השקט והחושך עוטפים את המטוס כשהוא מנמיך לעבר המסלול הקטן של שדה התעופה הבינלאומי של אסטנה, קזחסטן. בליל הפרצופים שיושב מסביבנו, מעט מבלבל, בדיוק כמו הארץ אליה נתוודע בימים הקרובים. שילוב אסייתי מוזר. תמהיל סיני, מונגולי ורוסי שמתרכזים, לעתים, בפרצוף אחד. פרצופה של קזחסטן.

אולי זה המסלול המקרטע, טייס לא מוצלח במיוחד, או סתם דעות קדומות על עוד אחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, שעל אדמתה אנו שועטים ברגעים אלו - אך לרגע רעש הבלמים של המטוס מאיים. חזק כל כך. בולע גם את קולותיו של היושב לידי, שעוצם את עיניו וממלמל בלהט פרקי תהלים. אף אחד לא מדבר. איש לא קם ממקומו. גם לא כשהמטוס עוצר לחלוטין בקצה המסלול.

הטייס ממלמל משהו בגרמנית. כולם קמים, אוספים את חפציהם, ויורדים מהמטוס. צועדים במהירות אל הטרמינל הקטן. ברוכים הבאים לאסטנה, אומר שלט קטן באנגלית בכניסה אליו. קטן, כך יסביר לנו מישהו בהמשך, כי מה הטעם להשקיע בשלט גדול בארץ שרגלי תיירים נכנסות בה רק לעתים נדירות, אם בכלל.

להתנהלות במדינות שכאלה, מתברר, יש גם יתרונות. בעיקר אם אתה נמצא בצד הנכון, בה מרוחה החמאה. איש במדים וכובע גדול מגיע, מורה לנו, בתנועות ידיים, לנטוש את התור הארוך ולסור בעקבותיו. עקבותיו הם אל החדר הגדול, חדר האח"מים, שם מחכה לנו צלם שקופץ ברגע שאנו נכנסים. כל תנועת יד, מרגע זה ואילך, תונצח בהתרגשות. כל בדיחה יידישאית מבית מדרשו של ישראל גליס, תישמר לדורות במרתפי הארכיון הממלכתי הקזחי.

דרכוננו נאספים, שני פקידים אצים רצים להביא לנו את המזוודות, ומקצה החדר מופיע הרב יהושע כהן שליט"א, רבה הראשי של קזחסטן. 'ברוכים הבאים', הוא אומר בעברית ומחייך. 'ברוכים הבאים לקזחסטן'.


וילות פאר

הבוקר מפציע על אסטנה, ואני פותח את הווילונות. המראה מפתיע. מפתיע מאוד. מי שחשב, בחסות החושך של אתמול, שהמלון המהודר, הוא בועה בלב הישימון, מגלה את טעותו המרה. אסטנה שנגלית מהחלון היא המילה האחרונה באנציקלופדיית הערים המודרניות. וילות פאר מוקפות בגינות מוריקות, מגדלים המתנשאים לשחקים וארמונות פאר מזילי ריר.

המארגנים מפצירים בנו לרדת למטה, אל האוטובוס שמחכה להובילנו לוועידה הבין-דתית שמארגן נזרבייב, נשיא קזחסטן. הלובי רוחש פעילות של אנשי ביטחון. מיעוטם ישראלים, שבאו ללוות את הרבנים הראשיים מישראל, רובם מקומיים. הם מחייכים אלינו כשהם רואים את התג הצהוב הגדול, PRESS, שתלוי לנו על הצוואר. בלעדיו, כך מזהירים אותנו, התנועה כאן ובוועידה תהיה בלתי אפשרית.

האבטחה שמתגלית אלינו מחלון האוטובוס אינפלציונית גם במונחים ישראליים. בכל פינה חיילים, ושוטרים שעוצרים את התנועה כשאנו מגיעים לצומת, מורים לנהג במקלות הזרחניים שבידיהם לנוע במהירות. גם בספסל הקדמי באוטובוס, יושבים שוטר ומאבטח. הדבר האחרון שנזרבייב מוכן לקחת בחשבון, שאיזה מטורף מקומי או אחד שהסתנן מבחוץ, יקלקל לו את החגיגה הגדולה. את הבייבי שלו שאימץ בשנים האחרונות. מפגש על בין דתי בין נציגי כל הדתות מרחבי העולם.

אנו חוצים את הנהר על אחד הגשרים הענקיים והמרשימים שהוקמו כאן, חולפים על פני ארמונו האימתני של הנשיא נזרבייב. קשה לנחש באיזה מראה הוא פותח את הבוקר, כשאחד המשרתים מסיט לו, קרוב לוודאי, את הווילונות. אולי בגינות הענק העוטפות בשלל צבעים עזים את הארמון מכל צדדיו, או שמא בנהר הכחול השוצף למרגלותיו. כנראה שדווקא בסמלה של העיר - מגדל השלום. מין מונומנט ברזל ענק ומרהיב שבראשו כדור, ממנו ניתן לראות, אחרי עלייה קצרה במעלית מהירה, את העיר כולה כעל כף היד. את אסטנה. גאוותו הבלתי מוסתרת של נזרבייב.

צריך לשמוע את זה שוב ושוב, מאנשים שונים, כדי להאמין. כל העיר הענקית, המודרנית, עוצרת הנשימה, לעתים, שאנו חולפים ברחובותיה, לא הייתה קיימת לפני כארבע שנים. "אם הייתי חולם שזה מה שיקרה כאן", יאמר לי בהמשך רבה של קזחסטן, "הייתי פשוט מצלם. ולא, לא היית מאמין איך הכול נראה כאן, אפילו לפני שנתיים".

הסיבות, הרשמיות והלא רשמיות, ששמענו, להחלטתו של נזרבייב, לפני פחות מעשור, להמיר את עיר הבירה הדרומית אלמה אטה באקמולה הנידחת, מגוונות. אמרנו אקמולה, כי זה היה שמה עד לאותה החלטה. מאז היא נקראת אסטנה, מהסיבה הפשוטה. 'אסטנה' בקזחית משמעותה עיר בירה. כדי להדק את החלטתו על העתקת הבירה הקזחית החליט נזרבייב גם לשנות את השם. למשהו חד וברור. שאיש לא יערער. לא ישאל שאלות.

נחזור לסיבות. הרשמיות דיברו על הצפיפות הבלתי נסבלת באלמה אטה ועל תחזית שהר געש צפוי להתפרץ שם מתישהו, אך האמת, או חלקה, שונות. נזרבייב חושש מהאוכלוסייה הרוסית בצפון ושואף לדלל אותה באמצעות הגירה של מקומיים, בדיוק כפי שאכן התרחש, כשאסטנה הכפילה את תושביה בשנים האחרונות. סיבה נוספת היא כלכלית. נזרבייב מתכוון להיות ראש הגשר בין אסיה לבין אירופה. אסטנה, בניגוד לאלמה אטה הרחוקה, יושבת בדיוק בין מוסקבה לבייג'ין.

כך או כך, מאז אותה החלטה ויישומה בתחילת העשור הנוכחי, קצב הבנייה כאן מטורף לחלוטין. עגורנים מתנשאים בכל מקום, והעבודה לא נעצרת לרגע, גם בלילה. עיר שלמה ומודרנית הוקמה בקצת יותר משנתיים. המלון המפואר, למשל, בו אנו משתכנים, שמביס בקלות כל 'מצודת דוד' ישראלית, נבנה בתשעה חודשים בלבד. 'ארמון השלום וההסכמה', הפירמידה המרשימה, הקומפלקס הענקי בן שמונה הקומות, בו מתקיים הכנס – שבשעריו אנו עומדים, נבנה תוך שנה. כמה דקות אחרי שנזרבייב החליט שהוא רוצה 'מקום מיוחד' שיאכלס את הכנס שלו, יצאו העבודות לדרך.

אנחנו עולים אל הקומה השלישית, אל האולם הענק בו מתקיימת הוועידה, בה מתאספים מנהיגי הדתות מכל רחבי העולם. המחזה סוריאליסטי - הרגשה של ימות המשיח. הססגוניות שולטת. לא רק בשל סידור הפרחים הענק והיפה כל כך שמוצב במרכז החדר, אלא בעיקר בשל האנשים שיושבים סביב לשולחן העגול שמקיף אותו. המבורגרים לצד כאפיות, גלימות לצד תרבושים. מנהיגי כל העולם התאחדו.

העיתונאים הזרים, עטויי הגלימה הכתובה מתאילנד או עמיתיהם חבושי הכאפייה מאיראן ולוב, מביטים בנו, קבוצת העיתונאים החרדים מישראל, בפליאה. בדיוק כפי שאנו מביטים בהם, למען האמת. כשאני מחליק את ידי על שאריות הזיפים בתנועה רבנית, אחד התאילנדים כבר שולף מצלמה. הרבי מישראל מוכר אצלכם עיתונים, אני צוחק בעברית והוא מהנהן במבוכה. PREES, אני אומר לו אחרי רגע ומסובב את התג. הוא צוחק ומתנצל.

מאוחר יותר, באחת ההפסקות, אני עוצר אותו, ופותח בשיחה נלבבת באנגלית רצוצה, באדיבות שני העיתונאים הדגולים, מתאילנד ומישראל. הוועידה מלאת הכוונות הטובות, אולי, נתקלת בציניות, מתברר, בעיקר אצלנו הישראלים. רגע אחרי הוועידה, הוא כמעט בטוח, ייפתחו שערי החומוסיות בדמשק בפני גרגרני תל אביב.
"אשרי המאמין", אני אומר לו. "כן, כולם כאן הרי מאמינים", הוא עונה, ספק בצחוק ספק ברצינות, ומביט לעבר אנשי הדת באולם למטה.

במסדרון אני מוצא את שלומי אלדר, כתב ערוץ 10 בעזה, ומנסה לרתום אותו כמתורגמן לשיחות נפש מתוכננות עם כמה ערבים חביבים. הוא מאוכזב. מאוכזב מהנוכחים ('נציג זניח' מאירן), ומאוכזב יותר מאנשי הביטחון הקזחיים שהחליטו לקרוא תיגר על מצלמתו ולהשאיר אותה מחוץ לאולם הוועידה.

אז מי כן שווה כאן? אני מרחרח, והוא נאנח. "אולי השייח מוחמד טנטאווי ממצרים", הוא אומר, "הוא אולי הפוסק החשוב ביותר באסלאם הסוני". הקיצוני הזה ידבר אתך, אתנו? אני שואל את אלדר. "הלוואי שכל הקיצונים היו מתונים כמוהו", הוא אומר ומכין את המצלמה. "ננסה להחליף איתו מילה".

כמה דקות מאוחר יותר, אלדר כבר אורב להם במסדרון. השייח עבדאללה אל-טורקי מסעודיה יוצא, אלדר פונה אליו בערבית, והוא מחייך. חיוך שנעלם חצי דקה מאוחר יותר, כשהוא מציג את עצמו כעיתונאי מישראל. אל-טורקי מזעיף פניו, מפנה את הגב ונעלם. הלו? אנחנו בוועידת שלום, כבוד השייח. הלו, הלו.

השייח עלי אכבר, הנציג האירני המדובר, מעשי הרבה יותר. הוא כבר שולח את המאבטחים הקזחיים שישלחו את אלדר ומצלמתו לכל הרוחות, והם עושים את זה במיומנות רבה, יש להודות. רק השייח מוחמד טנטאווי מרים קמעה את תקוות השלום מהקרשים. "אהלן וסהלן", הוא אומר לאלדר, גם אחרי שהוא שומע מאיפה הוא בדיוק בא. "אפשר כמה שאלות", שואל אלדר וטנטאווי ממשיך הלאה תוך שהוא ממלמל "בעדיין". שזה בעברית משהו כמו: נדבר מתישהו, בסיוון תשע"ד. לא עכשיו.

אנחנו עולים אל אולם התקשורת הענקי, כדי להעביר את הדיווחים הנרגשים הביתה, למערכות בישראל. כאן ייאלמו דום אחרוני המלגלגים על קזחסטן. אוזניות אלחוטיות מחולקות לכולם. תרגום סימולטני בכל השפות, כולל בעברית, מעביר לאוזני כולם כל מילה שנאמרת באולם הוועידה. מחשבים חדשניים, פקסים וטלפונים, לכל מי שרק מבקש. כולל לכמה נמרצים במיוחד, ישראלים, איך לא – שהחליטו שזהו בדיוק המקום להרים טלפונים לחברים מה'ישיבה קטנה' או לארגן את ההילולא הקרובה . ככה זה, כנראה, כשהחשבון בסוף החודש מגיע לנור-סולטן נזרבייב.


שחר חדש

שחר חדש עולה על אסטנה. מזג האוויר שחייך אלינו אתמול, מזעיף כעת את פניו. כי ככה זה כאן. תנודה מטורפת בטמפרטורות תוך יממה אחת. בבוקר תיהנה משמש מלטפת, מעשרים וחמש מעלות, ובצהריים יצנחו המעלות במהירות מסחררת מטה. חמש מעלות, אולי, וגשם טורדני ושוטף.

את האוטובוס מאתמול, מחליפות מוניות מרצדס שחורות מראשית העשור הקודם. מן הקדמה קלה לעיר נוספת אליה אנו שמים פעמינו. וקוראים לה, כמה מפתיע, אסטנה. אסטנה הישנה, ליתר דיוק.

ההרגשה היא מוזרה. מן מסע מסחרר בזמן. מסחרר לא בגלל המהירות המטורפת בה נוסע הנהג שלנו, שחותך על ימין ועל שמאל תוך שהוא מנפק ברכות שנה טובה בקזחית לכל עבר – אלא בעיקר בשל עיר אחרת לחלוטין הנגלית לנגד עינינו. את ארמונות הפאר מחליפים בניינים ישנים ואפורים, את הכבישים הרחבים והגשרים המרהיבים – מחליפים פקקים אינסופיים, וגם כבישי עפר, משובשים, כשנגמר למישהו האספלט.

זה קורה בדיוק בשעריו של ה'אברוזיה', ה'קניון' של אסטנה. המרכז העלוב, כביש העפר מלא השלוליות, האוטובוסים הישנים, והצוענים הרודפים אחרינו ומבקשים צדקה, נותנים, לפתע, תחושה מוזרה של הגעה ליעד הנכסף. הלו, הנה היא, בדיוק, קזחסטן לה חיכיתי.

אנו נכנסים פנימה, וריח מצחין, המתחרה בגבורה ברשימת השלושה הגרועים שידעתי בחיי, מקדם את פנינו. כאן, בקומה הראשונה, ממוקם שוק הבשר של אסטנה. מין אולם ענק ואין סופי, עמוס בדוכנים ארוכים שעליהם מונחים פגרי כל בעלי החיים שהארץ הזאת יכולה להציע.

מאמר חז"ל "אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי", לא נאמר לבטח על שוק הבשר הקזחי. המוכרים אולי לובשים חלוקים וכובעים לבנים, אבל בזאת נגמרת, כך נראה, חובתם לסנטריה. הכול מושלך על הדוכנים או תלוי על האנקולים. מקררים אין, הסירחון זועק לשמים, ואנחנו נמלטים החוצה. אימת הסירחון גוברת, מסתבר, על האימה מהחזרה הביתה ללא מתנות.
בשוק הפתוח הניצב מאחור, יורד העוני דיוטא נוספת. שוק הפשפשים בתל אביב נראה פתאום כשוק לעשירים סנובי מבט ותפוחי כיסים. ברגים משומשים, צינורות חלודים ומנעולים מהמאה הקודמת ניצבים קוממיות על הדוכנים. מהווים תפאורה מושלמת לצוענים שלא חדלים להציק.

עד שנמצא הפתרון. אני שולף את המצלמה, והצוענים שוברים את השיא העולמי בריצת מאה מטר. בכלל, מצלמה זה לא דבר שנראה כאן, כנראה, לעתים קרובות. התגובות, גם של המוכרים, מוזרות. חלקם ממהרים להתחבא מתחת לדוכנים, חלקם מביט בפלא בעיניים גדולות. כשאני מציע לאחד מהם, אמיץ במיוחד, לראות את עצמו על המסך הקטן הוא פורץ בצהלות ומזמין את חבריו.

מה שכן, אם לא הקדמה שנזרבייב מנסה להנחיל לנתיניו – שלא בדיוק נראית כאן בשוק, משנת הדו-קיום שלו דווקא מוצגת לנוכח עינינו, כאן בשוק של המדינה המוסלמית, הלכה למעשה. איש לא זורק אפילו מילה לחבורת חובשי הכיפות מישראל. הביטחון כאן מלא, גם בסמטאות הנידחות ביותר בשוק. 'מה עם מנחה?', שואל מישהו, ולרגע תפאורת השלום נראית כמעט מושלמת.


מארץ גזירה

בעבר הייתה ידועה קזחסטן כארץ גזירה. לערבותיה נשלחו פושעי המשטר הקומוניסטי, וממנה לא שבו. המפורסם שבהם הוא רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, אשר הוגלה לקזחסטן עקב פעילותו הנמרצת להחזקת היהדות. רבי לוי יצחק נפטר באלמה אטה לאחר ייסורים קשים ומקום מנוחתו באוהל הקדוש שם.

צער גדול היה לו בוודאי, לרבי לוי יצחק, בימיו האחרונים, כשידע שהוא עתיד להיקבר באדמת קזחסטן הקפואה. אלא אם חזה, בעיניו הקדושות, מה עתיד להתרחש שישים שנה אחר כך. איך קברו, במין מסע רחוק רחוק לימי רחל אמנו, ישמש אף הוא מטען רוחני ליהודים שבגלות. אבן שואבת ליהודים המגלים את יהדותם ומחפשים מקום קדוש לשפוך שיח תפילתם.

וכמה רבים היהודים ששבים לבוראם מאז הפציע ביום חורפי אחד, לפני 12 שנה, חב"דניק צעיר ונמרץ בשם הרב ישעיה כהן באלמה- אטה. כיום, רבה הראשי של קזחסטן.

באחד הימים, בין גיחה לוועידה הבין-דתית לחתונה יהודית, הוא מצא את הזמן כדי לקחת אותי לסיור בעיר. בין סמטאותיה הוא מספר על הדרך הארוכה והקשה שהוא עבר מאז אותו יום, ועד היום הזה - בו דרוש מתמטיקאי כדי לחשב את הכמות העצומה של הפעילות התורנית שמתחוללת על אדמת קזחסטן.

"הייתי בן 22, בחור ישיבה צעיר", הוא מספר, "וחיפשתי על המפה מקום בו אין שליח. המקום שנמצא היה אלמה אטה. לא ידעתי אם זה באוזבקיסטן או בקזחסטן, והתבלבלתי בשגרירויות כשהלכתי לעשות ויזה. יותר מזה, כשסיפרתי לאמא לאן אני נוסע, היא נבהלה. היה לה גלובוס שסימן דתות. קזחסטן הייתה צבועה כולה בצבע המוסלמי".

הוא יצא מהארץ לפני פסח, עוצר לחניית ביניים ברוסיה, שם גילה כי ממטענו נלקח מעשר של ארגזי יין אותם הביא, ביחד עם מצות, מהארץ. הוויכוחים שלו עם פקידי הנמל הרוסיים מובילים לדבר אחד: המטוס לאלמה אטה יוצא בלעדיו.

"זה היה ליל בדיקת חמץ", הוא מספר, "וחשבתי במהירות היכן המרכז היהודי הקרוב ביותר. הוא היה בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, וכששאלתי כמה זמן זה לשם, אמרו לי האנשים: שעה. רק שהם התכוונו שעת טיסה, ואני נסעתי ברכב. כל הלילה נסעתי, ובבוקר 'נפלתי' על השליח המקומי.

"באותם שלושה ימים ששהיתי אצלו, התערער לי הביטחון. הרגשתי לא בטוח עם עצמי. היחס של האוזבקים היה רע, וחשבתי שזה בדיוק מה שאני עומד לגלות באלמה אטה אליה אני נוסע. הייתי בטוח שמדובר באותה מנטליות.

"רק כשהגעתי לכאן, הבנתי כמה זה שונה. איך המסורת כאן שונה לחלוטין מהמדינות הישנות. איך מחנכים כאן הלכה למעשה לסובלנות, לאחווה. זה סגנון שמושרש כאן בתרבות. ואני יכול לקבוע אחרי 12 שנים כאן, שהוא משהו אמיתי. לחלוטין לא מזויף".

הימים הראשונים, הוא מספר, לא היו קלים. הוא אכל עד פסח שני מצות, כי לחם לא היה, עד שהם מצאו מקום כדי לאפות בו כמה פיתות. כמה חודשים אחר כך הוא יתחתן, 'מזהיר' את אשתו הטרייה כי זה הייעוד שלו בחיים. "להיות בקזחסטן עד שהיהודי האחרון יעזוב".

גם באותם ימים קשים, שאת הכול היה צריך להתחיל מאפס ובשביל מקווה היה צריך לטוס לארץ, הוא לרגע, כך הוא מספר, לא הרים ידיים. 'כי זה מה שטבעו בנו בישיבות. לוותר על האני העצמי שלך, בשביל האחרים, בשביל כלל ישראל'.


חלומות ורודים

תסביר, במטותא, לליטאי קר כמוני מה מדרבן יהודי לעזוב את הקהילה, את החברים בארץ, ולנחות בארץ הנידחת.

"בא ותשמע משהו. הרגע בו נוצר לי הקליק, שהבנתי שייעודי בחיים הוא להיות שליח היה בגיל 5. היה זה בעת התוועדות שהעביר לנו ראש ישיבת חב"ד במנצ'סטר. הוא סיפר על שני איכרים בסיביר הקפואה שנסעו בעגלה ואחד מהם קפא. חברו עיסה אותו עד הבוקר, עד שחלף שם רופא, נתן לו זריקה, והוא שב לחיים.

"אומר האיכר לרופא: אתה חושב שאתה הצלת אותו. אני הצלתי אותו ע"י שעיסתי אותו כל הלילה. טיפש, עונה לו הרופא. אם לא היית מתאמץ בכפור הזה ומזיע, גם אתה היית קופא מקור.

"וזה המסר החזק שלנו מהסיפור הזה. ע"י שאנחנו פועלים בשביל אחרים, אנחנו מצילים למעשה את עצמנו. זה מה שמדרבן אותי מאז, שמחזק אותי, שגורם לי להבין שאני פועל כאן, בעצם, גם בשביל עצמי".

ואז, באותם ימים, האמנת שתהיה כאן אחרי קצת יותר מעשור אימפריה יהודית שכזו?
"אפילו לא בחלומות הוורודים ביותר שלי. אני לא אשכח איך בחודשים הראשונים שלנו אירחתי בשבת ישראלי שבא ללמד אותם לבנות תשתית טלפונית. צעדנו ברגל מהבית לבית הכנסת והוא אומר לי: 'אתה עוד תבנה כאן בניינים. בית ספר מפואר, מקווה'. ואני צחקתי.

"היום, כשאני מביט אחורה, אין למה שקרה הסברים אחרים מלבד סייעתא דשמיא עצומה. הייתי בסך הכול בחור צעיר, כמעט ילד, שנכנס לו שיגעון בראש – וכל הדלתות נפתחו בפניו. כשמזכיר המדינה מתקשר אליי היום ומעביר לי מסרים בשם הנשיא, אני בטוח לגמרי שזה לא בשל הכישרונות שלי. אלא בשל כוח מלמעלה שמנווט את הכול. אנחנו בסך הכול קוצרים את הדמעות שזרע כאן רבי לוי יצחק".

המפנה הגדול והדרמטי בפעילות התורנית בקזחסטן חל, כשיום אחד, לפני קצת יותר מעשור, הפציע בבית הכנסת באלמה אטה יהודי והתחיל לשאול שאלות באשר ליהדות. ליהודי הזה קראו אלכסנדר משקביץ. המיליארדר אלכסנדר משקביץ.
לאט לאט נוצר הקשר, ומאז, כמו שאומרים, הכול היסטוריה. משקביץ נדבק בהתלהבות של הרב הצעיר. הם החליטו להקים את הקונגרס היהודי, מין ארגון גג של יהודי קזחסטן, ומשקביץ, אחרי לחצים, הפך להיות נשיאו. הוא החל להפוך אבן אחרי הבן, מוזיל מכספו הרב ומנצל את קשריו הענפים בצמרת השלטון. מקים ביחד עם הרב כהן מרכזי יהדות, בתי כנסת, מקוואות וכל סממן יהודי שניתן להעלות על הדת. שתים עשרה שנים אחרי, קזחסטן פורחת.


מהמאה הקודמת

הלילה יורד על אסטנה, ואנחנו ממהרים אל שדה התעופה, אל הדרך הארוכה הביתה. הבואינג של לופטהנזה שייקח אותנו לפרנקפורט, מלא כמעט כולו בנוסעים שעלו כבר בתחנתו הראשונה, באלמה אטה. מושב F-42, המושב עליו אני אמור לשבת ועוד כמה לידו, נכבשו בסערה על ידי איכר קזחי, מדיף ריחות. הוא מסרב לקום, עד שהדייל שולף אותו משם כמעט בכוח. הבטיחו לו שהוא יוכל לישון בדבר הגדול הזה, שהוא נוסע בו לראשונה בחייו. שכבודו הרב, נו, ימצא לו, במטותא, מקום אחר.

המטוס תופס גובה, ואני מביט בו. באיכר ובחלון הקטן שמאחוריו. באסטנה החדשה הבוהקת בשלל אורות מתחלפים, ובאיכר מן המאה הקודמת. שלום לך קזחסטן, הישנה והחדשה. "עוד נשוב ונחונן את עפרך, אה?", אומר מישהו. "שלום, שלום לך, קזחסטן".


קזחסטן – תעודת זהות

קזחסטן שוכנת, ברובה, בחלק המרכזי של יבשת אסיה, וחלקה הקטן ביבשת אירופה. בעבר הייתה חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית בט' בטבת תשנ"ב (16.12.91). מאז משמש בה נור סולטן נזרבייב כנשיא.

קזחסטן, המשתרעת על שטח של 2.7 מיליון קמ"ר, היא המדינה התשיעית בגודלה בעולם ומשתווה בשטחה למערב אירופה או למחצית משטח ארצות הברית. היא גובלת ברוסיה מצפון, בים הכספי ממערב, בטורקמניסטן, באוזבקיסטן ובקירגיסטן מדרום ובסין ממזרח.

קזחסטן היא בעלת עתודות נפט גולמי, מינרלים רבים ומתכות שונות. למדינה גם פוטנציאל חקלאי גדול המצוי בערבות העצומות שלה שבהן מגדלים תבואה וגם צאן. בהרים בדרום מגדלים תפוחים ואגוזים.

הקיץ בקזחסטן חם מאוד, והטמפרטורה במדבר מגיעה ל-40 מעלות ויותר במהלך היום, ובלילה צונחת לפחות מ-20 מעלות. השלג מתחיל ליפול בסביבות נובמבר, אז מתכסים מעברי-ההרים בשלג כבד עד אפריל, ולעתים עד מאי. החורפים קרים מאוד, גם במדבר.

טיסות ישירות מישראל לא תמצאו, אך תוכלו לטוס דרך פרנקפורט, מוסקבה או איסטנבול. או לנסוע באחת מהרכבות היומיות, מסין או ממוסקבה.