פי רוב, הניח ליהודים לנפשם. יש לציין כי מצב זה קיים על אף שהוא תומך מילולית וכלכלית במאבק הפלסטיני.
לא סובלים מרעב
מדוע התייחס קסטרו ליהודים בשוויון נפש? קיימות מספר תיאוריות. אחת מהן גורסת כי היו לקסטרו תומכים יהודים, אידיאולוגית וכלכלית, אשר סייעו לו לתפוס את רסן השלטון, והוא חש חוב של הכרת הטוב כלפיהם. "אחרת מנין היה לו כסף לבצע את המהפכה?" משער ברזניאק.
מדוע תמכו היהודים בקסטרו?
"המצב בקובה לפני המהפכה היה גרוע ביותר", אומר ברזניאק. "היה עוני ולא היה מספיק אוכל. יש לזכור כי יהודים רבים היו קומוניסטים באותם ימים, והם ביקשו, באמצעות קסטרו, לשחרר את מדינות אמריקה הלטינית".
היו גם יהודים שהגיעו למשרות גבוהות בממשלת המהפכה. אנריק אולטוסקי שימש כשר הדייגים וצי הסוחר. אולטוסקי, שאביו היה יצרן נעליים מצליח, עבד עבור חברת הדלק 'של', ובאותה עת עבד בסתר תחת שם הקוד "סיירה", וסייע לצ'ה גווארה וקסטרו לתכנן את המהפכה. אולטוסקי מספר על תפקידו בספרו שפורסם ב 2002- : "וידה קלדסטינה: חיי במהפכה הקובנית".
יהודי נוסף, מקסימו ברגמן, שימש כשר המסחר, ואריך קלייבר היה פעם המנצח של התזמורת הפיל־הרמונית של הוואנה. היום אין יהודי המחזיק במשרה בקבינט של קובה, אך יש יהודים השומרים על עמדות ביורוקרטיות חשובות במשרדי ממשלה.
לא היה סביר כי יהודי דתי או אפילו מסורתי יוכל להתקדם בחברה הקובנית, כיוון שלא היה ניתן להרחיק לכת ללא חברות במפלגה הקומוניסטית. וכדי להיות חבר במפלגה זו, חובה היה עליך להצהיר כי אתה אתאיסט.
אך בראשית שנות התשעים, לאחר קריסתה של ברית המועצות, איבדה קובה את המממנת העיקרית שלה. ככל שהחמירו הקשיים הכלכליים הכרוניים של קובה, פנו יותר ויותר אנשים לדת. כאמצעי להשקטת הציבור, ביצעה הממשלה ב 1991- שינויים חוקתיים אשר התירו לאזרחים להמשיך להחזיק בחברות במפלגה, ובד בבד להשתתף באספות ובאגודות דתיות.
בשנה שלאחר מכן, הגדירה קובה עצמה בחוקתה כמדינה חילונית במקום מדינה אתיאיסטית, אך הספקנים מציינים כי קסטרו החדיר מלשינים לכנסיות החדשות, כדי להבטיח את נאמנותם המתמשכת של האזרחים.
אף על פי כן, התעוררות רוחנית זו השפיעה על הקהילה היהודית בהוואנה, הגדולה ביותר משש הקהילות היהודיות הקטנות שנותרו במדינה. ה'פטרונטו', המקביל בערך למתנ"ס היהודי, אשר חגג בעת שהותי שם מאה שנה להיווסדו, חווה אף הוא התעוררות ארגונית, ויצר קשרים חזקים עם נדבנים ברחבי העולם, אשר מסייעים באמצעות אספקת שירותי רווחה, בעיקר ליהודים המבוגרים בהוואנה.
ארגונים דוגמת 'קרן הרי וג'ינט ויינברג', הוועד לחלוקה של הג'וינט האמריקני, ו'בני ברית' הם תורמים מרכזיים. נוסף על כך יש מספר אזרחים פרטיים נדיבים, אשר פגשתי בערב האחרון לשהותי בקובה, כמו סטנלי פלקנשטיין מ'הקשר הקובני יהודי בע"מ', אשר מארגן מפעם לפעם משלחות הומניטריות לקובה ועודד אותי לערוך מסע זה, וכן גב' ג'וּן ספרן מה'משלחת היהודית הקובנית-אמריקנית'.
על אף המחסור בקובה, בעלת המראה והתחושה של מדינת עולם שלישי, באזורים שבהם ביקרתי, כולל שולי הוואנה ליד בית העלמין היהודי, איש לא נראה סובל מרעב.
"איננו עשירים, אך איננו גוועים ברעב", אומר יצחק רוסו, מנהל חשבונות יהודי מהוואנה. "אנו חיים באותה רמה כמו הקובני הממוצע". זהו הדבר הגרוע ביותר שתשמע מקובני על החיים בקובה. כי למרות הכל, הם צריכים להיזהר מאוד מה הם אומרים ולמי הם אומרים זאת.
ההישרדות של קהילה יהודית זעירה זו איננה מובטחת כלל, על אף שאני באופן אישי התעודדתי מן הסייעתא דשמיא שזכיתי לה בביקורי, אשר תוכנן פחות בקפידה ממה שחשבתי.
הביקור שימש תזכורת כי עינו של ה' צופייה על כל היהודים, אף בפינות הנידחות של העולם, ואין להתייאש כלל.
ביום האחרון לביקורי בן שלושת הימים בקובה, התפללתי שחרית בבית הכנסת האורתודוקסי היחיד שנותר פתוח בהוואנה. בעת שהותי בבית הכנסת, צדו עיניי אדם נשוא פנים בעל זקן לבן, עטוף בטליתו, אשר ניכר בעליל כי אף הוא אורח במקום. התברר כי מדובר ברב יצחק פישר ממונסי, מוהל נודע, אשר הגיע להוואנה כדי לערוך ברית מילה ליהודי שגילו קצת יותר מאשר שמונה ימים. בתריסר השנים האחרונות הוא קיים מצווה זו בקובה פעמים אין-ספור, כאשר ממשלו של קסטרו אינו לגמרי מודע למטרת ביקוריו.
כאשר ישבנו ושוחחנו לאחר התפילה, ריתק אותי הרב פישר בסיפור של שליח שבא למדינה למטרת קירוב, אשר באחד ממסעותיו לאי התוודע לנער יהודי שרצונו הבוער ביותר היה לרכוש גלשן. השליח חשב במהירות, ואחר הציע לו את העסקה הבאה: "אם אביא לך גלשן בביקור הבא שלי, תסכים לעבור ברית מילה?" הנער הסכים מיד.
בביקורו הבא בקובה, חזר השליח עם הרב פישר, הגיש לנער את משאת נפשו, ולאחר פחות ממחצית השעה נכנס הנער בבריתו של אברהם אבינו. לאחר שנתיים התאפשר לנער לעזוב את קובה, כדי ללמוד בישיבה בארגנטינה.
קיימים קומץ או שניים של סיפורי הצלחה מעין אלה, כולל צעיר יהודי מקובה שמשמש כעת כמשגיח רוחני באותה ישיבה בארגנטינה. אך יהיה מופרך להציג זאת כנורמה או אפילו כמגמה, שכן קובה המודרנית היא אחד מן הפרקים העצובים בתולדות יהדות הגולה.
הקהילה, אשר שגשגה בעבר ומנתה כ 30- אלף יהודים, הצטמצמה ומונה כיום כ 1,000- יהודים בלבד. נישואי תערובת והתבוללות עשו שמות בקהילה המקומית, הממשיכה לשרוד רק בזכות ארגוני צדקה ויהודים נדבנים מרחבי העולם. למרבה המזל, רוב יהודי קובה הצליחו לעזוב את המדינה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה ב 1959- , שבעקבותיה עלה פידל קסטרו לשלטון. אלה שנשארו מאחור, במקרה הטוב קופאים על שמריהם תחת שלטון אשר דבק בעקשנות בעקרונות המייסדים של המרקסיזם והקומוניזם, זמן רב לאחר שהתומכות העיקריות בעקרונות אלה - רוסיה וסין - נטשו אותם לטובת השתלבותן בכלכלה העולמית.
קובה, לעומת זאת, תקועה אי-שם מאחור, בעיוות הזמן. המראה שם הוא עדיין כמו בשנת 1959 . זהו גילם של רבים מכלי הרכב הנעים על הכבישים, ונראה שגם רוב הבתים לא זכו לצביעה מחדש מאז אותם ימים.
קיימות ספקולציות רבות בנוגע לעתידה של קובה מאז שהעביר קסטרו החולה את רסן השלטון לאחיו, ראול, הצעיר ממנו בחמש שנים. בשבוע שבו שהיתי בקובה ערך פידל קסטרו לעצמו מסיבת יום הולדת, לכבוד יום הולדתו השמונים, אך נראה שמחלתו הקשה מנעה ממנו להופיע באירוע ולכבות בעצמו את הנרות.
בעוד חלק מן הפרשנים חשים כי קובה שלאחר קסטרו תישאר בימי הביניים מבחינה כלכלית, סבורים יזמים רבים כי בקרוב ייפתח חלון הזדמנויות. סוחרים יהודים מישראל וממקומות אחרים כבר יצרו קשרים ראשוניים בקובה, בתקווה להיות הראשונים ליהנות ממה שנראה בעיניהם כליברליזציה כלכלית שבהכרח תבוא.
אחד הגורמים שבהם תלוי העתיד של קובה, הוא הדרך שבה יועבר רסן השלטון לאחר הסתלקותו של פידל קסטרו מן הזירה. תמיד היו ציפיות שווא לסופו של מנהיג המהפכה המזוקן, אך לבסוף הוא האריך ימים במשך תקופת שלטונם של עשרה נשיאים אמריקניים.
אם אכן תיפתח הכלכלה הקובנית ליזמים מחוץ למדינה - מה תהיה משמעות הדבר עבור שארית הקהילה היהודית? האם תוכל הקהילה היהודית להרוויח מכך, כשם שהרוויחו קהילות יהודיות קטנות במזרח-אירופה במהלך העשור האחרון? לאחר נפילת הקומוניזם, התחילו קהילות יהודיות רדומות, אשר דוכאו תחת עול הקומוניסטים בהונגריה וברומניה, לפרוח שוב, הודות לריבוי אנשי העסקים היהודים שקבעו את מושבם במדינות אלה, אף אם באופן חלקי. כתוצאה מכך נוצרה דרישה לחיים יהודיים אותנטיים, כמו בתי-כנסת ואוכל כשר - מצב שהוביל לפחות להתעוררות יהודית צנועה.
ייתכן כי זו הסיבה שחלק מן היזמים ה'רוחניים' מחפשים הזדמנויות בקובה החדשה. הרב שמעון אייזנבך, הפעיל בארגון 'החברים הקנדיים של יהדות קובה', שבסיסו בטורונטו שבקנדה, אומר כי החלו מאמצים ראשוניים לזרוע את הזרעים לחידושה של הקהילה האורתודוקסית. "המטרה שלנו היא לייסד בסיס של יהדות ברוח ההלכה שבו מוצגת לציבור האותנטיות של התורה. אך בנקודת זמן זו, המצב עשוי להתפתח לכאן או לכאן", אומר הרב אייזנבאך.
מגבעת שחורה וציציות
אשרות הכניסה לקובה מוגבלות לקטגוריות מסוימות: עיתונאים, פרופסורים, משימות הומניטריות או אנשים המשתתפים בקונגרסים מקצועיים. במקרה שלי נדרשתי לחתום על תצהיר כי אני חבר מוסמך בתקשורת, למסור העתק של התעודות שלי כאיש תקשורת ישראלי מלשכת העיתונות הממשלתית, וכן לצרף מכתב מהמו"ל שלי כי אני נוסע לקובה בשליחותו. את כל הניירת שהגשתי בדק 'מספק שירות נסיעות' - סוכן מיוחד אשר מורשה על-ידי משרד האוצר של ארצות-הברית לאשר נסיעות לקובה, לפני שהיה ניתן להנפיק לי ויזה או כרטיס נסיעה.
סוכנת הנסיעות שלי המליצה כי אגיש את הבקשה לאשרת כניסה באמצעות הדרכון האמריקני שלי ולא הישראלי, כנראה משום שהייתה רגילה יותר לעבוד עם דרכונים אמריקניים. גם כאשר כל הניירת סודרה, היו מקרים בעבר שבהם נמנעה כניסה גם מאנשים שכבר קיבלו אשרות כניסה. ממש לפני הביקור שלי, סיפר לי שכן כי אחיו, אזרח ישראלי, נעצר עם הגיעו לקובה, משום שבביקורת הדרכונים לא היו מרוצים מן הסיבה שציין לשהותו שם. טעיתי כשסיפרתי זאת לאשתי לפני יציאתי מהארץ, ובכך נגרמה עגמת נפש אשר ניתן היה לחסוך, אילו נצרתי את הדברים בלבי.
ארזתי בשקית פיתות, קופסאות סרדינים, ארוחות עם מערכת החימום "LaBriute" ארוזות של המופלאה. ההחלטה הבאה נגעה לצורת הלבוש שלי.
החלטתי כי המדיניות הטובה ביותר היא להתנהג כפי שאני רגיל, במקום לנסות להציג את עצמי כתייר בעלת ארבעה guayabera חבוש כובע קובני וחולצת כיסים. כיוון שכך, לבשתי את חליפתי השחורה, חבשתי את המגבעת השחורה, וציציותיי השתלשלו מחוץ לחליפתי. כדי להיראות בלתי פורמאלי, וכן בגלל מזג האוויר החם והלח השורר בקובה, ויתרתי על העניבה, אשר מכל מקום אני עונב אותה רק בארצות-הברית.
כאשר הגענו בכלי תעופה קטן, בעל שלושים מושבים, המונע בעזרת מדחף, לנמל התעופה הבין-לאומי 'ג'וז מרטי', ירדו הנוסעים ונכנסו אל בניין הטרמינל הקטן. הבנתי כי בשטח זר ואולי בלתי סימפטי - מאחר שגם לישראל וגם לארצות-הברית אין יחסים דיפלומטיים עם קובה - עליי להיזהר במיוחד, וכן להיות עניו ובעל נימוסין; במילים אחרות, להתנהג כמו שיהודי טוב צריך להתנהג תמיד.
שוב ושוב פניתי לריבונו של עולם וביקשתי את סיועו, כדי להבטיח כי מסעי יהיה בטוח ויהווה קידוש ה'. אני מחתן בן לאחר החנוכה, בעזרת ה', ובמוחי חלפה מחשבה שאם משהו ישתבש, אאלץ לבלות בעת חתונתו בבית סוהר קובני.
התחנה הראשונה בטרמינל הייתה ביקורת הדרכונים. הגשתי את הדרכון ואת הוויזה, ואמרתי לפקיד שישב מאחורי הדלפק: "ביונוס דיאס". הוא נתן לי הרגשה כי אני בבית, כאשר תיקן אותי, בדיוק כפי שעושים הישראלים כאשר אדם טועה. הפקיד ענה: "ביונוס טרדס", כי השעה כבר הייתה שעת אחר-צהריים. עכשיו למדתי את המילה השלישית שלי בספרדית, על אף שכנראה יכלו לסלוח לי על טעותי, שכן המטוס היה אמור לנחות בבוקר, אך התעכב יותר מארבע שעות בשל קשיים מכניים.
על אף הטעויות הלשוניות שלי, עברתי בקלות את ביקורת הדרכונים וסברתי כי אני חופשי. התקדמתי לעבר התור של המכס, שבו עומדים כאשר אין על מה להצהיר, וכמעט שהגעתי לדלתות היציאה, כאשר גבר צעיר, לבוש בצורה בלתי פורמלית, ודובר אנגלית טובה יחסית, עצר אותי וביקש ממני להתלוות אליו כדי לענות על מספר שאלות.
היה ברור כי אין באפשרותי לסרב לו. לפני שיצאתי אל המסע, קיבלתי עצה מנוסע ותיק לקובה: עדיף שלא תגלה כי אתה עיתונאי, מאחר שהשלטונות נזהרים מפני עיתונאים זרים אשר מבקרים את הממשלה בכתבותיהם. לכן, כאשר נשאלתי כעת למטרת בואי, אמרתי לשואל כי מטרת בואי לקובה היא ביקור בקהילה היהודית, ומסרתי לו את הכתובת שאליה מועדות פני - בית הכנסת האור־תודוקסי. זו הייתה אמת, גם אם לא כל האמת.
ניכר היה בעליל כי הפקיד אינו מרוצה מתשובתי, ולכן קרא לעמיתו, אשר נראה קשוח הרבה יותר. הם שוחחו קצרות. בבניין הטרמינל היה חם מאוד, במיוחד כאשר אני לבוש בחליפה וחבוש במגבעת, אך עם כל רגע מתוח שעבר, היה נדמה כי נהיה מחניק יותר ויותר. ואז שבר האיש הקשוח יותר את הקרח, ושאל באנגלית כמעט מושלמת: "תגיד מהי הסיבה האמיתית שלשמה באת?"
באותו רגע חזרתי לאסטרטגיה המקורית שהחלטתי עליה - להיות אני עצמי. אמרתי לו כי אני עיתונאי, והגעתי כדי לכתוב על הקהילה היהודית. הראיתי לו את התצהיר שלי ואת מכתב המינוי שלי מהמו"ל. לאחר שעיין במסמכים, התרחק למספר דקות ואז חזר והודיע: "בסדר, אתה יכול ללכת".
לבד, באמצע רחוב קובני
מצאתי מונית בקלות. אני בטוח ששילמתי מחיר גבוה מדיי, אך לא היו לי כישורי שפה נדרשים כדי להתמקח עם הנהג. יצאנו משדה התעופה, ופנינו לכביש הראשי לכיוון הוואנה. אחד מן המראות הראשונים שקידמו את פניי ביציאה משדה התעופה היה לוח מודעות שהציג שלושה פרצופים: הנשיא בוש, אדולף היטלר וגבר אשר לדברי נהג המונית היה לואיס פוסדה קרילס, סוכן הסוכנות החשאית סי-אי-אי, לכאורה, אשר הפיל מטוס נוסעים קובני בשנות השבעים, ובקובה נחשב כבוגד ממדרגה ראשונה.
על אף שנבוכותי כאשר ראיתי את בוש לצדו של היטלר, התנחמתי בעובדה כי אם אנשים אלה נחשבים בעיני הקובנים כפושעים, לפחות הם מחשיבים את היטלר כרשע. יעד נסיעתי היה 'קהילת עדת ישראל' בהוואנה הישנה, אשר פעם הייתה שכונה יהודית משגשגת. לפני המהפכה היו בהוואנה חמישה בתי כנסת, מסעדה כשרה וחצי תריסר בתי-ספר יהודיים, עבור אוכלוסייה של כ 15- אלף יהודים.
שלטי החוצות בשארית הדרך עד העיר, לאורך נוף טרופי פחות או יותר שומם, היו הרבה פחות פרובוקטיביים: מספר לוחות מודעות המראים את המהפכן משנות החמישים, צ'ה גווארה, פטרונו של קסטרו; שלט או שניים המאחלים לקסטרו רפואה שלמה, וכן מספר שלטים המהללים את יום השנה ה 47- למהפכה שהעלתה את קסטרו לשלטון.
לפני שיצאתי למסע, יצרתי קשר עם יעקב ברזניאק, הגזבר של 'עדת ישראל', אשר הבטיח לי כי בית הכנסת יהיה ביתי בעת שהותי בקובה. הוא צדק. אך כאשר הגיעה המונית ליעדה, הייתה בעיה אחת קטנה: שערי בית הכנסת היו נעולים.
לא ידעתי כי יום ראשון אחר הצהריים הוא העת היחידה שבה בית הכנסת סגור. המונית נסעה, ואני עמדתי שם, לא בדיוק באמצע ירושלים או פלטבוש, אלא בטבור שכונה של מעמד פועלים קובני, כאשר אינני יודע בדיוק מה לעשות עם עצמי. מאחר שהספרדית שלי נעצרה ב"דיאס", "טרדס" ו"פוסאדה קרילס", אשר בוודאי יוביל אותי לבית הסוהר, לא ידעתי איזו השתדלות אוכל לעשות ברגע זה.
ואז נזכרתי במה שאמר לי אחד מרבותיי: כאשר הכל נראה אבוד, רק תודיע לקב"ה שאתה נמצא במצוקה, שרק הוא יוכל להוציא אותך ממנה, ותתחיל להתחנן. תחנוניי נענו מיד.
אישה שעמדה מעבר לרחוב הבינה כי איבדתי את דרכי. כאשר התברר לה כי אני בקושי מבחין בין "דיאס" לבין "טרדס", סימנה לי להישאר במקומי (לפחות כך הבנתי את תנועותיה), והיא החלה לצעוד לאורך הרחוב. עובדה זו נסכה בי ביטחון מסוים, כיוון שנאמר לי שמשפחת ברזניאק גרה במרחק שמונה בתים מבית הכנסת. המשכתי להתפלל כי היא הולכת אל ביתם.
לבי נפל כאשר חזרה האישה בגפה, מספר דקות מאוחר יותר. בדקות אלה עמדתי והזעתי באותו יום סתווי בהוואנה בחליפתי השחורה, בעוד אני מושך מבטים סקרניים מתושבי המקום בשל ציציותיי המתנפנפות.
למחרת בבוקר, כאשר נפגשנו, אמר לי יעקב בריזניאק כי לא הייתה סיבה לפחד שלי. "הקובנים אינם מבינים דבר ביהדות. הם יראו אותך לבוש בשחור לבן, ויחשבו כי אתה כומר או אפילו חבר בקהילה הערבית. אין הם מכירים את תרבויות הדתות. הם בוהים בך רק משום שאין הם מכירים אותך. אך האנשים כאן ידידותיים.
קשה למצוא עוד מקום על פני תבל שדומה לכאן, בכך שאין לנו בעיית אנטישמיות". חבל שלא ידעתי זאת באותה עת, אך תפילותיי נענו כאשר ניגשו אליי שתי נשים, אשר הבנתי כי הן אשתו ואמו של יעקב. יעקב עצמו לא היה פנוי באותה עת, אך הודיע לבני משפחתו כי צפוי להגיע מבקר מישראל ושעליהן להתכונן לכך. הן פתחו את בית הכנסת הנעול, הכניסו אותי פנימה והדליקו את האור.
סגור, מאז המהפכה
'עדת ישראל' הוא בית-כנסת בן חמש קומות שנבנה בסוף שנות החמישים, והושלם מספר חודשים לאחר שעלה קסטרו לשלטון. הוא משרת 120 משפחות המונות כ 400- איש. התמיכה העיקרית בקהילה זו מגיעה מהקהילה היהודית בפנמה, אשר מממנת מדי שנה משלוח אוכל כשר, כולל מצות, קמח מצה, טונה, געפילטע פיש, יין, שעועית, זיתים ואבקת מרק בעלות של 40 אלף דולר.
לפני המהפכה, שבמהלכה רוב יהודי המדינה היגרו למיאמי ולחלקים שונים של דרום-אמריקה, נחשב האזור סביב 'עדת ישראל' לשכונה היהודית של הוואנה - גדוש ברוכלים אירופיים ובחנויות בגדים. חלק מאלה אשר הצליחו כלכלית תחת השלטון הדיקטטורי של בטיסטה, אשר קדם לשלטונו של קסטרו, עברו לאזורים יוקרתיים יותר של העיר, אך המשיכו להחזיק בחנויותיהם אשר בהוואנה הישנה.
בקומה אחת של 'עדת ישראל' מאחסנים את האוכל הכשר ואת התרופות אשר מתקבלים מתורמים מעבר לים. האוכל והתרופות מחולקים על פי הקצבות. בקומת הכניסה יש בית מדרש שבו מתפללים בימות החול, משרדים וכן מטבח וחדר אוכל, שבו מוגשות ארוחות קטנות כמו גם קפה קובני חריף, פעמיים ביום.
בקומות העליונות שוכן היכל התפילה המרכזי, אשר בו משתמשים רק בשבתות ובחגים, ספרייה ואולם שמחות גדול למדי, הממוקם בקומה החמישית של הבניין. על הקירות מוצגות תמונות המנציחות חמישים שנות היסטוריה של המקום. יש מרפסת סוכה גדולה, אשר צופה על שורת בתים ישנה ואפורה של הוואנה הישנה. בבית הכנסת קיים המקווה היחיד בקובה אשר ניתן להפעלה, אך רשויות הבריאות אינן מאפשרות להחזיק אותו מלא במהלך חודשי הקיץ, בגלל היתושים.
להוואנה יש גם שני בתי עלמין יהודיים. האזרח היהודי הקשיש ביותר נפטר לפני כחודש, לאחר שחגג . את יום הולדתו ה 100- מארחיי, אשר הבינו רק מעט אנגלית, נבהלו כאשר שמעו שלא הזמנתי חדר במלון, מאחר שהנחתי כי גבאי בית הכנסת ישכן אותי בביתו של אחד מחברי הקהילה.
לכן הם התקשרו לריי רודריגז, סגן המנהל האדמי־ניסטרטיבי של בית הכנסת, והוא ביצע מספר שיחות טלפוניות כדי למצוא לי מקום לינה. נראה כי נערמו קשיים בדרכו. יכולתי להבין, בעזרת הספרדית המיני-מאלית מאוד שידעתי, כי "אין מקום", על אף שלא אני שוחחתי בטלפון. לבסוף, מצא עבורי מקום נקי, נוח וממוזג, במחיר סביר ביותר - בבית הארחה הממוקם במרחק הליכה מבית הכנסת.
ריי הפך להיות מדריך התיירים הבלתי רשמי שלי במהלך שהותי בהוואנה. האנגלית שבפיו הייתה גרועה, אך הסתדרנו. נתתי לו תשר של 5 פסו קובני, כלומר כשישה דולרים, שהם שכר שבועי עבור הקובני הממוצע. ריי לא נרתע כלל מן הלבוש שלי. הוא צעד לידי בגאווה ברחוב, כשהוא חבוש בכיפה כחולה עם סרט מוזהב, והצהיר באנגלית הטובה ביותר שלו: "כל אחד מישראל הוא חבר שלי". הוא אחז בידי שוב ושוב ואף חיבק אותי בזרועו.
באחד מן הסיורים שלנו בעיר, עברתי עם ריי ליד בניין, והוא הצביע על שלט בחלון שעליו נכתב: "מסעדת לפייאט". "כאן היה העסק של אבי", סיפר. "המסעדה נסגרה בגלל המהפכה, ומאז היא מוגפת".
"סגור מאז המהפכה" הוא מצב עניינים שכיח בהוואנה, אשר הייתה ביתה של קהילה יהודית גדולה למדי במשך שלושה עשורים - משנות העשרים ועד שנות החמישים. על אף שייתכן כי מספר יהודים הגיעו לקובה בעקבות האינקוויזיציה בספרד ב 1492- , לא התפתחה קהילה יהודית משמעותית עד לסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, כאשר זכתה קובה לעצמאות מספרד, וכן כתוצאה מהמלחמה הספרדית-אמריקנית אשר באה בעקבותיה.
שחיטה כשרה בקובה
יהודים הגיעו לקובה מהולנד כדי להקים עמדות מסחר, והקהילה האמריקנית הראשונה, שהייתה קהילה רפורמית, נוסדה באי בראשית המאה העשרים. יהודים אשכנזים אחרים מצאו עבודה בתעשיית הבגדים הקובנית, בעוד יהודים רבים השתלבו בשני ענפי החקלאות העיקריים של קובה: קנה סוכר וטבק.
טורקיה הייתה מקור עיקרי למהגרים יהודים, לאחר קריסת האימפריה העותמאנית בתקופת מלחמת-העולם הראשונה. באמריקה הונהגו מכסות הגירה נוקשות, ולכן יהודים רבים מטורקיה מצאו בית חדש בקובה השכנה. בהם היו גם הוריו של רוברטו בכר, יהודי בן 75 , אשר ניהל את תפילת שחרית בבוקר יום שני שבו התפללתי בבית הכנסת 'עדת ישראל'.
רוברטו בכר הוא בר מזל יותר מיהודים קובנים רבים אחרים. הוא פנסיונר של חברת הטלפונים הקובנית ומקבל פנסיה קטנה: כ 20- דולר לחודש. זאת משכורת ממוצעת של עובד קובני, ואפילו בעל מקצוע, המקבל משכורת טובה, מרוויח רק כ 40- דולר בחודש. מר בכר דובר אנגלית טובה, והוא אחד מן החברים הבודדים בקהילה המוסמך לנהל את התפילה.
בכר זוכר את הימים שבהם שגשגה הקהילה היהודית, ונתקף געגועים כאשר הוא מזכיר שיהודים קובנים רבים עלו לישראל.
אז מדוע אינך עוזב? אני שואל אותו.
"אם אלך, מי יטפל באנשים כאן?" הוא שואל ברצינות רבה. אלברטו משולם כהן הוא יהודי נוסף שנולד בהוואנה. אביו הוא יהודי טורקי, אך מוצאה של אמו מביאלסטוק. מר כהן הוא המייסד והמנהל של בית הספר הפועל ביום ראשון, אשר מפעיל בעשרים השנים האחרונות שיעורים בהיסטוריה יהודית ומסורת עבור כתשעים ילדים. "אנו מנסים לא לאבד את שורשינו היהודיים", אומר מר כהן, ומודה כי זו מלחמה קשה ביותר.
בתרבות הספרדית, נשים נשואות מקבלות על עצמן את הדת של בעליהן. לכן, קשה מאוד לקבוע בוודאות מהו אחוז הילדים היהודים לפי ההלכה שלומדים בבית הספר.
במהלך העשור האחרון הפעיל ארגון 'החברים הקנדיים של יהדות קובה', הקשור לחב"ד, תכנית מחנה קיץ עבור 20-50 בני נוער. במסגרת זו יש דרישה נוקשה, כי ישתתפו רק ילדים ממשפחות היכולות לאשר כי במשפחותיהן האימהות יהודיות בשני הדורות האחרונים - מאז תחילת משבר נישואי התערובת בקובה.
נוסף על חלוקת מזון, בגדים ותרופות, מחלק הארגון תפילין, סידורים, מחזורים ומזוזות, וכן ייסד שלוש ספריות. הארגון פתח תכנית הנקראת 'תכנית להשמת תלמידים', במסגרתו מכינים תלמידים ותלמידות לכניסה לישיבות ולסמינרים כגון ישיבת 'אוהל יוסף יצחק' ו'מכון חיה' לבנות בבואנוס-איירס, שם התרבות והשפה דומות. מיד אחרי פורים השנה, תתחתן תלמידת סמינר קובנית עם בחור מהישיבה, שאותו מכנה הרב אייזנבך "בחור זהב".
לא קל להוציא את הצעירים מהמדינה שבה חלות מגבלות קשות על התנועה. קובה לא תאפשר לתלמיד הלומד רפואה לצאת מן המדינה, וקיימות הגבלות דומות לצעירים הלומדים בתכניות הנחשבות חיוניות לרווחת המדינה. כדי לקבל אישור לנסוע לחו"ל, על האזרח הקובני להראות הזמנה ממארחו, להסביר מדוע הוא נוסע, למלא טפסים רבים - ולהמתין.
כיצד אתה מצליח להוציא אותם? אני שואל את הרב אייזנבך.
"זהו תהליך של צעד צעד, המעוגן היטב במערכת המשפטית", אומר הרב אייזנבך. "הם יכולים אפילו לחזור באופן חוקי, אך זה יקר מאוד. כל מקרה עולה לנו מעל 8,000 דולר מן הצעד הראשון ועד לסוף השנה הראשונה שלהם בארגנטינה".
'החברים הקנדים של יהדות קובה' שולחים שוחטים, מפעם לפעם, כדי לספק ליהודי קובה עופות כשרים. במובן זה, היהודים הם בעלי זכויות יתר, יחסית לקובני הממוצע, אשר לפי ההקצבות זכאי לפחות מחצי ק"ג בשר לנפש שלוש פעמים בחודש. למעשה, מעט מאוד קובנים מקבלים הקצבות אלה, כי הבשר מועט מאוד, ובתי מלון ומסעדות שבהם מתארחים תיירים הם בעלי עדיפות ראשונה.
לפני כעשרים שנה היה אביו של יעקב ברזניאק, אברהם, ביוזמים של מכתב ששוגר לקסטרו, שבו ביקש כי יתירו את השחיטה, וקסטרו נענה לבקשתו. כתוצאה מכך יכולים יהודים לגשת לבית השחיטה, וקיימת סבירות גבוהה יותר כי יהודים יקבלו את ההקצבה המגיעה להם. על אף שברית המועצות, נותנת החסות העיקרית של קסטרו במשך שלושים השנה הראשונות שלו בשלטון, רדפה את היהודים בתחומה, ולא אפשרה להם לקיים את יהדותם, קסטרו, על-פי רוב, הניח ליהודים לנפשם. יש לציין כי מצב זה קיים על אף שהוא תומך מילולית וכלכלית במאבק הפלסטיני.
לא סובלים מרעב
מדוע התייחס קסטרו ליהודים בשוויון נפש? קיימות מספר תיאוריות. אחת מהן גורסת כי היו לקסטרו תומכים יהודים, אידיאולוגית וכלכלית, אשר סייעו לו לתפוס את רסן השלטון, והוא חש חוב של הכרת הטוב כלפיהם. "אחרת מנין היה לו כסף לבצע את המהפכה?" משער ברזניאק.
מדוע תמכו היהודים בקסטרו?
"המצב בקובה לפני המהפכה היה גרוע ביותר", אומר ברזניאק. "היה עוני ולא היה מספיק אוכל. יש לזכור כי יהודים רבים היו קומוניסטים באותם ימים, והם ביקשו, באמצעות קסטרו, לשחרר את מדינות אמריקה הלטינית".
היו גם יהודים שהגיעו למשרות גבוהות בממשלת המהפכה. אנריק אולטוסקי שימש כשר הדייגים וצי הסוחר. אולטוסקי, שאביו היה יצרן נעליים מצליח, עבד עבור חברת הדלק 'של', ובאותה עת עבד בסתר תחת שם הקוד "סיירה", וסייע לצ'ה גווארה וקסטרו לתכנן את המהפכה. אולטוסקי מספר על תפקידו בספרו שפורסם ב 2002- : "וידה קלדסטינה: חיי במהפכה הקובנית".
יהודי נוסף, מקסימו ברגמן, שימש כשר המסחר, ואריך קלייבר היה פעם המנצח של התזמורת הפיל־הרמונית של הוואנה. היום אין יהודי המחזיק במשרה בקבינט של קובה, אך יש יהודים השומרים על עמדות ביורוקרטיות חשובות במשרדי ממשלה.
לא היה סביר כי יהודי דתי או אפילו מסורתי יוכל להתקדם בחברה הקובנית, כיוון שלא היה ניתן להרחיק לכת ללא חברות במפלגה הקומוניסטית. וכדי להיות חבר במפלגה זו, חובה היה עליך להצהיר כי אתה אתאיסט.
אך בראשית שנות התשעים, לאחר קריסתה של ברית המועצות, איבדה קובה את המממנת העיקרית שלה. ככל שהחמירו הקשיים הכלכליים הכרוניים של קובה, פנו יותר ויותר אנשים לדת. כאמצעי להשקטת הציבור, ביצעה הממשלה ב 1991- שינויים חוקתיים אשר התירו לאזרחים להמשיך להחזיק בחברות במפלגה, ובד בבד להשתתף באספות ובאגודות דתיות.
בשנה שלאחר מכן, הגדירה קובה עצמה בחוקתה כמדינה חילונית במקום מדינה אתיאיסטית, אך הספקנים מציינים כי קסטרו החדיר מלשינים לכנסיות החדשות, כדי להבטיח את נאמנותם המתמשכת של האזרחים.
אף על פי כן, התעוררות רוחנית זו השפיעה על הקהילה היהודית בהוואנה, הגדולה ביותר משש הקהילות היהודיות הקטנות שנותרו במדינה. ה'פטרונטו', המקביל בערך למתנ"ס היהודי, אשר חגג בעת שהותי שם מאה שנה להיווסדו, חווה אף הוא התעוררות ארגונית, ויצר קשרים חזקים עם נדבנים ברחבי העולם, אשר מסייעים באמצעות אספקת שירותי רווחה, בעיקר ליהודים המבוגרים בהוואנה.
ארגונים דוגמת 'קרן הרי וג'ינט ויינברג', הוועד לחלוקה של הג'וינט האמריקני, ו'בני ברית' הם תורמים מרכזיים. נוסף על כך יש מספר אזרחים פרטיים נדיבים, אשר פגשתי בערב האחרון לשהותי בקובה, כמו סטנלי פלקנשטיין מ'הקשר הקובני יהודי בע"מ', אשר מארגן מפעם לפעם משלחות הומניטריות לקובה ועודד אותי לערוך מסע זה, וכן גב' ג'וּן ספרן מה'משלחת היהודית הקובנית-אמריקנית'.
על אף המחסור בקובה, בעלת המראה והתחושה של מדינת עולם שלישי, באזורים שבהם ביקרתי, כולל שולי הוואנה ליד בית העלמין היהודי, איש לא נראה סובל מרעב.
"איננו עשירים, אך איננו גוועים ברעב", אומר יצחק רוסו, מנהל חשבונות יהודי מהוואנה. "אנו חיים באותה רמה כמו הקובני הממוצע". זהו הדבר הגרוע ביותר שתשמע מקובני על החיים בקובה. כי למרות הכל, הם צריכים להיזהר מאוד מה הם אומרים ולמי הם אומרים זאת.
ההישרדות של קהילה יהודית זעירה זו איננה מובטחת כלל, על אף שאני באופן אישי התעודדתי מן הסייעתא דשמיא שזכיתי לה בביקורי, אשר תוכנן פחות בקפידה ממה שחשבתי.
הביקור שימש תזכורת כי עינו של ה' צופייה על כל היהודים, אף בפינות הנידחות של העולם, ואין להתייאש כלל.
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
3 תגובות
1.
מאוד התאכזבתי
ז' טבת ה׳תשס״ז
מהכתב בנימין רוז שבקושי הזכיר את הרב אייזנבך בכתבה בעוד שהרב אייזנבך פועל למעלה מעשר שנים בקובה במסירות נפש ממש ולפני שהתחתן הוא היה שם בקביעות.
את כל העבודה היהודית בקובה עשה בעיקרה הרב שמעון אייזנבך שהוא שליחו של הרבי מליבואוויטש והכתב פוחד כנראה להזכיר את שם הרבי.
בושה!
את כל העבודה היהודית בקובה עשה בעיקרה הרב שמעון אייזנבך שהוא שליחו של הרבי מליבואוויטש והכתב פוחד כנראה להזכיר את שם הרבי.
בושה!
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
הרב אייזנבך דוגמא של שליחות
ח' טבת ה׳תשס״ז
אני מסכים עם הכותב. לבטח הוא יודע שכך הוא יחס העתון הזה לכל עניני חב"ד, ובמקרה זה הוא צורם ממש. ומה שמפליא, המינויים הרבים שיש ל"משפחה" בכפר חב"ד..
לוי יצחק
לוי יצחק
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
4.
משפחה - הפראבדה של הליטאים
ח' טבת ה׳תשס״ז
אני מאד מתפלא על האתר המכובד COL ששוב נגרר אחרי החיצ"נות של העתון הליטאי האנטי-חב"די "משפחה". בשיא הנבזיות, כדרכם תמיד, לא מזכירים אפילו במילה אחת שחב"ד היא הפעילה הראשית והעיקרית בקובה ואפילו כשהם מציינים בהבלעה את הרב אייזנבך הם לא מזכירים במילה אחת שהוא שליח חב"ד.
ממש כמו שהם עושים תמיד עם השלוחים בכל מקום. וזה יותר גרוע מלא לכתוב כלום, כי בזדון לב וברשעות מתרשמים הקוראים שבקובה ובזיטומיר ובאודסה ובעוד מקומות יש שם פעילים חרדים לא חבד"יים...
תפסיקו ללכת שולל וליחצן את השבועון הליטאי
ממש כמו שהם עושים תמיד עם השלוחים בכל מקום. וזה יותר גרוע מלא לכתוב כלום, כי בזדון לב וברשעות מתרשמים הקוראים שבקובה ובזיטומיר ובאודסה ובעוד מקומות יש שם פעילים חרדים לא חבד"יים...
תפסיקו ללכת שולל וליחצן את השבועון הליטאי
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
