שאלת הסבל המצוי בעולמנו מעסיקה את בני-האדם משחר ההיסטוריה. הזוג האנושי הראשון שנברא בעולם, אדם וחווה, היו ההורים השכולים הראשונים: הם איבדו את הבל, בנם, שנהרג על-ידי אחיו, קין. מדוע קיים הסבל, ואיך אפשר להסביר אירועים כואבים ומצערים שפוקדים אותנו?

גישתה הבסיסית של היהדות בשאלת הסבל היא, שאין אנו יכולים להבין את דרכי האלוקים. מאמינים אנו באמונה שלמה כי הקב"ה מנהיג את העולם, וכי הוא תכלית הטוב והחסד. לכן עלינו לברך על הרעה כשם שאנו מברכים על הטובה. כשיהודים קורעים קריעה על קרוב-משפחה שנפטר, הם מברכים "דיין האמת", ומצדיקים עליהם דין שמים: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".


קטע של תמונה

אבל המוח האנושי רוצה בכל-זאת להבין. גם כשהאמונה איתנה, ואין חס-ושלום ערעור על גזֵרת הבורא, מבקש השכל להבין את פשר הסבל הפוקד אותנו. במקורותינו מופיעות כמה וכמה תשובות לשאלה זו, אבל יותר משיש בהן תשובות של ממש, ההסברים הללו ממחישים את אי-יכולתנו להבין את דרכי הבורא.

יש סיפור ידוע מהבעש"ט, על אישה עקרה שבאה אליו שוב ושוב וביקשה לזכות בפרי-בטן. לבסוף נתן לה הבעש"ט ברכה, והיא אכן ילדה בן, אולם בהיותו בגיל שנתיים נפטר הילד. באה האישה בזעקה אל הבעש"ט. סיפר לה הצדיק סיפור על בן למשפחת מלוכה שחיפש את האמת, והגיע למסקנה כי היהדות היא דת-האמת. עזב אותו צעיר את מנעמי בית-המלוכה, החליף את זהותו וחי כל ימיו כיהודי פשוט. בבואו לעולם האמת נקבע, שהוא ראוי לדרגה גבוהה מאוד בגן-העדן, אך כדי להגיע אליה, עליו לרדת שנית לעולם הזה ולהיוולד כיהודי. "הנשמה הגדולה הזאת", אמר הבעש"ט לאישה, "ירדה לעולם בתוך התינוק שנולד לך. היא השלימה את תכלית ירידתה לעולם הזה, ועכשיו היא נמצאת במדור עליון ביותר בעולם הנשמות".

הסיפור הזה, וכמוהו הסברים נוספים המבוססים על העיקרון הזה, מבטאים בעיקר את חוסר יכולתנו לשפוט את המציאות על-פי החלקים הגלויים לעינינו. אנו רואים קטע קטן ביותר של התמונה. איננו יודעים מאַיִן באנו ולאן אנו הולכים. אין לנו שום מושג מה משמעותם של שבעים-שמונים שנות חיינו בעולם הזה, בתוך הטווח הנצחי של חיי הנשמות. לכן איננו יכולים להבין דבר.


זעקה מתוך אמונה

הרבי מליובאוויטש נותן משל הממחיש את העובדה שהעדר רקע מתאים לתמונת מציאות כלשהי יכול לעוות את שיפוטו של האדם מן הקצה אל הקצה. דַמוּ לכם אדם נטול כל מושג ברפואה הנקלע לחדר-ניתוח. התמונה שהוא רואה מזעזעת ומחרידה: עומדים אנשים רעולי-פנים, סכינים בידיהם, והם חותכים בגופו של אדם. האיש בטוח שלפניו רצח אכזרי, והאנשים הללו הם קניבלים. אולם כאשר יקבל את הרקע החסר, תתהפך תחושתו אל הקצה השני: הוא יעמוד נפעם נוכח אצילותם של הרופאים, הנאבקים במסירות-נפש כדי להציל את חייו של אדם. התמונה עצמה לא השתנתה, אבל הרקע קובע אם האיש יתרשם שלפניו רוצחים או מלאכים.

דוגמה זו היא המחשה פשוטה לחוסר יכולתנו להבין את מחשבותיו של הבורא ולרדת לסוד דרכי הנהגת העולם. אין לנו שום רקע לתמונות שאנו רואים, ואיננו יודעים באיזה פאזל אלוקי ענק הן משתלבות. לכן אנו משפילים את ראשנו בהכנעה ומקבלים את גזֵרת הבורא באמירה "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו".

השואה האיומה, שפקדה את עמנו לפני כשישים שנה, מביאה אל מלוא הקיצוניות את אי-היכולת להבין את הנהגת הבורא. לכן היא נשארת כזעקה גדולה, שבאה דווקא מתוך אמונה גדולה ומתוך ציפייה לראות בקרוב את נפלאות הגאולה, שתיוולד אחרי חבלי-המשיח הללו.